וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה

  • הרב נחמיה רענן
בעלי המוסר על הפרשה
פרשת משפטים
וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה[1]
א. הקדמה
לאחר שבני ישראל זכו לשמוע בהר סיני את עשרת הדברות, מתחילה התורה לפרט בפרשת משפטים את מערכת המצוות. התחום הראשון שבו בחרה התורה לפתוח את פירוט המצוות הוא תחום המשפט - "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות, כ"א, א), אשר מטרתו היא להסדיר את מערכות היחסים שבין אדם לחברו. מדוע התורה הקדימה את תחום המצוות שבין אדם לחברו למצוות שבין אדם למקום? המדרש מתייחס לנקודה זו:
רבי שמעון בן יוחי אומר: מה ראו דינין לקדום לכל מצות שבתורה? שכשהדין בין אדם לחבירו תחרות ביניהם, נתפסק להם הדין נעשה שלום ביניהם; וכן יתרו אומר למשה (שמות, י"ח כג) "אם את הדבר הזה תעשה" וגו'.[2]
(מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה א).
מתירוצו של רשב"י מתברר שהקדמת הדינים לשאר המצוות מלמדת שמבחינת סדרי העדיפות של התורה, השלום בין אדם לחברו קודם למצוות שבין אדם למקום.
נקודה נוספת שיש לתת עליה הדעת היא העובדה שבתוך תחום המשפט, הנושא הראשון שבו הפסוקים עוסקים הוא דיני עבד עברי ואמה עברייה (שמות, כ"א, א - יא). ראב"ע מסביר שהתורה פותחת בדאגה לזכויותיהם של העבד והאמה המצויים במצוקה וזקוקים להגנה.[3]
פרשת משפטים מלמדת אותנו, אם כן, שהסדר והשלום החברתי והדאגה לחלש עומדים בראש סדר העדיפויות של נותן התורה.
ב. חשיבות המצוות שבין אדם לחברו
אחת הביקורות הנוקבות של ר' ישראל סלנטר, מייסד תנועת המוסר, כלפי החברה הדתית שבתוכה גדל, קשורה לנקודה של סדרי העדיפות בתחום המצוות שבין אדם למקום לעומת המצוות שבין אדם לחברו. הד לדברים ניתן למצוא בדברים שכתב באחד ממאמריו המפורסמים - "אגרת המוסר":
כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות אשר האדם נמנע מהם בטבע, ולא יעבור עליהם אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר. וישנם עבירות חמורות מאלו, והאדם הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל. דרך משל: חלק גדול מאחינו בני ישראל כמעט רובם ככולם לא יאכלו בלי נטילת ידיים חלילה אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו הרבה; ובלשון-הרע החמורה בנקל יעברו עליה, גם בלי תאווה גדולה... וכן הוא העניין בכל מיני עבירות, הכול לפי האדם והזמן והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שווים בזה, כי אם מתחלפים בעניינם...וכדומה במחוזותינו אלו תהילה לאל, איסורי נבלות וטריפות ודומיהם מוטבעים בנפשות הישראלי, עד אשר לא יצרך שום איש לאכוף טבעו ותאוותו להתרחק מהם, כי המה לו לזרא. הלא לא יעלה חלילה על לב שום אחד ממוכרי בשר כשר להתרפות מלדרוש אצל המורה-צדק, במצאו שום דבר שיש בו חשש טריפות באיברים הפנימיים, עם היות לו לפעמים בעניין כזה הפסד מרובה. מורא שמים עליו בטבעו והרגלו, חלילה לו מרשוע, בהכשיל את ישראל. ואולם בעוונותינו הרבים, במשא-ובמתן הוא בהיפך; רוב בני-אדם לא ידרשו על חשש גזל ועושק מעצמם, טרם יתבענו חבירו; ומהם אשר גם אחר התביעה יעשה תחבולות מרמה או יעיז...והלא בתורה הכול שווה, זה לא תעשה וזה לא תעשה, כפי עניין התורה ומשפטיה : 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' (שמות כב, ל), 'לא תאכל כל נבלה' או 'לא תעשוק את רעך" 'ולא תגזול' (ויקרא יט, יג) ודומיהם. וכמו שהוטבע בנפש הישראלי, שכל מיני טרפות שווים אצלו, וכל אשר יורה המורה כי הוא טרפה מרוחק אצלו וכתורה יעשה, כן בממון ; הלא כל מה שעל-פי התורה שייך לחבירו הווי גזל ועובר ב'לא תגזול' (ויקרא, שם), ואנחנו רואים שבעוונותינו הרבים אפילו הלומדים, וכמעט גם היראים, אינם נזהרים כיאות בלא תעשה הלזו, אשר יום הכיפורים וגם המיתה אינם מכפרין עליה.
(מרדכי פכטר, כתבי ר' ישראל סלנטר, עמודים 120 - 121).
ר' ישראל מתקומם כנגד חוסר האיזון בין ההקפדה והדקדוק במצוות שבין אדם למקום לבין הזנחה והזלזול במצוות שבין אדם לחברו.
הרב דב כץ מביא בספרו כמה משפטים שמיוחסים לר' ישראל ברוח הדברים הללו:
כשם שאדם בודק טיפת דם בביצתו, כן יש לבדוק כל צדדי הכשרות בפרוטתו.
אין כשרות המצוות שלמה בדקדוקי הלכות פסח לבד כי אם בכל הדקדוקים גם בדיני "חשן משפט".
(תנועת המוסר, חלק א' עמוד 281).
ר' ישראל היה נאה דורש ונאה מקיים. גדול תלמידיו, ר' שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם), כתב עליו בהקשר הזה את הדברים הבאים:
אדמו"ר ז"ל חידש לרוב דינים חדשים בדיני ממונות וגם בדיני נזיקין, אשר מוזרים היו בעיני הרבה בני אדם. וגם היו גאוני ארץ בדור הזה אשר ראו זאת כן תמהו על החידושים הנפלאים שלא נשמעו עד עתה.
(מתוך כתב יד, הובא בתנועת המוסר, חלק א' עמוד 352).           
ישנם סיפורים רבים המעידים על הקפדתו המיוחדת של ר' ישראל בהלכות שבין אדם לחברו, ולהלן אחד מהם:
פעם הלך ר' ישראל עם רב אהד, גדול בתורה, ברחובה של עיר. זה האחרון החזיק את מקלו תחת בית-השחי כשקצהו בולט כלפי חוץ. ר' ישראל העיר לו כי על מעשהו זה חל דין המפריח קוצותיו ברשות הרבים, שחייבים עליו משום "בור המזיק". כיוצא בכך היה ר' ישראל נוזף בתלמידיו שהיו מטים באלכסון את ה"עמוד" שעליו למדו, משום אותו הטעם של "בור ברשות הרבים".
(שם, עמוד 325).
מלבד הקפדתו של ר' ישראל במצוות שבין אדם לחברו, הוא סבר שהדאגה לזולת קודמת להידור במצוות שבין אדם למקום. בהקשר זה הרב דב כץ מביא בשמו את המשפט הבא:
אין להדר במצוות על חשבון אחרים.
(שם).
גם בנושא הזה השתמרו סיפורים הממחישים את עמדתו של ר' ישראל, ולהלן כמה מהם:
באחד מימות החורף טייל ר' ישראל בלווית הרב יעקב מאיר. משהגיעו אל האכסניה מיהר הרב יעקב מאיר ופתח את הדלת על מנת שר' ישראל ייכנס ראשון. נחפז ר' ישראל לסגור את הדלת ושאל את בן-לוויתו: האם ספק מצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה ודאית? כשתמה הלז, פירש לו ר' ישראל : יש כאן ספק מי חייב לכבד את מי, והרי זה ספק מצוות עשה "והדרת פני זקן". מצד אחר, כשמחזיקים את הדלת פתוחה, יוצא החום מן האכסניה בלי רשות בעל הבית, ויש כאן לאו של "לא תגזול" שלא ניתן לדחותו אף מפני מצוות עשה ודאית.
 ("שערי ציון", חוברת כסלו-טבת, תרצ"ג, עמוד נ"ט).
 יעקב מרק מביא סיפור נוסף שממחיש נקודה זו:
פעם חל יום ב' של ראש השנה בערב שבת. במקרה כזה נוהגים לקצר באמירת פיוטים. כשפנו אל ר' ישראל ושאלוהו על איזה פיוטים אפשר לדלג, ענה: מותר לדלג על כל הפיוטים ואפילו על "ונתנה תוקף", אבל למען השם, אין לדלג על הפיוטים הנאמרים בחזרת הש"ץ בין "מלכויות" "זכרונות" ו"שופרות", כדי שהחזן יוכל לנוח קמעה.
(במחיצתם של גדולי הדור, ירושלים תשי"ח, עמוד 68).
כמו כן, ר' ישראל לימד את תלמידיו שלפעמים דווקא יראת השמים גורמת לאדם לנהוג שלא כדין כלפי חבריו; וכדי להמחיש את הדבר, סיפר להם סיפור שהוא היה מעורב בו:
פעם אחת בערב יום הכיפורים, בהיותו הולך לבית המדרש להתפלל תפילת מעריב, והנה לקראתו איש אחד מגדולי היראים. פחד וחרדת הדין היה נראה וניכר על פניו, ודמעתו על לחיו. אדמו"ר שאל אותו להגיד לו איזה דבר הנחוץ לו. והאיש הירא מגודל עצבונו וחרדתו לא ענה אותו מאומה. אדמו"ר זצוק"ל אמר בזה הלשון: כאשר עברתי מעל פני האיש חשבתי בלבבי, מה הנני חייב ואשם כי אתה הנך ירא אלקים ותפחד ותרעד מיום הדין? מה זה נוגע אלי? הלא אתה מחויב להשיב אותי על שאלתי בנחת רוח כי זהו מדרכי ההטבה וגמילות חסד.
(ספר אור ישראל, עמוד 118).
ר' ישראל לא רק נמנע מפגיעה בזולת, אלא חיפש הזדמנויות להיטיב לאחרים. באופן מיוחד דאג ר' ישראל לחלכאים ולנדכאים, ואחד הסיפורים המיוחדים בהקשר הזה סופר על ידי תלמידו ר' יצחק בלאזר:
אנכי ראיתי כי פעם אחד בא אליו עני אחד קשה יום מחוסר פרנסה. ושפך לפניו מרי שיחו ותוגת לבבו. והגיד כי אין לו עצה אחרת. כי אם לסבב בעיירות לדרוש במקהלות. אבל גם זה יבצר ממנו. כי איננו אומן במלאכת הדרוש... על כן בקש טובה וחסד מאת אדמו"ר זצוק"ל ללמוד אותו איזה דרשה. ואדמו"ר זצוק"ל לא מנע ממנו את חפצו... ולמד לו איזה דרוש אף חזר פעמים ושלש.
(ספר אור ישראל, עמודים 117-118).
סיפור נוסף שמלמד על דאגתו של ר' ישראל לחלשים מובא בספר המאורות הגדולים:
פעם נתקל ר' ישראל בנער יתום משוטט כשהוא בטל מלימודיו. כששאל את גבאי הקהילה מדוע אינם דואגים לתשלום שכר לימוד עבור אותו יתום, התחמקו באמתלאות שונות. הגיב על כך ר' ישראל בצעקה : מוכרים ספר תורה ומשלמים שכר לימוד...
(ספר המאורות הגדולים, עמוד מ"ט, סעיף ז).
                       
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולנחמיה רענן, תשע"ג
נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:         http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:           http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
 

[1]   יחזקאל, י"ח, ה.
[2]   הפסוק המלא הוא: "אם את הדבר הזה תעשה וציווך אלוקים ויכולת עמוד וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום"; ונראה שרשב"י התכוון לסיום הפסוק - "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום".
[3]   ואלו הם דבריו:
ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו. על כן החל משפט העבד.
(אבן עזרא, שמות, כ"א, ב).