דילוג לתוכן העיקרי

השופר: ליווי לתפילה?

קובץ טקסט

בשיעור הקודם עסקנו באופן שבו השופר משנה ומחליף את תפילת בני האדם, והופך אותה דומה לזעקתם הטבעית של בעלי החיים. בשיעור שלפנינו נעסוק בפן נוסף (ובמידה מסוימת - מנוגד) שהשופר מוסיף לתפילה.

שיטת התוספות - השופר כקישוט לתפילה

הסוגיה במסכת ראש השנה (כו.), שחקרה את היישומים של העיקרון 'אין קטגור נעשה סנגור' לגבי מצוות שונות (כפי שתיארנו בשיעור הקודם), טענה שהעיקרון הזה חל רק לגבי מצוות שהאופי הבסיסי שלהן הוא היותן נוי וקישוט או תוספת חיצונית לדבר העיקרי (למשל, בגדי הכהן הגדול); לכן הכהן הגדול יכול להכניס גחלים לקודש הקודשים ביום כיפור במחתה של זהב, אף על פי שהזהב מזכיר את עגל הזהב, מכיוון שהכנסת הגחלים היא עבודה עיקרית ולא תוספת צדדית:

"והא איכא כף ומחתה! - חוטא בל יתנאה קא אמרינן (רש"י: להתקשט בו)".

התוספות (שם ד"ה חוטא) מקשים מיד על הקביעה הזו, מהיישום של דין 'אין קטגור' לתקיעת שופר, שלכאורה איננה פעולה צדדית או קישוטית!

"חוטא בל יתנאה קאמרינן, וגבי שופר - מתנאה נמי בקול תקיעתו".

תשובת התוספות היא שעל ידי השופר האדם "מתנאה" לפני הקב"ה. על פניה, הקביעה הזו נראית מנוגדת לתפיסה שהצגנו בשיעור שעבר, שלפיה השופר מפחית ומצמצם את דיבורו של האדם, ומעמיד אותו בדרגה אחת עם זעקת בעלי החיים. כפי הנראה, הבנת התוספות היא שקול השופר משפר ומהדר את התפילה האנושית, בכך שהוא מספק לה מעין ליווי מוזיקלי. אמנם, התוספות לא ביארו כיצד השופר גורם לתפילה "להתנאות", אלא רק תיארו את התוצאה.

שיטת הרמב"ם - המצווה היא בשמיעת הקול

מבחינה מושגית, שיטת התוספות מחדדת מאוד את הבנת תפקידו של השופר עצמו. אם התקיעה בשופר מיועדת להוסיף ליווי מוזיקלי לתפילה, בהחלט יש לייחס תפקיד משמעותי גם לשופר עצמו - ל"חפצא" של השופר - כאביזר מוזיקלי. דבר זה מעלה בזיכרון את שיטתו המפורסמת של הרמב"ם, שהשופר איננו ה"חפצא" של המצווה. למרות שאדם איננו יכול לקיים מצוות נטילת לולב בלולב גזול, משום שזו מצווה הבאה בעברה (ה"חפצא של המצווה" איננו יכול להיות גם "חפצא של עברה" - דבר שנעברה בו עברת גזל); אבל מותר, לדעת הרמב"ם (הלכות שופר פ"א ה"ג), להשתמש בשופר גזול כדי לשמוע תקיעת שופר - מאחר שה"חפצא" של המצווה הוא קול תקיעת השופר, ולא השופר עצמו:

"שופר הגזול שתקע בו - יצא, שאין המצוה אלא בשמיעת הקול... ואין בקול דין גזל".

אמנם השופר גזול, אך קולו איננו גזול, ועל כן אין חפיפה בין ה"חפצא של המצווה" (קול השופר) ובין ה"חפצא של העברה" (השופר שנגזל). האם אין בקביעתו של הרמב"ם, שצמצם את תפקידו של השופר לטובת תפקידו של קול התקיעה, משום דחייה של העיקרון שניסינו להעלות? אם תפקיד התקיעה לספק ליווי מוזיקלי לתפילה, האם האביזר המוזיקלי עצמו איננו משתתף בפעולה זו?

שיטת הרמב"ן - השופר כאביזר מוזיקלי

בניגוד חריף לשיטת הרמב"ם ניצבת דעתו של הרמב"ן, שהדגיש מאוד את חשיבותו של השופר הממשי. בחידושיו לש"ס על המשנה (כו. ד"ה והא תנא) הרמב"ן קובע בהגדרות מדויקות מה נקרא שופר:

"ולי נראה, שאין בכלל השופרות אלא הקרנים החלולים שזכרותן ניטלת מהן, אבל קרני מקצת החיות שכולם עצם אחד אינם בלשון שופר אלא קרן שמם, ואפילו קדח בהן - פסולין לתקיעה, וקרני הראמים כך הן עשויין. ומשום הכי תנן 'כל השופרות' - שהן הקרנים החלולין - 'כשרין, חוץ משל פרה', שאף על פי שהוא שופר, 'מפני שנקרא קרן', כאותן שאינן חלולים ששמן קרן".

הדרישה הראשונית היא שהשופר יהיה קרן, ולא עצם. קרניים חלולות (גם אם הן מלאות בחומר אחר) כשרות, בעוד עצמות מוצקות - גם אם בשלב מאוחר קדחו בהן ועשו אותן חלולות - אינן כשרות למצווה. המשנה לא הזכירה במפורש את הפסול של עצמות מלאות, משום שהדבר ברור שהן אינן מספקות אפילו את הדרישה המינימלית להגדרת שופר. לעומת זאת הגמרא (כז:) כן מתייחסת לשופרות שהיו מלאים בחומר שאינו עצם ואחר כך קדחו בהם, ומכשירה אותם למרות הסתייגות קלה. באשר לסוג השלישי של שופרות, אלה החלולים מעיקרם, עוד כאשר הם בראש הבהמה - לאלו מתייחסת המשנה (כו.) שראינו בשיעור הקודם, המכשירה את כל השופרות מלבד קרן של פרה, משום שאיננו נקרא 'שופר':

"כל השופרות כשרים חוץ משל פרה - מפני שהוא קרן".

לפי הרמב"ן, על ידי העיבוד והטיפול שנעשים לקרן מתגלה האופי שלה כאביזר משופר מתוקן. משמע מהרמב"ן, שהמילה 'שופר' גזורה מהמילה 'שיפור', ומבטאת את השיפור והתיקון שבו. רוב הקרניים מקבלות את המעמד הזה אחרי שעובר עליהם תהליך ייצור כלשהו; קרן של פרה לעולם לא תוכל להגיע למעמד כזה, ולכן איננה יכולה להיקרא 'שופר'. למרות שהרמב"ן לא כתב זאת במפורש, ניתן להציע שקרן של פרה תישאר תמיד פשוטה וחסרת ליטוש, ולכן היא איננה מתאימה לקיום המצווה.

הבנת הרמב"ן את המשנה היא מרשימה וגם מקורית. עולה ממנה רעיון עיקרי אחד: השופר צריך להיות כלי משוכלל ומהודר. תפיסה זאת בודאי משתלבת עם ההבנה שהשופר, באמצעות הפעולה המוזיקלית שלו, ומשפר ומפאר את התפילה.

השופר צריך להיות 'כלי'

פיסקה אחרת ברמב"ן מבטאת את ההבנה הזאת בעוצמה דומה. המשנה (כז.) מפרטת שורה של פגמים פיזיים הפוסלים את השופר:

"שופר שנסדק ודבקו - פסול, דיבק שברי שופרות - פסול. ניקב וסתמו, אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר".

לפי רוב הראשונים, הפסול כאן הוא בגלל הפקעה יסודית של זהות השופר. שופר שבור כבר איננו נחשב 'שופר', אלא לכל היותר אוסף שברים של קרן של בהמה. הרמב"ן, בדרשתו לראש השנה (עמ' רלה במהדורת מוסד הרב קוק), לא הסתפק בהבנה זו. מדוע שברי שופר אינם יכולים לשמש כחומר גלם לשופר, אם יאספו אותם וידביקו אותם זה לזה? ההבנה שהוא מציג היא ששופר כזה פסול משום שאיננו כלי על פי ההגדרה ההלכתית:

"וטעמא דפסול שאינו שופר, אלא שברי שופר הם, שכל כלי שנשבר - יצא מתורת כלי, בין לעניין טומאה בין לכל דבר".

במספר תחומים בהלכה יש דרישה לחפץ המוגדר כ'כלי' דווקא. למשל, רק דבר שהוא כלי יכול להיטמא בטומאת שרץ. חפץ שננקב בו חור כבר איננו מוגדר כלי ולכן אינו מקבל טומאה. בדומה לכך, שופר שיש בו חור כבר אינו נחשב כלי, ובשל כך הוא פסול למצווה. גם כאן, קביעת הרמב"ן ששופר חייב להיות כלי כדי שיכשר לתקיעה היא חידוש מפליג; אין לקביעה זו בסיס מוקדם בסוגיות, אך היא מתיישבת כמין חומר עם הנחותיו הקודמות של הרמב"ן. השופר הוא אביזר מוזיקלי מהודר שתפקידו לייפות ולפאר את התפילה. מכיוון שקרן של פרה אינה משוכללת ומהודרת מספיק, ושופר שבור איננו מוגדר כאביזר או ככלי, שניהם אינם יכולים לשמש לקיום מצוות שופר.

השלכות למחלוקת הרמב"ם והרמב"ן

בלי ספק, יש לראות את שיטתו זו של הרמב"ן אל מול שיטתו של הרמב"ם, שכפי שהוזכר לעיל מצמצם את חשיבותו של השופר הפיזי. כאמור, הרמב"ם סבר שה'חפצא של המצווה' הוא קול התקיעה, ולא השופר, ולכן הכשיר תקיעה בשופר גזול. למעשה, לא ייתכן שהרמב"ם יקבל, או אפילו ישקול, את קביעתו של הרמב"ן ששופר שבור פסול בגלל שאיננו מוגדר כלי; השופר, לדעתו, כלל איננו ה'חפצא של מצווה', אלא רק מתקן המיועד להפיק את קול התקיעה, שהוא הפועל ומשפיע על תפילתנו וחווייתנו. לעומת זאת, הרמב"ן כן הכיר בתפקידו של השופר כאביזר הלכתי. כפי הנראה, תפקידו של האביזר של הרמב"ן הוא להוסיף ליווי מוזיקלי לתפילה, בעוד הרמב"ם מעוניין רק בהפקת קול המדמה את זעקתם של בעלי החיים, כפי שהסברנו בהרחבה בשיעור הקודם.

קביעה נוספת של הרמב"ן יכולה גם היא להתפרש באור זה. בדרשתו לראש השנה (עמ' רלב) הוא מעלה שאלה האם מותר להשתמש לתקיעה בשופר של בהמה לא כשרה:

"יש לעיין בשל בהמה או חיה טמאה, ממה שאמרו 'לא הוכשרו למלאכת שמים אלא של בהמה טהורה' וכו' (שבת כח.), וכאן אמרו 'כיון לזכרון דמי אתי כלפנים דמי' (ר"ה כו.)".

בהסתמך על קביעת הסוגיה במסכת שבת, לפיה מצוות שעיקרן במקדש זוקקות שימוש בבהמות טהורות בלבד, מתלבט הרמב"ן בדינו של השופר. בלב השאלה נמצאת החקירה האם תקיעת השופר היא מצווה התלויה במקדש; עם זאת, הדיון מושפע גם מהדגש שהרמב"ן שם על תפקידו של השופר עצמו כאביזר מוזיקלי המשפר את מעשה התפילה. גם כאן, קשה לראות את הרמב"ם פוסל שופר מבהמה לא-כשרה; לשיטתו, השופר אינו ה'חפצא של המצווה' ועל כן הוא יכול להיות גזול, או, לחילופין, להילקח מבהמה שאינה טהורה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)