ירמיהו | פרק י"ז | השבת

1. מבוא

הנבואה בפרק יז ממשיכה את רצף הנבואות שעוסקות בברית ההיסטורית בין ה' לישראל, בפרקים ז, כו, יא. בפרקים יח-יט יופיעו עוד שתי נבואות אשר ישלימו את סדרת הנבואות הללו, אשר ניתן לכנותן 'נבואות הברית', ובהן נעסוק בשני השיעורים הבאים. לאחר שנסיים את לימוד סדרת הנבואות נשוב לפרקים עליהם דילגנו ונבחן את ההיבט האישי בדמותו של ירמיהו כנביא, הנחשף לפנינו בפרקים הללו.

הנבואה בפרק יז יוצאת דופן בנופן של נבואות ירמיהו ונבואות התוכחה בכלל, בכך שהיא מתמקדת במצווה אחת בלבד, מצוות השבת, ותולה בה את קיומה של ירושלים. הנבואה מעוררת את השאלה בדבר ייחודה של מצוות השבת וזיקתה לחורבן.

מיד לאחר פסוק ההקדמה (יט) המתאר את הציווי על הנבואה ומיקומה בשער בני העם, הנבואה נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון של הנבואה (כ-כג) עוסק בציווי ואזהרה על שמירת השבת,  והחלק השני (כד-כז) בנוי כתנאי ותוצאה, והוא מתנה את עתיד ירושלים בשמירת השבת.

 

    ב. פתיחת הנבואה

נעיין בפסוק הפתיחה (יט):

כֹּה אָמַר ה' אֵלַי

הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי הָעָם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.

כבר בפתיחת הנבואה ניתן להבחין בדמיון הרב לנבואה על היכל ה' בפרק ז. שתי הנבואות פותחות בציווי לנביא לעמוד בשער בו באים אנשי יהודה. השער הוא נקודת המפגש הפומבית ביותר בעיר ובו מתרכזים אנשים רבים. על כן, ניתן לראות במיקום הנבואה מעין תיבת תהודה המגבירה את האפקטיביות של הנבואה. מלבד זאת, קיים דמיון מבני בולט בין שתי הנבואות: שתיהן בנויות במבנה של תנאי ותוצאה. דווקא הדמיון בין הנבואות הוא שמעורר את הקושי הגדול בנבואה שלפנינו. במרכזה של נבואת ירמיהו על היכל ה' בפרק ז ניצבה סדרת מצוות עליהם עבר העם – וכפי שראינו שם, סדרה זו כוללת את המצוות המרכזיות בעשרת הדברות, אשר נזכרות גם אצל נביאים אחרים בתקופות שונות כסיבה לחורבן ולפורענות: גניבה, רצח, ניאוף, שקר, עבודה זרה ועוד. מצוות אלה, כך ניכר לעין, הנן תמצית הברית של ישראל ושל הקב"ה, ועל כן לא מפתיע שהן נזכרות בכמה מקומות בתורה כמי ששמירתן או הפרתן חורצות את גורלו של עם ישראל בארצו. לאור זאת בולטת העובדה המפתיעה שנבואת התוכחה בפרקנו מתמקדת במצווה אחת בלבד, מצוות השבת. למרות חשיבותה הרבה של השבת בתורה, לא נאמר בשום מקום בתורה ששמירת השבת היא תנאי לקיומו של העם בארצו. יתר על כן, גם כאשר ירמיהו עצמו מצטט את עשרת הדברות בפרק ז הוא אינו מזכיר את מצוות השבת כלל.  

החידוש הגדול בנבואה מתבלט גם לאור הדמיון המבני והסגנוני בינה ובין פרשת 'והיה אם שמוע' בדברים יא. הניסוח: 'וְהָיָה אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי... וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי...' מזכיר את הנאמר בדברים יא, יג: "וְהָיָה אִם־שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם". בשני המקרים מדובר בתנאי הקשור לקיום העם בארצו, אלא שבדברים התנאי מתייחס אל המצוות כולן, ולעמידה בתנאיה של ברית סיני, ואילו בנבואתנו מדובר אך ורק על מצוות השבת.

עלינו להבין, אפוא, מהי משמעותה העמוקה של מצוות השבת בנבואתנו?

 

      ג. השבת בנבואת ירמיהו

ראשית, נעיין בניסוחה של מצוות השבת בנבואה (כא-כב). נשים תחילה לב לכך שהציווי מציג את עצמו כציווי החוזר על הציווי הקדום לאומה: 'כאשר ציויתי את אבותיכם'.  עיון בלשון הציווי מגלה שהוא מקביל בבירור לציווי השבת בעשרת הדברות שבספר דברים[1], הדברים ניכרים בבירור בטבלה הבאה:

 

ירמיהו יז	דברים ה
הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.  וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת     וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת   כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם.	(יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: (יג) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה ... עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת:

 

הציווי פותח במילים 'השמרו בנפשותיכם' – המקביל לציווי 'שמור' במצוות השבת בדברים, אולם כאן נוספת מילה: 'בנפשותיכם', המדגישה את סיכון הנפש הקיים באי השמירה. הבדל מעניין קיים גם בהיקף האיסור. בספר דברים נאסרה רק עשיית מלאכה, ואילו כאן הנביא מוסיף על איסור המלאכה ומקדים לו את הבאת והוצאת המשא מהבית[2], אף שאין מדובר במלאכה של ממש[3].

משמעות הדבר מתגלה בחלקה השני של הנבואה:

(כד) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּן אֵלַי נְאֻם ה'

לְבִלְתִּי הָבִיא מַשָּׂא בְּשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת

וּלְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת בה בּוֹ כָּל מְלָאכָה.

(כה) וּבָאוּ בְשַׁעֲרֵי הָעִיר הַזֹּאת מְלָכִים וְשָׂרִים יֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא דָוִד רֹכְבִים בָּרֶכֶב וּבַסּוּסִים הֵמָּה וְשָׂרֵיהֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם וְיָשְׁבָה הָעִיר הַזֹּאת לְעוֹלָם.

(כו) וּבָאוּ מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמִסְּבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם וּמֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמִן הַשְּׁפֵלָה וּמִן הָהָר וּמִן הַנֶּגֶב מְבִאִים עוֹלָה וְזֶבַח וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה וּמְבִאֵי תוֹדָה בֵּית ה'.

השורש המרכזי בפסקת השכר הוא השורש בו"א, החוזר שבע פעמים בנבואה (חמש פעמים בפסקה זו ועוד פעמיים בפסוקים יז וכא) וקושר את המעשה עם שכרו במעין מידה כנגד מידה: סגירת השערים ביום השבת וההימנעות מהבאת משאות בשערי העיר היא שתוביל להבאתם של מלכים ושרים, המייצגים את השלטון העצמי של מלכי בית דוד. גם המילה שבת חוזרת שבע פעמים בנבואה ומבטאת את עיקרה של הנבואה: השמירה על קדושת היום השביעי – באמצעות הגבלת הביאה והיציאה בשערי העיר[4]. בפסוק הבא מתרחבים המעגלים, ואורחים נוספים באים אל העיר מקרוב ומרחוק. צמצום המשאות בימים אלה יביא להרחבה כפולה ומכופלת בעקבותיו, בדמות הקרבנות שיובאו בידי עולי הרגל לירושלים. שורש בולט נוסף בפסקה זו הוא השורש יש"ב, ונדמה שגם כאן פועלת מידה כנגד מידה: השביתה והישיבה בבתים ביום השבת, במקום היציאה וההוצאה מהם, תביא לישיבת העיר לבטח: מלכיה ישבו על כסא דוד, והעיר עצמה תשב לנצח במקומה (כה).

 

כנגד השכר הרב המובטח על שמירת השבת בעיר, חותמת הנבואה באיום ובעונש הצפוי לעיר אם זו תחלל את קדושת השבת בתחומיה (כז):

וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי
לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת
וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת 
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

כאן נזכרת הביאה השביעית בנבואה, ומשמעותה כאן שלילית ומהופכת לזו המתוארת בפסקה הקודמת: הבאת המשאות בשערי ירושלים ביום השבת תביא להצתת אש בשערים, אקט המסמל את בוא האויב, וממילא לביטול האפשרות שיוכלו להביא בהם עוד דבר. גם כאן בולט אלמנט הנצחיות. במקום ישיבה נצחית של העיר, היא תיענש בחורבן נצחי: 'והצתי אש... ולא תכבה'[5].

 

        ד. השבת – 'אות ברית' לאומית

הסבר אחד למשמעותה של השבת הציע הרד"ק בפירושו כאן:

'ומה שצוה להזהירם על השבת והיו כמה עברות אחרות בידם ואף עבודה זרה לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת האל בחדוש העולם ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה וכל המשמר השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצות'.

אולם, אם דברי הרד"ק כה פשוטים, ראוי היה לכל נביא להזכיר את מצוות השבת בתוכחותיו. יתרה מזו – כפי שראינו, התוכחה כאן איננה מתמקדת באיסור המלאכה, שהוא עיקרה של פרשיית השבת המתוארת בסיפור הבריאה ואף של מרבית פרשיות השבת, אלא דווקא באיסור ההוצאה. נראה אפוא שבשורש הנבואה עומד עניין אחר.

לצורך הבהרת העניין, עלינו לבחון את ייחודיות השבת באופן נרחב יותר. התייחסות לייחודה של השבת ומרכזיותה בברית בין ה' לעמו מופיעה כבר בתורה (שמות לא, יג-יז):

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם... וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם: בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם...

השבת מתוארת בפסוקים אלה כאות ברית בין ישראל ובין ה', והיא מסמלת את הקדשת ישראל לה'. אמנם, הפרת הברית כאן נזכרת רק במונחים פרטיים:

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ.

התייחסות נוספת, אשר נראה כי היא מבוססת על הפסוקים בשמות ומרחיבה אותם, מופיעה בנבואת יחזקאל (כ, יב-יג), בן דורו הצעיר של ירמיהו:

וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.

וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם.

יחזקאל מביא בנבואתו מסורת שאינה מוכרת לנו ממקומות אחרים, וקובע כי חילול השבת היווה עילה להשמדת ישראל במדבר! כאמור, הזיקה לפסוקי השבת בשמות לא ברורה, אך ברור כי הפרת אות הברית מצד ישראל - עונשה 'הפרת' הברית מצד ה'.

יש רק עוד מצווה אחת בתורה עליה נאמר שהיא אות ברית – מצוות המילה (בראשית יז, יא):

'וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם'.

השבת אפוא איננה רק מצווה אחת בתרי"ג מצוות, כי אם מצווה יסודית ומרכזית, הניצבת בתשתית הברית שבין ישראל לה'. גם השבת וגם המילה מבטאות את ייחודו של עם ישראל ומבדילות אותו מן העמים. אולם, בעוד ברית המילה היא ברית אישית, פרטית, הנחתמת בהצנע – הרי שברית השבת היא ברית לאומית בעלת אופי פומבי וציבורי. כל העמים סוחרים ועושים מלאכה בשבת ועם ישראל שובת בה. למעשה, מבחינה לאומית השבת היא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של עם ישראל, בייחוד כאשר ישב בקרב עמים אחרים בגלות. מוקד הקדושה במקום – בית המקדש – חרב, וניתן לומר שאת מקומו תפס המקדש בזמן – השבת, אשר ניתנת לשמירה בכל מקום[6]. לכן, חילולה של השבת הוא מסימניה הבולטים של ההתבוללות ואיבוד הזהות היהודית, מאז ועד היום[7].

לאור תמונה זו של השבת ומקומה בעולמו של עם ישראל, מתבהרת משמעותה העמוקה של נבואת ירמיהו. ראשית, כעת מובן מדוע מתייחס ירמיהו דווקא להוצאת והבאת משא בשערי העיר (המהווים כאמור את המרכז הציבורי שלה), שכן זו המלאכה הפומבית ביותר בשבת והיא הקובעת את צביונה של השבת במרחב הציבורי של ירושלים, ואת זהותה היהודית של העיר. גם אופיו של השכר מובן לאור זאת. אין מדובר במידה כנגד מידה במובן הטכני (ביאה כנגד אי הבאה), אלא במובן מהותי ועמוק יותר: השמירה על צביונה היהודי של ירושלים באמצעות השביתה בשבת, תשמור על קדושתה של ירושלים כעיר, ותאפשר את קיומה הנצחי וריבונותה. קיום זה, ורק קיום כזה, יאפשר למקדש שבמרכזה של ירושלים לשרוד, ולמשוך אליו עולי רגל מכל קצוות הארץ. מאידך, פתיחת השערים תביא לחילול הקדושה ולאיבוד הזהות הייחודית שלה, וממילא היא תאבד את זכות קיומה.

מגמתה הייחודית של הנבואה עולה גם מההקבלה בין פתיחתה לבין פתיחת הנבואה בפרק ז שנזכרה לעיל.  אולם דמיון זה מגלה גם כמה הבדלים משמעותיים בין שתי הנבואות העשויים להבהיר את מגמתה של הנבואה. נעמיק אפוא בהקבלה זו:

הנבואה על השבת (יז, יט-כ)	הנבואה על היכל ה' (ז, א-ב)
כֹּה-אָמַר ה' אֵלַי הָלֹךְ וְעָמַדְתָּ בְּשַׁעַר בְּנֵי-עם אֲשֶׁר יָבֹאוּ בוֹ מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר יֵצְאוּ בוֹ וּבְכֹל שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם.  וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ דְבַר-ה' מַלְכֵי יְהוּדָה וְכָל-יְהוּדָה וְכֹל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה.	הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה   הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה':

 

1. בפרק ז מופנית הנבואה לכל יהודה, ואילו הנבואה בפרק יז מתייחסת גם למלכי יהודה[8].
2. בפרק ז מדובר רק על 'הבאים בשערים האלה', ואילו אצלנו מדובר על 'אשר יבואו... ואשר יצאו'.
3. השער בפרק ז הוא שער בית ה'. אצלנו נזכרים שער בני העם וכל שערי ירושלים.

כמו בפרק ז, גם כאן יש משמעות סמלית לעמידה בשער מלבד המיקום האסטרטגי. בשתי הנבואות השערים הם גם נושא הנבואה. בפרק ז מדובר על שער בית ה', שעליו נסובה נבואת הפורענות הקשה של ירמיהו. לעומת זאת כאן מדובר בשערי העיר ירושלים, שדרכם מובא המשא. כאמור, הנבואה כאן עוסקת בעיר כולה ולא רק במקדש, ומתמקדת באופייה הציבורי, בפרסיה שלה. לכן מדובר על שערי העיר כולה, על ביאה ויציאה דרך השערים. זו גם הסיבה שהנבואה ממוענת גם למלכי יהודה, השולטים בעיר ואחראים על צביונה ואופייה, ועליהם מוטלת החובה לעצבה כראוי[9]. השכר והעונש מתמקדים גם כן בשערי העיר ובהיבטיה השלטוניים (המקדש, באופן מפתיע, לא נזכר כאן). השכר יהיה בין השאר בביאת מלכים ושרים היושבים על כיסא דוד, והעונש יבוא בדמותה של אש שתוצת בשערי העיר ומשם תעבור ותאכל את 'ארמנות ירושלים', של שריה ומלכיה שלא מנעו את חילול השבת. 

 

          ה. הדי נבואת ירמיהו בזכרונות נחמיה

שנים רבות אחרי נבואת ירמיהו, בימי שיבת ציון, מזכיר נחמיה לפני ה' את פעולתו הנמרצת למען שמירת קדושת השבת בירושלים (נחמיה יג, טו-כב):

(טו) בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. (טז) וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם.

(יז) וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

(יח) הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. (יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

(כ) וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם.

(כא) וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת.

עיון בדברי נחמיה מורה על זיקה הדוקה לנבואת ירמיהו. כמו ירמיהו, גם נחמיה פועל לשמירת המעמד הציבורי של השבת בפרהסיה של ירושלים, ולפיכך מתמקד בפעולת המסחר והמשא בשערי ירושלים בשבת. נחמיה אף מתייחס בפירוש לחילול השבת בעבר, שהיה אחד מגורמי החורבן: 'הלא כה עשו אבותיכם ויבא אלהינו עלינו את כל הרעה...' – ורומז בכך לנבואת ירמיהו. למרות זאת יש הבדל אחד, מרכזי ביותר, בין שתי הסיטואציות ההיסטוריות: ירמיהו ככל הנראה נכשל בתוכחותיו בשמירה על צביונה של העיר בשבת, ואילו נחמיה מצליח בנקודה בה נכשל ירמיהו, ומזכיר זאת לפני ה'. מסתבר שהבדל זה הוא תוצאה של המעמד השונה של שני המנהיגים: ירמיהו פעל כנביא עצמאי, ללא תלות וללא זיקה למוסדות ולאישים הפוליטיים בירושלים - זו כנראה הסיבה שהוא פונה אל מלכי יהודה, הממונים על העיר ושעריה ומסוגלים לנקוט אמצעים לסגירתם בשבת. נחמיה לעומתו, הוא מנהיג פוליטי המחזיק בעוצמה פוליטית ומוסדית. הוא אינו מסתפק בתוכחה, אלא רב עם חורי (=שרי) יהודה, מצווה על סגירת הדלתות, מעמיד מנעריו שומרים על השערים, ואף נוקט איומים בדבריו לרוכלים. ורק אז – 'מן העת ההיא לא באו בשבת'...

 

          ו. ישיבה ויציאה בשבת המן

אופייה של השבת בנבואת ירמיהו, המתמקד בהוצאת והבאת משא, שונה כאמור מאופייה של השבת בתורה, המתמקדת באיסור עשיית מלאכה. אולם, למרות השוני, ניתן למצוא רמז לכיוון המתואר בירמיהו כבר בפרשת המן בשמות טז. פרשה זו היא הציווי הראשון לישראל על השבת, ולמעשה זהו גם הציווי הראשון שקיבל העם לאחר יציאת מצרים, בדרך להר סיני (מלבד המצוות הקשורות בזכרון היציאה). נעיין בפרשה:

(כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.

(כח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

(כט) רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.

(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.

עיון באופייה של השבת בפרשה זו מגלה דבר מעניין: למרות שזו הפרשיה הראשונה העוסקת במצוות השבת, אין בה כל אזכור של איסורי מלאכה. מוקדה של השבת כאן הוא באיסור היציאה מהבית ללקוט מזון (במקרה זה – מן) בשדה. יתרה מזו. נראה שהפרשיה דורשת את המילה שבת במעין נוטריקון: 'שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו'. השבת איננה אפוא יום של שביתה ממלאכה, כפי שהיא מתוארת בשאר הפרשיות בתורה, אלא יום של ישיבה בבית ואי יציאה החוצה, ממש כפי שראינו בספר ירמיהו. מהו אם כן אופי השבת המעוצב כאן? כאמור, בשבת האדם מצווה לא רק שלא ליצור ולעשות מלאכה, אלא גם שלא לצאת מביתו. היציאה מהבית כרוכה בעיסוק המתמיד של האדם בחיפוש אחר פרנסה ומזון, ללקט ולצוד ובמקרה שלנו – יציאה ללקוט מן. כל ימות השבוע עסוק האדם באינטראקציה עם סביבתו, במסחר ובהשגת מזון לצורך קיומו הפיסי. בשבת הוא מצווה לעצור פעולות אלה - עליו להכין מראש 'לחם משנה' לשבת, ולהקדיש את היום  להתכנסות פנימה, אל תוך משפחתו ועולמו הפנימי, מתוך זיקה לברית שבינו ובין ה'. נבואת ירמיהו מהווה פיתוח של רעיון זה: השמירה על השבת היא למעשה שמירה על הייחוד הפנימי, על הזהות המקודשת והמיוחדת של ירושלים ושל עם ישראל כציבור. סגירת השערים בהקשר זה היא בעלת משמעות סמלית עמוקה של התנתקות מן החוץ, מהמסחר ומהמציאות הסובבת, והתמקדות בקודש, בפנים, באות הברית. פתיחת השערים לעומת זאת, איננה רק חילול של השבת, אלא גם פריצתה המוחלטת של ירושלים לרוחות שבחוץ, ואיבוד הזהות המקודשת. מאבקו של נחמיה בסגירת שערי ירושלים, בעקבות ירמיהו, הולם היטב את מגמתו לשמור על הזהות היהודית בעידן של סכנת התבוללות ברורה ומוחשית[10].  

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו
עורך: נועם לב