הרמב"ם (ב) – משנה תורה (ז)

  • הרב אוריאל עיטם

מהי כוונת הלב

ראינו בשיעור שעבר את ההגדרות השונות למצוות התפילה, בספר המצוות ובמשנה התורה. עמדנו על כמה היבטים בנושא התפילה ברמב"ם: היחס בין התפילה ובין המושג עבודת ה', מרכזיותה של הבקשה בין חלקי התפילה, חשיבותה של כוונת הלב, המתח בין מגבלות הדיבור האנושי ובין השאיפה להרבות בשבח ובהודאה. גם למתח זה יש קשר לנושא הכוונה, כיוון שלא נורא כל כך להפריז בשבחים אם ממילא לא חושבים על תוכנם.

ננסה הפעם להבין יותר את כוונת הלב הנדרשת בתפילה. מהו ה"לב" שאליו מתכוונים? האם הכוונה היא לרגש? למצב נפשי?

 

כוונת הלב והדעת

מושג שחוזר פעמים רבות בהלכות תפילה ברמב"ם הוא – דעת. "כשתמצא דעתו מכוונת", "עד שתתיישב דעתו", "לכוון את דעתו" ועוד רבים. נתבונן בהלכה שבה כותב הרמב"ם כיצד לכוון את הלב:

"כיצד היא הכוונה? שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפלה כדי לכוין את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ובתחנונים"   (הל' תפילה ד, טז).

הכוונה דורשת שתי פעולות מחשבתיות, בבחינת סור מרע ועשה טוב. הראשונה – צריך להסיר את כל המחשבות המפריעות לתפילה, והשנייה – לחשוב שנמצאים מול השכינה. הלכה זו מתקשרת לעמידה מול מקום המקדש, שעל פי המיקום בהלכות נראית כחובה מדאורייתא. העלינו את השאלה כיצד ייתכן שזו חובה מן התורה אך אינה מעכבת, וכעת אפשר להסביר: העמידה מול מקום המקדש עצמה – אינה מעכבת, אבל תודעת העמידה מול השכינה – מעכבת. היא החובה מן התורה, ומקיימים אותה על ידי עמידה לכיוון הנכון.

נזכיר שוב את ההבחנה של רבי חיים מבריסק בין שני סוגי הכוונה – כוונה לעמידה לפני ה' בתפילה, וכוונת פירוש מילות התפילה. הכוונה הראשונה והיסודית היא כוונה לקיים את מצוות התפילה, או תודעה של עמידה לפני ה' לאורך כל התפילה. מצד אחד, אפשר להבין שדי אם תעמוד ברקע המודעות שאנחנו נמצאים בתפילה ולא רק קוראים טקסטים; מצד שני, הניסוח "יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה" משתמע כמו דרישה גבוהה יותר. זהו אחד מהמקומות בהלכות תפילה שבהם נראה כי הרמב"ם מעמיד דרישות סותרות, מצד אחד מזכיר את החיובים המינימליים ומצד שני מציב שאיפות גבוהות.

 

לזיכרון תמיד

נבחן את מושג כוונת הלב גם לאור מקור אחר ברמב"ם – הלכות ברכות. אפשר לדון אם הברכות והתפילה הן אותו תחום, או שמדובר בתחומים נפרדים; מכל מקום בוודאי יש קשר בין התפילה לברכות, ולהלן נראה כי זהו קשר הדוק.

כותב הרמב"ם בהלכות ברכות:

"וכשם שמברכין על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה, וברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה כדי לזכור את הבורא תמיד אף על פי שלא נהנה ולא עשה מצוה"   (הל' ברכות א, ג).

הרמב"ם קובע כי לכל הברכות יש מגמה כוללת: לזכור את הבורא תמיד. חכמים לא חשבו רק על כל מצב באופן נקודתי וקבעו לו ברכה, אלא באופן כללי מגמתם הייתה לתקן ברכות רבות – כדי שהקב"ה יהיה בזכרוננו תמיד. מגמה זו מורכבת משני מרכיבים: זיכרון ותמיד. מרכיבים אלה קשורים מאוד לנושא התודעה: הקב"ה אמור להיות בתודעה שלנו, ויש שאיפה שזה יקרה כל הזמן. מרכיב נוסף שראינו בהלכות תפילה, שאינו נמצא כאן בהלכות ברכות, הוא הנוכחות. בתפילה יש מפגש, המתפלל עומד לפני השכינה, ובברכות האדם זוכר את השכינה אך היא אינה עומדת מולו. ייתכן שזהו ההבדל בין התפילה לברכות: התפילה היא עמידה לפני ה', ואילו באמצעות הברכות זוכרים את ה' גם כשלא עומדים לפניו.

האם אפשר להגיד שמגמת הברכות היא גם מגמת התפילה? שגם התפילה נועדה לזכור את ה' תמיד? בהלכות ברכות ראינו שחכמים הם שהוסיפו עוד ועוד ברכות כדי שהזיכרון יהיה תמידי. בהלכות התפילה לא נאמר במפורש שחכמים עשו זאת, אך יש רמז לעניין: החובה מן התורה, לפי הרמב"ם, היא להתפלל פעם אחת ביום, וחכמים קבעו שלוש תפילות ביום – כנגד קרבן התמיד. ייתכן שמגמתם של חכמים גם בנוגע לתפילה הייתה שנזכור את ה' תמיד. מצטרף לזה גם מקור בדברי חז"ל שבוודאי עמד לפני הרמב"ם: "המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה כנגדו, שנאמר: "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים ט"ז, ח')" (סנהדרין כב.). השכינה צריכה להיות לנגדנו ומולנו תמיד. אפשר להבין כך גם מדברי הרמב"ם בסוף מניין המצוות, שם הוא מסביר אלו מצוות כלולות בכל חלק במשנה תורה. על הספר שאליו שייכות הלכות תפילה, ספר אהבה, כותב הרמב"ם:

"אכלול בו המצוות שהן תדירות שנצטוינו בהם כדי לאהוב את המקום ולזכרו תמיד כגון קרית שמע ותפילה ותפילין וברכות"

מסתבר, אם כן, שלתפילה יש מגמה להעלות את ה' בזכרוננו תמיד. לאור זאת אפשר גם להבין את היחס בין חלקי התפילה – הבקשה נמצאת באמצע, ועוטפים אותה בשבח ובהודאה, כדי להתעלות מכל צרכי החיים לזכרון ה'. הבנה זו מעבירה את מוקד התפילה ממפגש ודו-שיח לעבודה פנימית, שמתחוללת בתוך תודעתו של האדם המתפלל.

 

כוונת הלב והאהבה

אפשר להבין אחרת את עניינה של כוונת הלב. אם נברר מהו נושא-העל, מהי הסוגיה הרחבה שאליה משייך הרמב"ם את נושא התפילה, הנושא הוא: האהבה. נחזור שוב על הציטוט מסוף המצוות שהזכרנו זה עתה: "לאהוב את המקום ולזכרו תמיד". לעיל לקחנו את התפילה לכיוון של המודעות והזיכרון, אבל ייתכן שהיא קשורה למרחב הרגשי. מעניין שהמוקד הרגשי בדברי הרמב"ם הוא דווקא האהבה, בניגוד לרס"ג שהגדיר את התפילה כביטוי של יראה, ולרבנו בחיי שהלך באותו כיוון וקישר את התפילה לכניעה. כאן התפילה מזוהה עם האהבה.

כעת צריכה להישאל השאלה – מה זאת אהבה? לכאורה הכוונה לעבודה רגשית, אבל ברמב"ם אין זה פשוט כל כך.

הרמב"ם עוסק בעבודה מאהבה בפרק האחרון של הלכות תשובה:

"העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו, שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה, והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' א-להיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה"   (הל' תשובה י, ב).

הרמב"ם מדבר על העובד מאהבה, ומקשר את האהבה למושגי האמת והחכמה. זהו עולם מושגים של דעת. ממשיך הרמב"ם שם:

"וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד, בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה"   (הל' תשובה י, ג).

כאן אנו רואים שוב את המושג שעסקנו בו קודם – תמיד. כל המרכיבים שליוו אותנו בשיעור זה מתחברים כאן: דעת, תמיד, אהבה. גם התלמוד שהופיע בספר המצוות כמימוש מרכזי של מצות עבודת ה', מתחבר לנקודה זו, כיוון שאם האהבה היא דרך הדעת, צריך ללמוד כדי לדעת את ה'.

מה צריך לדעת כדי לאהוב? בשאלה זו מרחיב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, שם הוא עוסק במצוות אהבת ה' ויראת ה':

"הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר: ואהבת את ה' א-להיך, ונאמר: את ה' א-להיך תירא.

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לא-להים לא-ל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו. ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם"   (הל' יסודי התורה ב, א-ב).

כשאדם מתבונן בבריאה ונחשף לחכמתו המופלאה של הקב''ה, הוא מגיע לאהבת ה', והתוצאה היא תפילה – "מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר". האהבה מובילה לשבח ולהודאה. אלה שניים מתוך שלושת חלקי התפילה, והבקשה אינה שייכת לכאן כיוון שהאדם אינו עסוק בעצמו אלא במעשי ה'. המוקד עובר כאן מהבקשה שעמדה במרכז הגדרת התפילה, אל השבח וההודאה שקשורים יותר להתבוננות במעשיו של הקב''ה. אם כן, השער לתפילה הוא הכרת ה' דרך התבוננות במעשה הבריאה.

בהמשך להלכה זו מביא הרמב"ם פירוט ארוך ומפורט סביב מעשה בראשית ומעשה מרכבה, על פי המדע של ימי הביניים והמטאפיזיקה האריסטוטלית. חלק מהפרטים נדחו מאז, אבל יש גם יסודות שעומדים בתוקף עד היום, כמו שלילת ההגשמה. מכל מקום, הרמב"ם בונה את דבריו באופן מודולרי: ספר אהבה מלמד כיצד לעבוד את ה' ברמה הבסיסית, ועל גבי זה ספר המדע קורא לנו להעמיק את מבטנו במעשה בראשית, כדי לדעת את ה' ברמה גבוהה יותר. ייתכן שהיום הרמב"ם היה אומר לנו לא לקבל את דבריו בהלכות יסודי התורה כמו שהם, אלא להעמיק במדע המודרני ודרכו להגיע לאהבת ה'.

על כל פנים, התפילה לפי הרמב"ם נוטלת חלק בעבודה הגדולה של עבודת ה' מאהבה וגם מבטאת אותה, ודווקא אהבה שבאה מתוך ידיעה עמוקה.