הרעב לדבר ה'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הרעב לדבר ה' / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

אחת מחובותיו של האדם בכלל, ושל האדם היהודי בפרט, היא חובת הבדיקה והבחינה העצמית. כל אחד מאיתנו נדרש לבחון את דרכו מדי פעם, לאתר פגמים, בעיות ותופעות הדורשות תיקון, ולהתמודד עימם. הלכה למעשה, בחינה זו מורכבת משני רבדים, שיש להתייחס לכל אחד מהם בנפרד: ראשית, יש לאתר את התופעות הבעייתיות; אך במקביל - ולא פחות חשוב - יש לבחון מהם השורשים שגרמו לאותן בעיות. אדם המבקש לעשות את מלאכתו נאמנה אינו יכול להסתפק באיתור הפירות הרקובים שבגינתו, ועליו לעמול ולנכש גם את השורשים שמהם נבעו וינקו אותם פירות באושים.

כך, לדוגמא, אדם המגלה כי תפילתו רדודה - עליו לנסות ולבחון מדוע היא כזו. הרדידות כשלעצמה מהווה פגם בקיום מצות התפילה ובעבודת ה' בכלל; אולם ייתכן שבחינת התופעה לעומקה תגלה פגם יסודי ושורשי הרבה יותר, שרדידות זו היא רק קצה הקרחון שלו. כך גם ביחס לאדם המגלה ששולחן השבת שלו אינו נראה כפי שהוא רוצה שייראה: עליו לבחון האם זוהי בעיה נקודתית, או שמא היא משקפת יובש אישיותי כללי או ליקוי בהבנת ערכה של השבת. ברוב המקרים, ההתמודדות עם שורשי התופעות היא קשה יותר ומצריכה מאמץ גדול בהרבה, ובמקביל גם הממצאים שהיא מניבה חמורים יותר מאלו העולים כתוצאה מהתמודדות שטחית עם הבעיות החיצוניות בלבד.

הניתוח שהצגנו הוא נכון ביחס לכל בעיה או פגם שהאדם מגלה באישיותו, אך נכון בראש ובראשונה ביחס ללימוד התורה. אחד מהמאפיינים הבולטים של לימוד התורה הוא הצורך בהתמסרות מוחלטת: לימוד התורה דורש עמל, יגיעה ודבקות, ואדם המוצא שיש לו בעיה בלימודו נדרש לבחון האם בעיה זו אינה מעידה על תופעה רחבה יותר, הטעונה טיפול כשלעצמה. אדם שאינו משקיע, כפי יכולתו, את מרצו וזמנו בלימוד אינטנסיבי כמתבקש - פרט לליקוי בעצם קיום מצות תלמוד התורה, עליו לבחון מהו המצע הרעיוני שעליו גדל הליקוי. דברים אלו אמורים במיוחד ביחס ללימוד התורה, כיוון שחז"ל ראו במצווה זו מצווה חשובה ביותר. התורה אינה מעניקה ללומד אותה רק ידע, אלא אף מעצבת את אישיותו של הלומד והופכת אותו ל"בן תורה".
כאשר הלימוד הוא מקוטע ומגומגם ואינו רציף ונלהב, מתעכבת ואף נמנעת ההשפעה המיוחלת של הלימוד על אישיות הלומד. התופעה - אם היא קיימת - היא חמורה כשלעצמה, שהרי טבעה של התורה הוא להשתכח מאלו שעוזבים אותה; אולם יש לתת את הדעת גם על השורשים האפשריים ללימוד השטחי.

באופן עקרוני, השורשים הבאושים ללימוד התורה השטחי עשויים להימצא בשלושה תחומים עיקריים. ראשית, ייתכן שהאדם לומד בעצלתיים כיוון שכל אישיותו היא אישיות של עצלתיים. אדם מסוגו החסר את תחושת הלחימה וההסתערות בכל נושא שהוא עוסק בו, והליכותיו מתאפיינות באופן כללי באדישות ובשאננות. אם זהו המצב, הרי שאין מדובר בפגם ייחודי ללימוד התורה או לתחום האינטלקטואלי בלבד, אלא בפגם נפשי החודר ומקיף את כל אישיותו של האדם. כל אדם נוצר בצלם אלוקים, ולשם הגשמת הייעודים שלשמם נוצר ניתנו בידו כישורים יצירתיים. כדי לממש את צלם האלוקים שבו, האדם נדרש להפוך את אישיותו לדינמית, חיה ותוססת. מי שאינו עושה כן, בועט בצלם האלוקים שבו ומועל בשליחות שהפקיד בידו בורא העולם.

במקרים שבהם הלימוד השטחי אינו נובע מאישיות שטחית, ייתכן שהוא נובע מעצלנות. אדם כזה אינו מוכן להשקיע ולעמול, ומעדיף את הדרך הנראית קצרה, שאינה אלא ארוכה. גם בעיה זו אינה ייחודית ללימוד התורה, אלא מעידה על פגם המכרסם באישיותו המוסרית הכוללת של הלומד. העצלות היא פגם מוסרי ודתי, שכן אדם הנכנע לעצלות - כמו רעהו האדיש והשאנן - מבזבז את צלם האלוקים שבו, ובכך מועל באמונו של הקב"ה, שלא חנן אותו בכישורים כדי שיעלו חלודה.

פרט לשורשי הלימוד השטחי שהזכרנו עד כה, המעידים על פגם אישיותי כללי, ייתכן שהרפיון בלימוד התורה נובע משורשים ייחודיים לעיסוק זה. התפילה והברכות מלאים בהתייחסויות ללימוד התורה, המלמדות על מרכזיותו וחשיבותו של עיסוק זה בהווייתו של האדם המאמין. מדי יום ביומו אנו מעידים "כי הם חיינו ואורך ימינו" ומבטיחים "ובהם נהגה יומם ולילה", בברכת המזון אנו מודים לה' "על תורתך שלימדתנו ועל חקיך שהודעתנו", ושלוש פעמים ביום אנו מבקשים "חננו מאיתך חכמה, בינה ודעת" או "דעה בינה והשכל". אין ספק שכל אורח חייו של האדם המאמין סובב סביב הידיעה כי לימוד התורה הוא סם החיים. אולם, מתברר שלעיתים האדם מסוגל להפגין כלפי חוץ יחס מסויים, בעוד הרגשתו הפנימית הנפשית מעידה על יחס אחר לחלוטין. אותו אדם האומר "כי הם חיינו ואורך ימינו", ולעיתים אף שר "מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי" - אותו אדם חסר לעיתים את התחושה הקיומית ואת השכנוע הפנימי שללא התורה הוא אומלל. תחושת הקשר לתורה וללימודה נובעת מההבנה כי התורה היא דבר ה' והעיסוק בה הוא חיבור לקב"ה עצמו, ומהידיעה כי רק הדבקות ביוצר האדם מעניקה לחיים את משמעותם. כל חייו של האדם צריכים לסבוב סביב
הידיעה כי רק "אתם הדבקים בה' א-להיכם חיים כלכם היום" (דברים ד', ד), וכי אדם שאינו דבק בקב"ה- משהו מחייו חסר.

החולשה בהפנמתה של הדבקות בתורה עשויה לנבוע משני שורשים: ראשית, ייתכן שהאדם אינו משוכנע בכך שהתורה היא דבר ה'. ברוב המקרים אין מדובר על ספקות שכליים באמונה, אלא על ליקוי בשכנוע הפנימי בכך שהעיסוק בתורה, על כל חדריה ומרכיביה, הוא אמנם דרך המלך של הקשר עם הקב"ה. במקרים שבהם מודעות זו אינה רפויה, והאמונה כי התורה היא דבר ה' מושרשת ומוטמעת בתודעתו של האדם, אזי הלימוד השטחי - במידה שהוא קיים - עשוי לנבוע מליקוי בזיקה לקב"ה. אדם כזה אינו רואה בהתחברות לקב"ה את כל מעייניו, ואינו מרגיש שהשהייה בבית ה' היא שיא כיסופיו. במקום לשקוע בלימוד התורה, הוא מעדיף לעסוק בתחומים אחרים, המאתגרים ומעניינים אותו יותר מהעיסוק בדבר ה'. אדם כזה רואה את עצמו כאדם דתי, אך אינו מרגיש שדבר ה' הוא אש בוערת בעצמותיו. אישיותו אינה סובבת סביב הזיקה לקב"ה ולעבודתו, וההתייחסות לדברו של בורא העולם אינה מקבלת את המקום המרכזי שלה היא ראויה בעולמו הפנימי והקיומי.

שני גורמים אלו - חוסר השכנוע הפנימי בהיות התורה דבר ה' והליקוי בזיקה לקב"ה - עשויים להוריד את המתח הלימודי ולרוקן מתוכנו את מעמדו של האדם כ"בן תורה". בן תורה אמיתי צריך להיות רעב ללימוד התורה. באחרית הימים מנבא עמוס "והשלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה' " (עמוס ח', יא). ישנם כיום בני ישיבות רבים החיים בשאננות, שבעי רצון מעצמם ומסביבתם, שאינם מרגישים את הרעב הקיומי שעליו מנבא עמוס. תלמידים אלו מסתפקים במה שהם יודעים, די להם במה שהשיגו, והם חסרים את הרעב הקיומי להמשך הלימוד ולהמשך ההתעלות הרוחנית. בן תורה צריך לרצות ללמוד את כל התורה כולה, ולשאוף לדעת את כולה על כל מכמניה; אל לו להסתפק במועט, לא איכותית ולא כמותית. זוהי נחלתם ומשימתם של עובדי ה': הרצון להשיג את כל התורה כולה. כמובן, אדם המרגיש רעב כבד - ובחורים צעירים עשויים להרגיש רעב כבד יותר ממבוגרים - אמור לתת לרעב זה ביטוי. אם "בתורת ה' חפצו", אזי המסקנה היא "ובתורתו יהגה יומם ולילה". להיות "בן ישיבה" פירושו להיות רעב, אך מאידך גם להיות שבע. בן התורה האידיאלי רעב לדבר ה', אך באותו זמן הוא גם שמח בחלקו, ומודה לקב"ה על כל רגע ורגע שזיכהו לשהות בבית המדרש. עלינו להעריך את העובדה שזכינו להימנות על קומץ אנשים המתמסרים בכל ישותם והווייתם לתורה. "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו", שאיפשר לנו הקב"ה להיות מיושבי בית המדרש!
אדם שניתנת לו האפשרות להגות בתורה והוא אינו מנצל אותה - כנראה שלא כל כך "בתורת ה' חפצו".

כמובן, צריך לאזן בין המחוייבויות השונות - המשפחתיות, החברתיות והאישיות - שהאדם מחוייב אליהן; אולם במידת היכולת, אם הרצון להגות בתורה אינו תופס את עיקר מרצו של האדם- הרי שהדבר מעיד על ליקוי בזיקתו לתורה. התורה מכוונת את הציווי להגות בתורה במיוחד אל המלך, הטרוד במשך רוב רובו של היום במחוייבויות התפקיד והממלכה. אם המלך מצווה "וקרא בו כל ימי חייו" (דברים י"ז, יט), על אחת כמה וכמה שאדם פשוט יחסית חייב לעסוק בתורה בכל רגע שהוא יכול. המדרש מספר כי דוד המלך הצהיר שבכל רגע ורגע מוליכות אותו רגליו לבית המדרש (ויקרא רבה ל"ה, א). סביר להניח שבפועל, עקב עיסוקיו הרבים, לא זכה דוד לעסוק בתורה שעות רבות ביום; אולם המדרש שם את הדגש על הרצון והשאיפה, ולא על הלימוד בפועל, ונטיית לבו של דוד המלך הוליכה אותו לבית המדרש. "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו" (תהילים כ"ז, ד).

מחוייבותינו ללימוד התורה אינה מתממשת באוסף של סדרים. פירושה של מחוייבות זו הוא הסתערות טוטאלית וחפץ מתמיד, המתבצע - בשל אילוצים שונים - לפרקים. עולם היהדות בנוי על שאיפות גדולות, אך גם על דרישות קטנוניות: חצי שעה פה ושם, שהייה בבית המדרש בשעות לא שגרתיות והקפדה על רציפות הלימוד. התורה מנסחת את מטרתו של האדם המאמין כשאיפה נשגבה: "והתקדשתם והייתם קדשים" (ויקרא י"א, מד), אך התורה שבעל פה פורטת ציווי זה לפרוטות, וקובעת "אלו מים ראשונים ואחרונים" (ברכות נג:).

עולמה של התורה בנוי על הסתכלות מקיפה, הנפרטת לשורה של ציוויים זעירים. דרך ציוויים אלו, ובדרך המפורטת שקבעה לנו התורה, ננסה להשביע את הרעב התמידי שבו עלינו להימצא - הרעב לדבר ה'.

 

 


[1] סיכום שיחה שהעביר הרב בבית המדרש בסוף חודש אייר תשס"א. השיחה סוכמה ע"י יצחק ברט ועברה את ביקורת הרב.