הרמב"ם (ג) – מורה נבוכים (ח)

  • הרב אוריאל עיטם

אנו עוברים לעסוק בסוגית התפילה כפי שהיא מצויה בספר מורה נבוכים. עיקר השיעור יעסוק בגישת הרמב"ם לתפילות הבקשה. לפני כן נעיר הערה על תפילות השבח: תפילות השבח אמורות להיות רצויות לפי הרמב"ם, שבדרך כלל מכוון את האדם מעיסוק בצרכיו לעיסוק בידיעת ה', אבל הרמב"ם דווקא מורה לצמצם ולמעט בהן. הסיבה היא שאמנם הפנייה לקב"ה כדי לשבח אותו חיובית מצד עצמה, אבל היכולת שלנו לבטא את השבח מוגבלת. דיבור על הקב"ה דורש זהירות, ולכן ריבוי שבחים עלול להיות בעייתי. בעניין זה הרחיב הרמב"ם במאמר הראשון פרק נט, וכדאי לעיין שם.

השאלה שעומדת לפתחנו כעת היא בנוגע לבקשות בתפילה – האם הן עובדות? האם בכוחה של התפילה לגרום לכך שהקב"ה יפעל כפי שאנו רוצים?

 

באיזה מובן הקב"ה "שומע תפילה"?

פרק יסודי במורה הנבוכים מלמד על סוגי הידיעות שמוסרת לנו התורה. יש ידיעות שהן אמת, אלא שהתורה לא פרטה את כל הדרך אליהן. היא לא נכנסה להקדמות ולמהלכים שכליים, אלא רק מסרה לנו את המסקנות. בנוסף, יש ידיעות שהתורה כותבת מפני שחשוב שנדע אותן, כדי שהחברה תהיה תקינה:

"מן הדברים שחייב אתה לשׂים לבך אליהם הוא שתדע שהתורה ציינה את תכליתן של הדעות הנכונות, אשר בהן מושׂגת השלמות האחרונה, וקראה להאמין בהן בצורה כוללת. והן מציאות הא-ל יתעלה, ייחודו, ידיעתו, יכולתו, רצונו וקדמותו. אלה כולן תכליות אחרונות אשר אינן מתבררות בפירוט ובאופן מוגדר אלא לאחר הכרת דעות רבות. כן גם קוראת התורה אל אמונות מסוימות שהאמונה בהן הכרחית לשם תקינות המצבים המדיניים, כגון שאנו מאמינים שהוא יתעלה יחרה אפו על מי שהמרה את פיו, ולכן חייבים לפחד, לירא ולהיזהר מן העבירה"   (מורה נבוכים ג, כח).

את סוג הידיעות השני אפשר להבין בשני אופנים שונים מאוד: אפשר להבין שהכוונה לידיעות נכונות ומדויקות, שחשובות לא רק מפני שהן אמת – אלא גם מפני שהן מועילות לחברה; אפשרות אחרת היא שהידיעות אינן אמת מוחלטת, אלא שיש להנחילן כדי שהחברה תוכל להתקיים.

"אתה עתיד לשמוע את הבהרתי לכולן, ומתן טעמיהן הנכונים והמוכחים בהוכחה מופתית, למעט פרטים ומצוות בודדות, כמו שציינתי לך. אני אבהיר שאין מנוס מכך שלכל אלה וכיוצא בהן תהיה נגיעה באחד משלושת העניינים האלה: או אמונה תקינה, או תקינות מצבי המדינה אשר תשלם בשניים: בהרחקת עֹשֶק הדדי ובהקניית מידות טובות. הבן את מה שאמרנו בדבר האמונות, שיש שהכוונה היא אך ורק שהמצוָה תביא לידי אמונה נכונה, כמו האמונה בייחוד, בקדמות האל ובכך שהוא אינו גוף. ויש שאותה אמונה הכרחית להרחקת העֹשֶק ההדדי או להקניית מידות טובות, כגון האמונה שהאל יכעס מאוד על מי שעשק, כמו שאמר: "וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי" (שמות כ"ב, כ"ג), וכגון האמונה שהוא יתעלה נענה מייד לשוועת העשוק או המרומה: "וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי" (שמות כ"ב, כ"ג)"   (שם).

הרמב"ם אומר כי חלק מהמצוות נועדו להנחיל אמונות מסוימות, וביניהן אמונות שחשובות לתקינות החברה. דוגמה לאמונה זו היא האמונה שה' עונה לתפילתו של העשוק. כדי למנוע עושק, חשוב שהחברה תאמין כי הקב"ה כועס על העושק, וכי הוא שומע לזעקת העשוק. ניתן להסיק מדבריו מסקנה מרחיקת לכת, שהקב"ה אינו שומע תפילה באמת, אך חשוב שנאמין כי הוא שומע תפילה. התורה אמרה זאת רק מתוך המגמה לתקן את החברה.

כשהרמב"ם עוסק בטעמי המצוות הקשורות לקרבנות, הוא מחדש באופן מפתיע כי עדיף היה ללא עבודת הקרבנות, אלא שעם ישראל הכיר את עבודת האלילים ולא היה מסוגל לקבל דפוס עבודה אחר –  על כן הטה התורה את עבודת הקרבנות מלהיות מיועדת ח"ו לאליל כלשהו, לעבודה המיועדת לקב"ה. בתוך דבריו הוא כותב דברים שחשובים גם לעניין התפילה. נראה את דבריו, ואת התייחסותו לתפילה בתוך הדברים:

"כי אי-אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת-אחת. לכן אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח הא-ל את משה רבנו לעשׂות אותנו "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות י"ט, ו') על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת" (דברים ד', ל"ה); "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" (דברים ד', ל"ט), ונתמסר כליל לעבודתו, כמו שאמר: "וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם" (דברים י"א, י"ג); ואמר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שמות כ"ג, כ"ה); ואמר: "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ" (דברים י"ג, ה'), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן – היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו – לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את הא-ל והיה אומר: "הא-ל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל".

"לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה. לכן ציווה לנו לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ" (שמות כ"ה, ח'), ושיהיה המזבח לשמו: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" (שמות כ', כ"א), ושהקורבן יהיה לו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ויקרא א', ב'), וההשתחוויה תהיה לו, וההקטרה תהיה לפניו. הוא אסר שייעשׂה דבר ממעשׂים אלה לזולתו: "זֹבח לָאֱלֹהים יָחֳרָם" (שמות כ"ב, י"ט); "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות ל"ד, י"ד). הוא ייחד כהנים לשֵרוּת המקדש ואמר: "וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כ"ח, מ"א). התחייב בהכרח שתיקבענה להם זכויות שתגמולנה להם על התעסקותם בבית ובקורבנותיו. אלה זכויות הלויים והכהנים.

"בעורמת-חסד א-לוהית זאת הושׂג שנמחה זכר עבודה זרה והתבסס היסוד הגדול האמיתי באמונתנו, והוא מציאות הא-לוה וייחודו"   (מורה נבוכים ג, לב).

לצורך המחשת דבריו, הרמב"ם מעלה אפשרות תיאורטית שהקב"ה היה מבטל את התפילות. אפשר להבין את כוונתו בשני אופנים: הראשון, שזו רק דוגמה עד כמה קיצוני היה יכול להיות ביטול הקרבנות. השני, שבאמת היה מקום לבטל גם את התפילות, אלא שעבודת ה' ללא תפילות היא כבר בלתי נתפסת. את הקרבנות התורה צמצמה, אבל צמצום של התפילות היה כבר קשה מדי בשבילנו.

עם זאת, כשהרמב"ם מגיע לטעמי המצוות שביניהן נמצאת התפילה, מטרתן נראית ברורה:

"הקבוצה התשיעית כוללת את יתר העבודות המעשׂיות הכלליות, כגון התפילה וקריאת שמע ושאר מה שמנינו בספר אהבה, למעט המילה. תועלתה של קבוצה זאת ברורה, מפני שכולם מעשׂים המייצבים דעות באשר לאהבת הא-לוה ובאשר למה שחייבים להאמין על אודותיו ולייחס לו"   (שם, לה).

"המצוות הכלולות בקבוצה התשיעית הן המצוות שמנינו בספר אהבה. סיבת כולן ברורה וטעם כולן גלוי, כלומר, תכליתם של אותם מעשׂי-פולחן לזכור את הא-ל תמיד, לאהוב אותו, לירא מפניו לקבל עליך ולשמור את המצוות בצורה כוללת, ולהאמין לגביו יתעלה במה שהכרחי לכל בן-תורה להאמין. והן התפילה, וקריאת שמע וברכת המזון, ומה שקשור בהן, וברכת כהנים ותפילין ומזוזה, ורכישת ספר תורה והקריאה בו בזמנים (מסוימים). כל אלה הם מעשׂים המקנים דעות מועילות"   (שם, מד).

מכאן משמע שהתפילה נועדה להזכיר לנו את ה' תמיד, ולחזק את האמונות וההשקפות הנכונות. אולם המשפט "מה שהכרחי לכל בן תורה להאמין" מעלה שוב את הספק: עדיין לא ברור אם הכוונה לחיזוק האמונה מפני שהיא האמת, או רק מפני שהיא הכרחית ומועילה.

אם כן, מהמקורות במורה הנבוכים עולות שתי גישות שונות – שהאמונה בהשפעת התפילה היא אמונה פשטנית שנחוצה לאמונת האדם ולתקינות החברה, או שהתפילה נכונה ואמיתית ופועלת ממש.

 

הקושיות המחשבתיות על השפעת התפילה

האם יש סיבה לחשוב שלפי הרמב"ם תפילת הבקשה אינה פועלת באמת? יש לפחות שלוש סוגיות שיכולות להוליך לכיוון זה.

ראשית, הרמב"ם מדגיש במקומות אחרים במורה הנבוכים כי הקב"ה אינו מתפעל, אינו משתנה, ואי אפשר להשפיע עליו. תיאורי הרגש המיוחסים לו במקרא הם רק על דרך ההשאלה, אך באמת אין הוא נפעל או מושפע מהמתרחש, וממילא אין הוא מושפע גם מהתפילות שלנו. תכונת הנפעלות היא תכונה של העולם החומרי ולא של האלוקים הנצחי והמוחלט.

שנית, הרמב"ם דוגל בהנהגת המציאות דרך הטבע ורואה בה הנהגה שנעלית על זו הנסית, בהיותה מגלה את חכמת הא-לוהים הנצחית. העולם מתנהל לפי חוקי הבריאה, ולמעט מקרים יוצאי דופן הקב"ה אינו מתערב ומשנה את טבעו של עולם. כשאנו מתפללים שיקרה דבר מה שאינו אמור לקרות לפי המציאות הטבעית, הרי שאנו מבקשים התערבות א-לוהית נסית, ולפי הרמב"ם הקב"ה אינו עושה זאת.

שלישית, תפיסת ההשגחה של הרמב"ם היא שהאדם מושגח בהתאם למדרגתו. לפי זה, מי שרמת ההשגחה הא-לוהית עליו נמוכה, אין מי שמקשיב לתפילתו ועונה לה. לא נוכל להיכנס כאן לפרטי שלוש הסוגיות העמוקות והארוכות הללו, אך נברר מהו מקומה של התפילה לפיהן.

 

התפילה לפי האפשרות שה' אינו נענה לה

ננסה תחילה להתמודד עם האפשרות הקיצונית, שלפיה התפילה אינה משנה את הפעולה הא-לוהית. לפי אפשרות זו לתפילה יש שתי סיבות – חשוב לחברה לדעת שיש מי ששומע את תפילת העשוק כדי להירתע מלעשוק את החלשים, וחשוב גם מבחינה אמונית לעבוד את ה' תוך פנייה אליו בבקשות כי הדבר בונה את אמונתו של האדם ואת זכירתו המשמעותית את הקב''ה. אם כן, לא יהיה נכון לומר שהתפילה אינה משפיעה כלל: היא משפיעה על החברה ומשפיעה על האדם המאמין.

אפילו אם נקבל את התפיסה המצמצמת ביותר כלפי משמעותה של התפילה, עדיין תישאר בידינו משמעות עצומה. האדם המתפלל יוצא מהתפילה אחרת מכפי שנכנס אליה. ייתכן שהוא ייגש לתפילה על פרנסתו, ובתום התפילה הקב"ה לא ישדד את המערכת הכלכלית ולא יעלה את המניות שלו בבורסה, ועדיין לתפילה תהיה משמעות. מתוך ההתוודעות לתפיסה רחבה יותר של המציאות, האדם יסתכל על מצבו הכלכלי אחרת לגמרי. הוא יעבור שינוי תודעתי. ייתכן שלפי הרמב"ם, התפילה אמנם אינה משנה את הנהגתו של הקב"ה כלפי המציאות – אבל מחוללת שינוי משמעותי הרבה יותר. אילו הקב"ה היה נענה לבקשה שלנו לקבל בית גדול יותר או רכב מפואר יותר, הבקשה הייתה מתמלאת – אך האדם והחברה היו נשארים תקועים באותו מקום;  תפילה שמשפיעה על התודעה יכולה לשאת אותנו למקום אחר בתכלית.