התנהגות משה בחטא המרגלים

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

התנהגות משה בחטא המרגלים[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת שלח

במהלך שהותם במדבר חטאו בני ישראל פעמים רבות. חז"ל אומרים שבני ישראל ניסו את ה' עשר פעמים, ומשה עצמו מתבטא בחריפות "ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם" (דברים ט', כד). אך הבולטים שבחטאים היו, ללא ספק, חטא העגל וחטא המרגלים.

דומה שחטא המרגלים חמור מחטא העגל. ביטוי אחד לחומרתו היתרה הוא עונשו: בעוד שלאחר שסלח הקב"ה ביום הכיפורים על חטא העגל המשיך הכול כלפני החטא ולא השתנה מאומה מהתכנית המקורית, הרי שחטא המרגלים גרם לביטול התכנית ולדחיית הכניסה לארץ בדור שלם. תפילותיו של משה לא שינו, למעשה, הרבה: הן רק הביאו לפרישת עונש המוות של עם ישראל על פני ארבעים שנה.

ביטוי נוסף לחומרת חטא המרגלים אנו מוצאים בדברי משה לבני גד ובני ראובן, המבקשים ערב הכניסה לארץ לנחול בעבר הירדן המזרחי: "והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה' על ישראל, כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה" (ל"ב, יד-טו). חטא המרגלים היה עבור משה טראומה כה חריפה, עד שנחרד מהאפשרות שהוא יחזור על עצמו ועם ישראל יישאר במדבר.

ייתכן שחומרת החטא נובעת מעיתויו: לאחר קבלת התורה ובניית המשכן וערב הכניסה המיועדת לארץ.

כזכור, תגובתו של משה לחטא העגל הייתה שבירת הלוחות ותפילה. מה הייתה תגובתו המידית לחטא המרגלים? "ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (י"ג, ה). משה ואהרן אינם אומרים דבר ואינם מוכיחים את העם; את הבמה הזאת הם מותירים ליהושע וכלב, המתמודדים עם טיעוני עמיתיהם ומתווכחים עם העם. משה ואהרן נופלים על פניהם.

תופעה זו תמוהה ודורשת הסבר. ספורנו על אתר מסביר שמשה ואהרן ראו שמדובר ב"מעוות לא יוכל לתקון", ולכן נואשו ונפלו על פניהם. ראב"ע, שהתנגד, כנראה, לגישה זו, כותב "ויפל משה - ברצונו". לדעת ראב"ע היה זה, אם כן, אקט יזום, ולא נפילה של ייאוש, אולם הוא איננו מסביר מה הייתה מטרתו של אקט זה.

את זאת מפרש רמב"ן: "שראו שהיו העם נועצים לעשות ראש ולשוב מיד, וקמו הצדיקים והשתחוו לאפם ארצה לאמר להם: 'אל נא אחי תרעו, ולא תהיה זאת לכם לפוקה' ". משה ואהרן ראו שהדרך היחידה לשכנע את העם לחזור בו מתכניתו לשוב מצרימה היא תחנונים - ולכן נפלו על פניהם והתחננו.

בהמשך מתפלל משה לפני הקב"ה שיבטל את רוע הגזרה. הוא פותח בחשש מחילול ה' (י"ד, יג-טז), אולם מיד אחר כך הוא עובר לדברי תחנונים וכיבושין: "ועתה יגדל נא כח א-דני כאשר דברת לאמר: ה' ארך אפים ורב חסד נושא עון ופשע..." (שם, יז-יט). מה עצום הפער בין שתי התמונות הנגלות לעינינו: מחד - משה הנופל על פניו לפני העם בתקווה שישובו לדרך הישר, ומאידך - משה המתנפל לפני ה' ומנסה לבטל את רוע הגזרה! וכי ראוי משה, עבד ה', אשר שעה קלה אחר כך עומד להתפלל לפניו על העם, ליפול על פניו ולהתחנן אל העם?

משה רבנו ניצב לפנינו, ללא ספק, במלוא ענוותו, ובה בשעה במלוא עוצם מנהיגותו. פעמים רבות נהג משה עם העם בתקיפות. לאחר חטא העגל, למשל, נטה את אוהלו מחוץ למחנה (שמות ל"ג, ז). אולם ברגע שהבין שכדי לשכנע את העם עליו ליפול על פניו ולהתחנן - עשה כן, ולא חס על כבודו. גדלותו של מנהיג ניכרת, בין השאר, בנכונותו להתחנן כשיש בכך צורך, גם אם הדבר מנוגד לאופיו ולדרכו.



[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת שלח תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.