דילוג לתוכן העיקרי

בא | התחדשות

קובץ טקסט

א. הקשר בין יציאת מצרים לבין מצוות קידוש החודש

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות י"ב, יב).

סמוך ליציאתם ממצרים, בני ישראל הצטוו על המצווה הראשונה - מצוות קידוש החודש. ציווי זה עורר שתי שאלות עקריות בקרב הפרשנים:

א. ישנן מצוות רבות מתוך תרי"ג שנראות משמעותיות וחשובות יותר ממצוות קידוש החודש, ואם כן - מדוע נבחרה דווקא מצווה זו להיות המצווה הראשונה?

ב. מדוע בני ישראל הצטוו על כך עוד בהיותם בארץ מצרים (הפסוק אף מדגיש זאת - "בארץ מצרים"), וה' לא המתין עד לאחר היציאה?

עוד לפני שנעיין בתשובות פרטניות, נראה שהכיוון הכללי לתשובות הוא שיש קשר בין מצוות קידוש החודש לבין יציאת מצרים, ולכן בני ישראל הצטוו על מצווה זו לפני כל מצווה אחרת, ועוד בהיותם במצרים. ובכן, מהו הקשר בין מצוות קידוש החודש לבין יציאת מצרים?

ספורנו, בפירושו לפסוק, מסביר שאחד הדברים העיקריים שנשללים מהעבד הוא השליטה בזמנו: בתקופת השעבוד בני ישראל לא שלטו בזמנם, שהיה נתון למשעבדיהם; וביציאה לחירות בני ישראל חוזרים שוב לשלוט בזמנם, ויכולים לעשות בו כרצונם. אם כן, לפני היציאה מעבדות לחירות הקב"ה מכין את עם ישראל לקראת העתיד באמצעות מצוות קידוש החודש; החודש הזה יהיה ראשון למניין חודשי השנה, כי בו התחדשה המציאות של הזמן בעם ישראל. ספורנו מדייק מלשון הפסוק, שחוזר פעמיים על הביטוי "לכם", שהדגש בפסוק הוא על השליטה בזמן:  עד עתה הזמן לא היה של בני ישראל, וביציאה לחירות הם חוזרים וזוכים לשיטה בזמנם.[1]  

הנצי"ב מציע הבנה אחרת. להבנתו, מצוות קידוש החודש נועדה לעצב ולכונן לוח שנה ייחודי לישראל, השונה מהלוח של שאר האומות. התזמון של הציווי לפני היציאה ממצרים נועד לחדד ולהדגיש את העצמאות וההבדלות של ישראל מאומות העולם. עם ישראל יוצא ממצרים וצועד את צעדיו הראשונים בעצוב זהות לאומית העצמאית, ותהליך זה מתחיל במצוות קידוש החודש, שמעצב לוח שנה עברי. גם הנצי"ב מבסס את פירושו על חזרת הביטוי "לכם", אבל לא במובן האישי, אלא במובן הלאומי.[2]

הספורנו והנצי"ב מסבירים את החשיבות הגדולה במצוות קידוש החודש כהכנה ליציאה ממצרים: לדעת ספורנו כביטוי לעובדה שישראל חוזרים לשלוט בזמנם, ולדעת הנצי"ב כביטוי לעיצוב האופי הישראלי הייחודי. אולם, אין בדבריהם התייחסות לייחוד של לוח השנה העברי לעומת לוח השנה של אומות העולם; האם ניתן למצוא במבנה של לוח השנה העברי משמעות מיוחדת שקשורה לתהליך היציאה ממצרים?

ב. קידוש החודש כמבטא את ההתחדשות

ישנן כמה תורות של ה"שפת אמת" שעוסקות בנושא הזה. בחרתי לצטט תורה משנת תרנ"ח; נחלק את התורה לשתי פסקאות, ונפרש כל פסקה בנפרד:

"החודש הזה לכם". בני ישראל מונין ללבנה. כי בראש השנה מתחדש כל השנה, אבל לבני ישראל ניתן התחדשות בכל חודש כדי שלא יהיו נטבעין בטבע ורגילות, ויותר משלשים יום בא לרגילות. ולכן שהחיינו אין מברכין רק הבא מזמן לזמן יותר מל' יום, וכמו ברואה הים הגדול לפרקים. ולכן ניתן לבני ישראל התחדשות בכל חודש, שיהיו נגאלין מן הטבע. וכל חודש מתחדש הנהגה וסדר מיוחד.

ה"שפת אמת" מסביר את הייחוד של לוח השנה העברי. עיקר ההבדל בין הלוח העברי ללוח של אומות העולם הוא שלוח השנה של אומות העולם מתבסס על שנת חמה,[3] שתלויה במסלול השמש, בעוד שמצוות קידוש החודש מוסיפה ללוח השנה העברי גורם נוסף - מעגל הלבנה. מלבד המעגל השנתי שתלוי במסלול השמש, בני ישראל הצטוו למנות גם למעגל החודשי, שתלוי במסלול הירח. המשמעות הרוחנית של הספירה לירח היא שבכל שלושים יום יש תהליך של התחדשות: לאומות העולם יש התחדשות פעם בשנה, כשמתחילה שנה חדשה, אך אצל בני ישראל יש התחדשות בכל חודש. שלושים יום הוא פרק זמן של התרגלות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהלכות ברכות: הברכה המיוחדת למי שרואה את הים הגדול תלויה בכך שהוא לא ראה אותו שלושים יום - רק לאחר שלושים יום האדם מתרגל לריחוק מהים, ולכן ראיה נוספת תגרום לו התרגשות ושמחה; כמו כן, ברכת "שהחיינו" מברכים רק על אירועים המתחדשים בפרק זמן של יותר משלושים יום. הספירה לירח נועדה לגרום לכך שיהודי לעולם לא ישקע בטבע והרגל אפרורי, אלא בכל שלושים יום הוא יתחדש ביחד עם החודש החדש. היום הראשון בכל חודש, "ראש חודש", הוא מעין ראש השנה, יום של שינוי והתחדשות: ערב ראש חודש קרוי "יום כיפור קטן", ויש שנוהגים להתענות בו ולומר סליחות כמו בימים נוראים; ובמוסף של ראשי חודשים אנו אומרים "ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם" - כמו בימים נוראים בתחילת השנה, כך בכל ראש חודש יש מהלך של סליחה וכפרה. ההתחלה החדשה מאפשרת את הכפרה בכך שהיא משאירה מאחור את הטעויות והכישלונות ומזמינה לפתוח דף חדש. ה"שפת אמת" מוסיף על כך שהיות ולכל חודש וחודש יש אופי שונה ומיוחד, המעבר מחודש לחודש אמור להביא את האדם לידי שינוי והתחדשות.

ובאמת אין בני עולם הזה יכולין לקבל התחדשות כדכתיב "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א', ט), אבל בני ישראל שהם בני עולם הבא יכולין לקבל התחדשות כדכתיב "החודש הזה לכם". ולכן תיקנו בברכת הלבנה "וללבנה אמר שתתחדש" כו' "לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה". כנ"ל שעתידין להיות בני עולם הבא. כי הטבע שהיא בזמן ועתידה לפסוק לכן אינה יכולה לקבל התחדשות. אבל בני ישראל שהם בני עולם הבא יש להם דביקות בבחינת התחדשות...

ההבדל בין לוח השנה הישראלי ללוח השנה של אומות העולם נובע מהבדל מהותי בין ישראל לבין שאר עמים. העמים מונים לשמש, וכפי שאמר קהלת "אין כל חדש תחת השמש": מסלול השמש מבטא את החוקיות והשגרה הקבועה, שמאפיינת את עולם הטבע. מניין האומות לשמש ממחיש את הזיקה שלהם למסלול השמש, ולקיום השגרתי מכוח האינרציה. בנוסף לכך, התפיסה האלילית ראתה את האדם משועבד לחוקיות של הטבע; משמעות הדבר היא שאין לאדם בחירה חופשית ואפשרות לשנות את עצמו: כפי שהתנהגות שאר הטבע קבועה מראש, כך גם התנהגות האדם. האמונה בעולם שנמצא מעבר לחוקיות של הטבע מעצבת בישראל את תודעת הבחירה החופשית ואפשרות השינוי. לכן נמשלו ישראל ללבנה: כמו שהלבנה מתחדשת כל שלושים, כך ישראל יכולים לזכות להתחדשות מכוח הקשר שלהם עם העולם הבא. עיקר השינוי והחידוש יהיה לעתיד לבוא, כפי שאנו אומרים בברכת הלבנה "שהם עתידים להתחדש כמותה"; אבל גם בעולם הזה, מתוך הזיקה לקב"ה ולעולם הבא, יש לישראל את הכוח להתחדש ולשנות.

בהמשך התורה מסביר ה"שפת אמת" את הקשר המהותי בין ההתחדשות ליציאה ממצרים. בחרתי לצטט בעניין הזה תורה אחרת, משנת תרל"א:

"החודש הזה לכם". ענין זה לגאולת מצרים, כי בגלות נחסר זה ההתחדשות, כמו שכתבתי בפירוש "ויקם מלך חדש" (שמות א', ח)[4], עיין שם. ובשעת הגאולה, דהיינו שנתברר שהכל חיות השם יתברך, ומזה בא התחדשות. כי חיותו יתברך יש בו התחדשות תמיד כמו שכתוב "מחדש בכל יום תמיד" (ברכת "יוצר אור"). ופירוש "תמיד" בכל יום. רק מי ששוכח והוא תוך הטבע כתוב "אין כל חדש" כו', אבל מי שנדבק בפנימיות חיות השם יתברך, יש בו תמיד התחדשות. וזה שכתוב "החודש הזה לכם", שיכול כל אחד מישראל לעורר התחדשות זה על ידי אמונה שמברר בלבו שהכל מהשם יתברך...

ה"שפת אמת" מסביר את הקשר המהותי שבין הגאולה לבין ההתחדשות. כל עוד בני ישראל לא האמינו בה', הם היו נתונים לחוקיות הטבעית. מבחינה טבעית לא היה סיכוי לשינוי המצב ולגאולה - "אין כל חדש תחת השמש". רק כאשר בני ישראל הגיעו לאמונה בכך שהמציאות מכוונת מלמעלה, והקב"ה "מחדש בכל יום מעשה בראשית", הם זכו להיגאל: האמונה בה' ובאפשרות לשינוי והתחדשות, הביאה את הגאולה והיציאה ממצרים.

לאור הדברים הללו מסיים ה"שפת אמת" במסר קיומי: ההתחדשות תלויה בכם ("החודש הזה לכם") - מכוח האמונה בעולם הבא ובכך שה' מחייה את העולם, יכול כל אדם לעורר בעצמו תהליך של שינוי והתחדשות. יהי רצון שנזכה לכך.


[1]   ואלו הם דבריו:

"החדש הזה לכם ראש חדשים". מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם, לפיכך ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בו התחיל מציאותכם הבחיריי.

[2]   וכך אומר הנצי"ב:

"ראשון הוא לכם". למנין כמשמעו, ודייק "לכם" לישראל ולא לאומות העולם. וצוה הקב"ה לנו לנהוג ממנו המנין למען ידעו אדם מישראל כי העיקר הוא צורתו המיוחדת, ולא צורה האנושית שבכל אדם. זהו משמעו של מקרא ד"לכם", לכל ישראל ("העמק דבר", שמות י"ב, יב).

[3]   הכוונה כאן (ובהמשך) היא ללוח הנוצרי. הלוח המוסלמי בנוי על שנת ירח (מספר קבוע של פעמים שבהן הירח משלים הקפה שלמה סביב כדור הארץ) וישנם גם לוחות נוספים.

[4]   פרשת שמות, תרל"א.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)