וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת יתרו
"וְשׁוֹמֵעַ תּוֹכַחַת קוֹנֶה לֵּב"[1]
א. נכונותו של משה להודות בטעות
בתחילת פרשת יתרו (שמות, י"ח, א- כז) מתוארת הגעתו של יתרו למחנה ישראל, וזמן קצר לאחר מכן הוא מציע לייעל את מערכת המשפט, באמצעות מינוי דיינים נוספים מלבד משה רבנו (שם, יז - כג). משה רבנו מקבל את ההצעה ומוציא אותה לפועל (כד - כו). ר' שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם) מעלה שאלה בעקבות זאת:
מצינו ברבן של כל ישראל אשר מסר נפשו על כלל ישראל להוציאם ממצרים ולקרוע להם הים ובא משה והורידה לארץ היא התורה שהיתה בגבהי מרומים, ולא היתה ראויה לילודי אשה, והנה יתרו שהיה מפטם עגלים לעכו"ם[2] וכששמע יציאת מצרים בא ונתגייר[3] ותיכף ומיד בקר את משה רבן של כל ישראל, וז"ל[4] רש"י יתרו פסוק י"ג: "והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך" יעוין בפנים, והיה הדבר קשה לי מאד שיהיה מרע"ה[5] מוטעה ח"ו[6] בדבר שיתרו ראה...
("אור רש"ז", כפר חב"ד, תשכ"א, חלק ב', מאמר ר"ס, עמוד קכח).
ר' שמחה זיסל מתקשה כיצד יתכן שהצעה פשוטה כל כך שיתרו, שזה מכבר התגייר והצטרף לעם ישראל, הגה, נעלמה מעיניו של משה רבנו אדון הנביאים. בתשובתו, ר' שמחה זיסל לומד מפרשייה זו עיקרון מוסרי יסודי:
עד שבעזרתו ית'[7] זכינו ליישב בטוב טעם, כי גם בזה היה צריך להיות רבן של כל ישראל להראות לדורות כי גם היותר גדול יהיה אוהב תוכחה מהיותר קטן...
(שם).
ר' שמחה זיסל מסביר שהתשובה נעוצה בשאלה: המסר המרכזי של הפרשייה הוא שגדלותו של משה רבנו באה לידי ביטוי בנכונות לקבל ביקורת וללמוד מכל אדם, אפילו מיתרו הגר, חותנו. בהמשך, ר' שמחה זיסל מרחיב בהסבר הדברים:
וכן משה רבינו ע"ה[8] בא לידו להורות לכלל ישראל כמה צריך האדם להודות על האמת, כי מרע"ה היה לו לחשוב פן יהרהרו ישראל אחריו כי לא עלה על דעתו מה שעלה ליתרו על דעתו, וא"כ[9] אין לסמוך עליו, אבל האמת חביב לו מכל והודה לו, וכן ישראל הבינו כי זה בא לידי רבן של כל ישראל להורות להם הלכה למעשה, גבורת מודה על האמת...
(שם, עמוד קכ"ט).
בנכונות לקבל את הצעתו של יתרו משה רבנו סיכן את מנהיגותו, מפני שהייתה יכולה להתעורר בקרב העם ביקורת על כך שמשה רבנו לא חשב על הרעיון הפשוט של יתרו לשיפור איכות השיפוט. אבל היות והאמת הייתה חביבה על משה רבנו מכול, הוא לא חשש למעמדו והסכים לקבל את הצעת יתרו, ובכך להודות שהוא לא חשב עליה בעצמו.
ב. חשיבות התוכחה
ר' ירוחם ליבוביץ מסביר, על פי עקרון זה, נקודה נוספת שנוגעת לסדר האירועים במהלך הפרשה:
והנה מצינו מחלוקת בחז"ל בענין ביאת יתרו, אם בא לפני מתן תורה, או לאחר מתן תורה. ועיין רמב"ן בתחילת פרשת יתרו,[10] מתקשה למ"ד[11] דיתרו אחר מתן תורה בא, אם כן נצטרך טעם למה באמת מקדים הפרשה הזאת לכותבה כאן, ועיי"ש[12]. ולפי דברינו נשמע ונבין כבר ההוראה הגדולה הנמצאת בזו הפרשה של יתרו והוא עד כמה יסוד גדול הוא ענין של שומע תוכחות,[13] וכי ענין של שומע תוכחות זה הוא הקדמה לכל התורה כולה.
("דעת תורה", ברוקלין, תש"מ, חלק ב', עמוד קעג).
בסוגיה בזבחים (קטז.) מובאת מחלוקת אמוראים לגבי זמן הגעתו של יתרו - האם הוא הגיע לפני או אחרי מתן תורה. הרמב"ן, בפירושו לתורה (שמות, י"ח, א), מקשה על הדעה הסוברת שיתרו בא לאחר מתן תורה מכך שהגעתו כתובה לפני מתן תורה.[14] ר' ירוחם מיישב את קושיית הרמב"ן לאור הרעיון הנזכר: התורה הקדימה את סיפור הגעת יתרו לסיפור מתן תורה, אף על פי שמבחינה כרונולוגית סדר הדברים היה הפוך, כדי ללמדנו שתכונת "שומע תוכחות" שהתגלתה במשה רבנו היא תנאי לקבלת תורה.
בהמשך דבריו ר' ירוחם מסביר מדוע תכונת "שומע תוכחות" היא תנאי הכרחי לקבלת תורה:
כי "שומע תוכחות" זוהי ההקדמה לתורה, תורה לא יכולים לקבל, אלא דוקא אם יודעים היטב כי הטעות מצויה, וכי טעות תתכן לקרות גם במשה רבינו ע"ה, גם בחכמה ישנה בחינה של "זה הדבר", וישנן לבחינה זו הרבה מחדלים, וכשמכירים ויודעים היטב סוד טעותי החכמה, מבינים כבר די-היטב כי אין עצה ודרך אחרת לעמוד על מתכונת הדברים, כי אם בשמיעת תוכחה. "הזהר שלא תסמוך בלבבך ושמע עצה וקבל מוסר" (אורחות חיים להרא"ש יום שלישי אות מז). האיש הזה כבר יאהב את התוכחה כמוצא שלל רב, יודע היטב כי אין שום מציאות לסמוך על עצמו, ואמרו ז"ל (עיין ילקו"ש[15] תהילת פרשת דברים), כי המקבל תוכחה נעשה חכם, ושלמה צווח (משלי סו, לא) "אוזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין, זה דורו של משה שנעשו חכמים, שנאמר הבו לכם אנשים וגו'", ע"כ[16]. ושם עוד נשתבח דור המדבר במה שהיו בעלי תוכחה, "אל כל ישראל, מלמד שהיו כולם בעלי תוכחה, ויכולים לעמוד בתוכחות". כי לולא זאת לא היו מוכשרים להיות דור מקבלי תורה.
(שם, עמוד קעד).
כל אדם יכול לטעות, אפילו אדם גדול כמשה רבנו, ולכן התקדמותו של כל אדם תלויה בנכונות לקבל מאחרים; רק "שומע תוכחה" יוכל לזכות לחכמה ולהתקדם בעולם עבודת השם.
ר' ירוחם מנסח רעיון זה כתביעה מוסרית שעומדת לפתחו של כל אחד ואחד:
א"כ יוצא מדברינו גודל היסוד של "שומע תוכחות", אשר כל חיי האדם תלוי ביסוד הזה, להתלמד ולהיות תמיד שומע תוכחות, כי מי הוא אשר זכה להיות מהמושלים ביצרם, ואיך א"כ יבנה ויסמוך על חכמתו שלו?! וענין שומע תוכחות הוא כפשוטו, להיות שומע, ואין הכוונה לשמוע ולהבין אלא לפני כל הבנה, להיות קודם כל איש משים אזנו לשמוע ולהקשיב מה שזולתו אומר, וכן לעשות, אם יבין ואם לא יבין כי הרי הזולת ודאי אל האמת מכוון וכמה זה הפליגו חז"ל הקדושים בגודל הענין של שומע תוכחות, כי אין עצה אחרת ממש בשום אופן, לכונן דרכיו ביושר, אם לא בשמיעה לזולת...
(שם עמודים קעב - קעג).
באופן טבעי, קשה לאדם לקבל ביקורת של הזולת: בדרך כלל הביקורת נתפסת כמאיימת, ולכן מעמידה את האדם בעמדה של דחייה והתגוננות. ר' ירוחם לומד מפרשייה זו שעל האדם החפץ בהתקדמות רוחנית להיות נכון לקבלת ביקורת מהזולת ואפילו להיות מעוניין בה.
ר' ירוחם חותם את השיחה בהתייחסות כללית לחשיבות השמעת ביקורת ומצוות תוכחה בזמן הזה:
הענין הזה הוא יסוד גדול ומבהיל עד מאוד, אשר כמדומני שהייתי מורה ומתיר תוכחה אפילו שלא לשמה! כי אין ספק, כי לו הי'[17] תוכחה בעולם, היו רוב ככולו של הדור, ניצולים מתהום רבה ר"ל[18]. וכבר אמרו ז"ל (סוטה מט:), בעקבות משיחא אין תוכחה, היא הקללה היותר מרובה, והיא מקור כל חורבן (עיין שבת קיט), אי-תוכחה מקורה בשנאה גדולה, כי באהבה, מי שעושה ברכה על טובת הברו, לא ימלט בשום אופן כי יראה בקלקולו ולא יוכיחנו, הטובע בים לא יתכן לעמוד מרחוק ולא להצילו !
(שם, עמוד קעד).
החשיבות הרבה של התוכחה מחייבת מצד אחד את מקבל התוכחה להיות "שומע תוכחות", ומצד שני היא מטילה אחריות על אדם שרואה בחברו דבר שדורש תיקון להוכיחו על מעשיו. לעיתים אנשים טועים לחשוב שאהבת הרֵעַ אמורה לגרום להתעלמות ממעשיו הרעים, אך ר' ירוחם קובע שהאמת הפוכה: אהבת הרע אמורה לעורר את האדם לבקר את חברו על מעשים שדורשים תיקון. מצוות תוכחה אמורה לנבוע מתוך דאגה ואכפתיות למצבו של הזולת, והתעלמות מתוכחה נובעת משנאה או חוסר דאגה למצבו של החבר. היות ולהבנת ר' ירוחם תיקון הדור תלוי במצוות תוכחה, הוא מציע להתיר תוכחה אפילו אם כשהיא באה ממניע שאינו טהור לגמרי (שלא לשמה).
           
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   משלי ט"ו, לב.
[2]   עיינו רש"י, במדבר, כ"ה, יא.
[3]   עיינו רש"י, לשמות י"ח, א.
[4]   וזה לשון.
[5]   משה רבינו עליו השלום.
[6]   חס וחלילה.
[7]   יתברך.
[8]   עליו השלום.
[9]   ואם כן.
[10]            שמות, י"ח, א.
[11]            למן דאמר (לפי מי שאומר).
[12]            ועיין שם.
[13]            על פי משלי, ט"ו, לב.
[14]            סיפור יתרו מופיע ברק י"ח, ומתן תורה מופיע בפרק כ'.
[15]            ילקוט שמעוני.
[16]            עד כאן.
[17]            הייתה.
[18]            רחמנא ליצלן.