דילוג לתוכן העיקרי
מורה נבוכים -
שיעור 19

השגחה

הרב חיים נבון
11.08.2014
קובץ טקסט
השגחה
 
בפרק יז מן החלק השלישי במורה דן הרמב"ם בסוגיית השגחת הקב"ה על העולם. בדיונו הוא מציג חמש השקפות.
ההשקפה הראשונה היא השקפת השוללים את ההשגחה כליל. אלו יכולים להיות גם אנשים שמאמינים בא‑לוהים. בתקופת ההשכלה (במאה הי"ח) רווחה תפיסה דתית-פילוסופית שכונתה "דֵאיזם". הדאיסטים האמינו שיש א‑לוהים, אך סברו שאין הוא מעורב כלל במה שקורה בעולם. אנו, כיהודים מאמינים, איננו יכולים לקבל את ההשקפה הזאת. הדעה שהקב"ה שולט בעולם ומשגיח עליו היא מיסודות אמונתנו. כל מי שקורא בתנ"ך מבין עד כמה התערבותו של הקב"ה בעולם יסודית מבחינתנו. התנ"ך מתאר איך הקב"ה מכוון את ההיסטוריה ושולט בה. החיים הדתיים שלנו נראים אחרת בזכות אמונה זו. דעה זו כה חשובה באמונתנו, עד ששמו של הפילוסוף היווני אפיקורוס – שטען כי האלים אדישים לגורלם של בני האדם, ואינם מתערבים בנעשה בעולם – הפך בפי חז"ל שם נרדף לכופר בעיקר.
ההשקפה השנייה שהציג הרמב"ם היא השקפת אריסטו. לדעת אריסטו, כפי שהרמב"ם מתאר אותה כאן, "השגחת הא‑ל מסתיימת אצל גלגל הירח", רוצה לומר: יש השגחה א‑לוהית רק על היצורים העילאיים – הגלגלים השמימיים והשכלים הנבדלים (=המלאכים), משום שהם יציבים וקבועים ואינם משתנים לעולם. אבל היצורים שתחת גלגל הירח, שנולדים ומתים – אין להם השגחה א‑לוהית; בעולם שלנו יש השגחה א‑לוהית רק למינים – שקיומם יציב ונצחי – אך לא לפרטים, שקיומם מעורער. בלשון המחשבה היהודית היינו אומרים כי אריסטו סבור שיש השגחה כללית, אך לא השגחה פרטית. "הסיבה הראשונה" עומדת בראש סדר העולם, ובמערכת זו יש מקום רק לדברים הקבועים והנצחיים. כל מה שחולף ומשתנה הוא אקראי, ואינו חלק מהותי מסדר העולם, לכן אי אפשר לומר שיש עליו השגחה א‑לוהית.
ההשקפה השלישית היא השקפת ה'אשעריה'. האשעריה הייתה כת פילוסופית מוסלמית בעלת השפעה גדולה מאוד בעולם האִסלאם. בתיאורו של הרמב"ם היא משלימה את הקצה השני של ספקטרום הדעות בנושא ההשגחה: לאחר שראינו כי יש השוללים את ההשגחה כליל, נראה עתה את מי שהעצימו אותה למקסימום האפשרי. ככלל, האסלאם מתאפיין בהגדלת עוצמתו של הא‑ל, עד כדי רמיסת האדם. האשעריה נתנו למגמה זו ביסוס פילוסופי. הם טענו שאין בעולם טבע כלל, אלא רק השגחה. לאמתו של דבר, לשיטתם אין זה מדויק לדבר על הא‑ל כמשגיח; הא‑ל הוא היחיד הפועל בעולם, וכל תנועה בעולם נעשית ברצונו הישיר. לפי עמדה זו, 'חוקי הטבע' הם פיקציה: אין הם אלא מנהג שנוהג בו הא‑ל. בדרך כלל הא‑ל קובע שעצמים שנעזבים באוויר ייפלו למטה; אך לעתים הוא יכול להחליט שיעלו למעלה. אין 'חוק המשיכה' אלא 'מנהג המשיכה'.
ברצותם להעצים את שלטונו המוחלט של הא‑ל, הוסיפו האשעריה ושללו מן האדם את הבחירה החופשית; שהרי אם יש לאדם בחירה חופשית, מצטמצם תחום שלטונו של הא‑ל. ועוד הוסיפו וטענו שהא‑ל אינו כפוף אפילו לחוקי המוסר, והוא יכול לעשות רע וטוב כרצונו; לדעתם, עצם המושג 'טוב אובייקטיבי' הוא מעוות ומוטעה. כל אלו משקפים הלך רוח אחד ומגמה אחת: העצמת שלטונו של הא‑ל ועוצמתו.
אפשר לאמץ את שיטתם של האשעריה בהשגחה גם בלי לאמץ את שיטתם בבחירה החופשית או בשאלת הא‑ל והמוסר. אמנם האימוץ החלקי הזה מעורר קושיות: אם הא‑ל פועל באופן טוב ומוסרי, ועם זאת, כל מעשה ופעולה בעולם נעשים בידו – מדוע יש בעולם אי-צדק וסבל? ואם כל מעשה בעולם נעשה בידי הא‑ל – כיצד יתיישב הדבר עם האמונה שיש לאדם בחירה חופשית? ובכל זאת, הייתה כת מוסלמית אחרת שהלכה בדרך זו – ה'מועתזילה':
והדעה הרביעית היא דעת מי שסובר שלאדם יש יכולת. ולכן הציווי והאיסור והשכר והעונש שבתורה נוהגים לשיטתם של אלה על פי סדר. הם סוברים שכל מעשי הא‑ל מיוסדים על חכמה, ושאי אפשר שיעשה עוול, ושאין הוא מעניש עושה טוב. גם המעתזילה מחזיקים בדעה זאת... גם הם מאמינים שהוא יתעלה יודע את נפילתו של כל עלה ואת רמישתה של כל נמלה; ושהשגחתו על כל הנמצאים.
שיטת המועתזילה היא ההשקפה הרביעית בהשגחה. גם הם סבורים שיש לא‑ל שליטה גמורה בכל מה שנעשה בטבע, וכל תנועה קלה של אטום זעיר נובעת מרצון מפורש ומפורט של הא‑ל. אך הם טענו שא‑לוהים פועל לפי חוקי החכמה והמוסר, וכן שיש לאדם בחירה חופשית. ההכרה בבחירה החופשית נותנת מקום להבין את ערכה של התורה. אם אין לאדם בחירה חופשית, מדוע טרח א‑לוהים לצוות עליו לנהוג כך ולא אחרת? ומדוע הוא מעניש אותו בעשותו את הרע, שלא מבחירתו ובעל כורחו? אך אם "לאדם יש יכולת", יש היגיון ב"הציווי והאיסור והשכר והעונש שבתורה".
הרמב"ם עצמו התנגד גם לשיטה זו, והציע הבנה אחרת בהשגחה הא‑לוהית:
ההשגחה הא‑לוהית הולכת בעקבות השפע הא‑לוהי ובעקבות המין שבו מידבק אותו שפע שכלי, עד שהוא נעשה בעל שכל, ומתגלה לו כל מה שגלוי לבעל שכל – הוא זה אשר מתלווה אליו ההשגחה הא‑לוהית ומעריכה את כל מעשיו בדרך השכר והעונש. אם טביעת הספינה על יושביה, כנזכר, ונפילת הגג על יושבי הבית, הם לחלוטין במקרה, אין כניסתם של הללו לספינה וישיבת האחרים בבית במקרה, לפי דעתנו, אלא על פי רצון א‑לוהי לפי הראוי (לכל אדם ואדם) על פי משפטיו (של הא‑ל).
לדעת הרמב"ם, יש בעולם מקרים, היינו: אירועים אקראיים הכפופים לחוקי הטבע, ולא לשליטתו של הקב"ה. הוא גם טען שיש בעולם השגחה פרטית – אך רק על בני האדם, ולא על שאר העולם. אין זו חלוקה שרירותית בין יצורים שונים, אלא הבחנה עקרונית. ההשגחה מגיעה לבני האדם באופן מיוחד. לפי הרמב"ם, השכל והחכמה שאנו צוברים הם השראה מהקב"ה; ועמם מוריד לנו הקב"ה גם את השגחתו. הקב"ה אינו מתערב סתם כך במקרים הקורים בעולם. הוא מתערב רק בתודעתם של בני האדם, ומשפיע עליהם לנהוג בדרך הנכונה, אם הם ראויים לכך.
אם צדיק עומד לעלות על ספינה רעועה, הקב"ה לא ימנע מהספינה לשקוע כשתתנגש בקרחון. אך הוא ישלח לצדיק את התבונה לבדוק היטב את בטיחות הספינה ואת סירות ההצלה בטרם יעלה עליה. הספינה תטבע, אך הצדיק לא יהיה על סיפונה. לדעת הרמב"ם, העולם החיצוני עובד 'על טייס אוטומטי'; אך הקב"ה מתערב בעולמו הפנימי של האדם. בפרק הבא (חלק ג פרק יח) הוסיף הרמב"ם כי בני האדם נבדלים זה מזה במידת ההשגחה הא‑לוהית עליהם: מכיוון שההשגחה תלויה בשכל, ככל שאדם חכם יותר – כך תהיה השגחת ה' עליו גדולה יותר.
הרמב"ם מסביר מה הביא אותו להשקפתו:
מה שעורר אותי לדעה זו הוא שלא מצאתי מעולם כתוב בספרו של נביא שהא‑ל משגיח על פרט מפרטי בעלי החיים זולת פרט האדם לבדו... אל תחשוב שניתן לסתור את דעתי זאת בדבריו: 'נוֹתֵן לִבְהֵמָה לַחְמָהּ [לִבְנֵי עֹרֵב אֲשֶׁר יִקְרָאוּ]' (תהילים קמ"ז, ט)... כי כל זאת השגחה מינית, לא פרטית. הוא כביכול מתאר את חסדו יתעלה בהכינו לכל מין את מזונו ההכרחי ואת החומר לקיומו.
אמנם דעת הרמב"ם רחוקה מלהיות קונצנזוס במחשבה היהודית. חכמים רבים חלקו עליו, והרחיבו במידה ניכרת את תחומה של ההשגחה הא‑לוהית. נעיין, למשל, בדברי רמח"ל על מידת הביטחון בקב"ה:
וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל והגזרה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: 'בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם' (בראשית ג', יט); אשר על כן חייב האדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי, אשר אין להימלט ממנו... אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח. וכיוון שהשתדל, הרי יצא ידי חובתו, וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו                     
                                           (מסילת ישרים, פרק כא).
רמח"ל מעלה כאן מושג חדש, חשוב עד מאוד – "השתדלות", היינו: חובתו של אדם להתאמץ לפרנסתו, הגם שהוא יודע כי שכרו בא מה', ואינו תלוי במאמציו דווקא. רמח"ל ניתק בין המאמץ לבין התוצאה: הוא טען שלא חוקי הטבע יקבעו את פרנסתו של אדם, אלא רק השגחתו של ה'. החובה להתאמץ היא גזרה שגזר עלינו הקב"ה. מי שלא התאמץ ולא עבד לפרנסתו – הפר את גזרת ה', ולכן לא יקבל פרנסה. אך הקשר בין המאמץ לפרנסה הוא עקיף, ולא ישיר. אם יתעצל אדם לקום בבוקר להשקות את שדהו, יאבד את פרנסתו כעונש מה'. ה' קובע אם הזרעים יצמחו, וכך הוא גומל לאדם שמפר את הציווי "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם". הרמב"ם, לעומת זאת, היה אומר שאותו חקלאי עצל יאבד את פרנסתו מפני שלפי חוקי הטבע אין הזרעים גדלים בלא מים.
מי שמפתחים את התפיסה שראינו ברמח"ל מגיעים למסקנות מעניינות. לדוגמה: לפי תפיסה זו, אדם שאינו מצליח להתפרנס בכבוד במקצוע מסוים, אין שום טעם שיחליף מקצוע. אדם מחויב רק לקיים את הצו "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם", אך אין שום זיקה ישירה בין עבודתו לבין שכרו. הפרנסה באה מא‑לוהים, ולא מהעבודה. כל עוד עשה אדם את המאמץ המינימלי שהוא מחויב בו – יקבל אותה פרנסה בכל מקום שילך. כך כתב רבנו בחיי:
מי שמצא בתכונתו ובטבעו תשוקה לאחת המלאכות, והיה גופו מתאים לה, וסובל את טורח ההתעסקות בה, יפנה אליה ויעשה אותה סיבה להשגת פרנסתו, ויקבל עליו את מתיקותה ומרירותה, ואל יקוץ אם באחד הזמנים לא ישיג את פרנסתו בה, אלא יבטח על השם יתעלה, שיתן לו פרנסתו בשלמות כל ימי חייו. ויתכוון בהתעסקות מחשבתו וגופו בסיבה מסיבותיה וגורמיה [=של הפרנסה] לקיים מצוות השם, אשר ציווה לאדם לעסוק בסיבות בעולם הזה... ואל יחשוב כי פרנסתו מבוססת על סיבה מסוימת, ושכל זמן שנעדרה אותה סיבה לא ישיג בסיבה אחרת, אלא יבטח על השם בפרנסתו, וידע שכל הסיבות שוות לפני השם, יפרנסהו במה שירצה וממקום שירצה                             
                               (חובת הלבבות, שער הביטחון, פרק ג).
מספרים שר' זונדל מסלנט יצא ידי חובת השתדלות בקניית כרטיס הגרלה. הוא טען שצריכים לעסוק בהשתדלות רק כדי שיהיה אפשר לתלות את התוצאה בחוק טבע. לוּ קיבלנו את פרנסתנו בדרך נס, היו הכול מאמינים בא‑לוהים, ולא היה בזה ניסיון. לכן צריך האדם לעשות השתדלות מסוימת, ואז כשיקבל את פרנסתו – יהיה מקום לטועים לטעות ולהכחיש את השגחת הא‑לוהים. משום כך די בהשתדלות דקה מן הדקה, שאם יזכה אדם בפרס גדול, יוכלו אחרים לתלות זאת באפשרות לזכות בהגרלה בדרך הטבע. אמנם הרב דסלר הזהיר שלא ינהג כך אלא מי שיעמוד בניסיון אם לא יזכה בהגרלה (מכתב מאליהו א, עמ' 188).
כמובן, יש בנושא זה מקום לתפיסות ביניים רבות. אפשר, למשל, לומר שבדרך כלל אנו כפופים לחוקי הטבע, והקב"ה מתערב רק במקרים חריגים, היינו: כשמדובר באנשים הראויים במיוחד לעונש או לפרס. הרמב"ן מבטא השקפה זו במפורש בכמה מקומות, והרי דוגמה אחת:
ודע כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים; אבל הבינונים, כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם, טובה או רעה, כדרכם וכעלילותם (פירוש הרמב"ן לדברים י"א, יג).
בהמשך סדרת השיעורים הזאת נראה שיש מקום לתלות תפיסה מעין זו גם בדברי הרמב"ם. אמנם כאן כתב בנחרצות שא‑לוהים אינו משנה את חוקי הטבע למען האדם, אך במקומות אחרים משתמעת מדבריו עמדה שונה מאוד בעניין השגחת הא‑ל על העולם.
 
 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)