השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה

  • הרב ברוך גיגי
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם." (שמות כ"א, א)
"דבי רבי אלעזר תנא: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה." (בבלי בבא קמא טו ע"א)
נקודת המוצא של התורה, כעולה מן הברייתא, היא השוואת האשה לאיש לכל דיני התורה. אם נחבר לכך את דברי רש"י על הפסוק המחייבים את משה לפרוס בפני העם את כל דיני התורה לפרטיהם, ויהיו מחוורים בעיניהם "כשלחן הערוך המוכן לאכול", אנו מבינים שלא מדובר רק בשייכות הנשים למערכת הדינים של התורה, אלא גם בצורך לפרוש בפניהן את המערכת הזו, ובחובתם של נשים וגברים כאחד ללמוד ולשלוט בכל המערכת.
גם לעניין התורה בכללותה, נאמר בפרשת יתרו, "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות י"ט, ג): התורה פונה גם אל הנשים, ולימים במצוות הקהל שנועדה להנציח את המעמד הייחודי של מתן תורה לישראל, מצווים כל ישראל להיקהל מידי שבע שנים, במועד שנת השמיטה בחג הסוכות: "הַקְהֵל אֶת הָעָם, הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף ... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ..." (דברים ל"א, יב).
העמדה היסודית היא, אם כן, שהנשים בכלל נתינת התורה והצורך בידיעתה.
עם זאת, בסוגיית הגמרא בסוטה נחלקו התנאים בשאלה אם נכון הדבר שילמד אדם בתו תורה או לא:
"מכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה... ר' אליעזר[1] אומר כל המלמד בתו תורה – (כאילו) לומדה תפלות." (בבלי סוטה כ ע"א)
בגמרא מבואר מהי אותה 'תפלות':
"תיפלות סלקא דעתך? אלא אימא: כאילו למדה תיפלות. א"ר אבהו: מאי טעמא דרבי אליעזר? דכתיב: אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם – נכנסה עמו ערמומית."  (שם כא ע"ב)
הרעיון הבסיסי של ר' אבהו מובן. ידע עלול להזיק: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב." (קהלת א', יח); אדם עלול לנצל את תוספת הדעת לערמומיות.
אותה 'ערמומית' שבגמרא ניתנת להתפרש בכמה אופנים. הרמב"ם כתב על כך:
"מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן, אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות..."  (רמב"ם תלמוד תורה א', יג)
לטענתו, מאחר שדעת הנשים עניה, הן מבינות את התורה בצורה חלקית, ו"מוציאות דברי תורה לדברי הבאי". המאירי פירש באופן דומה, אך התבטא בסגנון חריף יותר:
"כאלו מלמדה תפלות ר"ל דברים תפלים שמתוך הבנתה ביתר מגדרה היא קונה ערמימות מעט ואין שכלה מספיק להבנה הראויה והיא סבורה שהשיגה ומקשקשת כפעמון להראות את חכמתה לכל..."    (בית הבחירה למאירי, סוטה כ ע"א)
אם כן, בהתבסס על האמרה הידועה של חז"ל: "נשים דעתן קלה", מבינים הרמב"ם והמאירי שמסירת דברי תורה לנשים, והערמומיות הנקנית בעקבות הלימוד החלקי, תביא להבנה חלקית וקלוקלת, ולעיוותים שונים.
עם זאת, ניתן להבין את ה'ערמומיות' כדבר אחר.
 
אנו רגילים לומר כי ל'דעת' יש ערך, וכדבריו הצודקים של הרבי מקוצק על הפסוק "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" – "ואף על פי כן יוסיף דעת"; אולם ישנו ערך אחר, הפוך לכאורה מן הדעת: התמימות. אותה 'ערמומיות' הנזכרת היא ההיפך מתמימות.
 
קיימים שני ערכי יסוד בעבודת ה': עבודת ה' מתוך עולם הדעת הרחב והעמוק, שמאפשר הבנה מדוקדקת ועיון יסודי ופילוסופי, ביסודות האמונה, בידיעת ה' ובתורתו. ומנגד, יש ערך בעבודת ה' מתוך תחושת התמימות, של "תמים תהיה עם ה' א-להיך", שיש בה ממד מסוים של צניעות וענוה מול העצמה הא-להית, המקבלת את הדברים באופן פשוט, בלא כל המורכבויות הפילוסופיות – האמונה התמימה.
 
יתכן שחז"ל ביקשו ליצור איזון עדין בין שני ערכים אלו, על ידי יצירת מסגרת שבה ישמשו שני ערכים אלה יחדיו, ויאזנו זה את זה: בעולם הקדום שבו האנשים עבדו בעיקר בחוץ – בשדות ובעולם המסחר, עולם שיש בו חיכוך עם רצונות שונים ועם תחרות, תככים, ומורכבות; זאת, לעומת הנשים שעסקו בעיקר בניהול משק הבית, שהיו בו פחות חיכוכים ופחות התמודדויות מסובכות. אפשר שחז"ל שאפו שהאיש יהיה מעוז הדעת והאשה תהיה מעוז התמימות, ובהיכנס החכמה, תבוא עמה הערמומיות המאבדת את התמימות. לפיכך ביקשו חז"ל למנוע את האשה מן החכמה.
 
כאמור, הצגנו כאן שני דגמים להסבר להתנגדותם של חז"ל לערמומיות זאת המתלווה לחכמה. אולם, כל זה לא שייך בהתפתחות החברתית של ימינו: לאחר מהפכות הדעת, החירות והשויון, המהפכה התעשייתית, אשר יצרו עולם חדש שבו הדעת והתבונה הם נחלת הכלל.
 
שוב אין הנשים מנותקות מעולם הדעת, וגם אם נבין כדברי הרמב"ם והמאירי, ברור שחז"ל לא התכוונו שנשים פחות חכמות מעצם הגדרתן, שהרי אי אפשר להכחיש את המוחש, ואת הנראה היום לעין כל. חז"ל האומרים – נשים דעתן קלה – התייחסו למראה עיניהם במציאות ההיסטורית שהם חיו בה. אנו אומרים כך אף שמובן שקשה לדבר בימיהם על תודעה היסטורית, על כך שהם הבינו שהם מדברים לשעתם, שכן המודעות לשינויים בהיסטוריה הינה חדשה יחסית, וקצב השינויים בעולם בזמנם ועד לפני מאות שנים בודדות היה אטי עד לא קיים.
 
לפיכך, בין אם נבין כרמב"ם והמאירי, ובין אם נבין שחז"ל הציגו מודל משלים של דעת ותמימות, מובן שהמצב כיום שונה: עם התרחבותו המבורכת של עולם הדעת, שמקרבת אותנו למצב של "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", יותר ויותר נשים רוכשות דעת בכל התחומים, ומשתוות לגברים ב'דעת'. לכן, אין זה אפשרי שמצב לימוד התורה לנשים יוכל להמשיך כפי שהיה: ברור שכיום נשים צריכות ללמוד תורה.
 
לדעתנו, אין מקום לטענה בדבר יכולותיהן האינטלקטואליות של נשים ללמוד תחום זה או אחר בתורה. ועם זאת, יש מקום לטענה שהקב"ה אינו רוצה בלימוד תורה מקיף לנשים; לדעת בעלי טענה זו די בכך שנשים ייחשפו בצורה מוגבלת מאוד לאוצרות התורה והרוח של עם ישראל. זו טענה לגיטימית, גם אם אינה מקובלת עלינו.
 
יתר על כן, כיום היכולת לבנות ולעצב עולם רוחני משמעותי המחויב לעבודת ה', עוברת דרך לימוד יסודי של מקורות היסוד, ודרך פתיחת שערי הלימוד על כל מרחביהם בפני כל החפץ או החפצה בכך.
בנימה אישית, כמי שמלמד תורה לנשים כבר כשלשים שנה, נדמה לי שאכן ישנם הבדלים מסוימים, ושיש לנו מה לקבל מלימוד התורה הנשי:
"'הקהל את העם האנשים והנשים והטף': אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע..."   (בבלי חגיגה ג ע"א)
בהכללה, נאמר כי לימוד התורה המקובל הוא של 'איש ההלכה'; ה'בריסקר', כל מטרתו היא חיפוש אחר יסודותיה הלמדניים של הסוגיא, ובמוצאו 'שני דינים', הוא עט עליהם כמוצא שלל רב. מנסיוני בלימוד תורה לנשים, אני רואה שעולות אצלן שאלות שאינן בולטות בבית המדרש הגברי, שאלות הנוגעות להיבטים הפסיכולוגיים של סיטואציות מסוימות וכיוצא בהן. בהתאם לכך, אפשר שמגמת מעמד הקהל היא להפגיש את כל חלקי העם, על הדגשים השונים שלהם בלימוד התורה, כדי לקיים מערך של לימוד וקליטה משותפים, למען ילמדו אלה מאלה את מכלול פניה של תורה.
 
בנוסף, נעיר כי השיח הציבורי בנושא מתנהל בדרך כלל בסיסמאות שלא מאפשרות בחינה יסודית של הענין. קיצוניים משני עברי המתרס מפריחים סיסמאות, אלה טוענים שאין שום הבדל בין גברים לבין נשים בכל תחום, ואחרים מקצינים ומדגישים את התהום הפעורה בין גברים לנשים בכל התחומים כולל בתחום היכולות התבוניות. מי שחפץ בדיון הוגן, ידיר עצמו ממבטים קטיגוריים, יבחן את הדברים לגופו של ענין, יסתכל בעין נכוחה אל מול המציאות ויראה את עולמו העשיר והמגוון של הקב"ה, יראה נשים שונות ויראה גברים שונים. ממילא, תעלה ההבנה שאין לדבר בהכללות, ושיש להתאים פתרונות שונים וכיוונים שונים למגוון הרחב של האוכלוסיות המרכיבות את החברה: כשאנו מדברים על תחומי הלימוד והדעת, יש לבנות מסגרות חינוכיות שונות, הנותנות מענה מתאים לקבוצות השונות, בלא קשר ישיר לחלוקה המגדרית.
 
 

*השיחה נאמרה בסעודה שלישית בשבת קדש פרשת משפטים-שקלים ה'תשע"ח, וסוכמה על ידי אביעד ברסטל. סיכום השיחה עבר את ביקורת הרב.
[1] הפוסקים נקטו בדרך כלל כרבי אליעזר בסוגיא זו, אע"פ ששמותי הוא, וראה בשו"ת טוב עין סי' ד'.