הרהור בדברי תורה

  • הרב משה טרגין

הרהור בדברי תורה

הרהור כדיבור או לאו כדיבור דמי

הגמרא במסכת ברכות מביאה מחלוקת בעניין דין "הרהור". האם אדם יוצא ידי חובת קריאת שמע כאשר הוא חושב או מהרהר אותה בלבו, או שהוא חייב לבטא את המילים בפיו? המשנה (כ:) פוסקת:

"בעל קרי (=אדם שאיננו טהור, ולכן אינו יכול לקרוא בתורה) מהרהר [קריאת שמע] בלבו".

הגמרא מביאה שתי דעות באשר למשמעותו של דין זה:

"אמר רבינא, זאת אומרת: הרהור כדיבור דמי. דאי סלקא דעתך לאו כדיבור דמי, למה מהרהר? אלא מאי, הרהור כדיבור דמי? יוציא בשפתיו! כדאשכחן בסיני (שלקראת הדיבור היה צריך לטבול).

ורב חסדא אמר: הרהור לאו כדיבור דמי; דאי סלקא דעתך הרהור כדיבור דמי, יוציא בשפתיו! אלא מאי, הרהור לאו כדיבור דמי? למה מהרהר?! אמר רבי אלעזר: כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו, והוא יושב ובטל".

לדעת רבינא "הרהור כדיבור דמי", והוא יוצא ידי חובת קריאת שמע בהרהור בלבד, גם בלי להוציא את המילים בפיו. מתוך חוסר יכולתו של בעל קרי לומר את המילים, מותר לו להרהר אותן בלבו. לדעת רב חסדא "הרהור לאו כדיבור דמי"; אין די בלחשוב את קריאת שמע בלבו, ויש להוציא את המילים בפיו. המשנה המאפשרת לבעל קרי להרהר, אינה מציעה דרך לצאת ידי חובת המצווה, אלא רק דרך להישאר שותף במידה מסוימת עם הציבור בשעה שהציבור אומרים קריאת שמע. היתר הרהור נועד לאפשר לבעל קרי להשתתף עם הציבור בקבלת עול מלכות שמים.

הגמרא מתאמצת מאוד להגן על שיטת רב חסדא, ומכך יש להסיק שאנו מקבלים את שיטתו להלכה וסוברים שהרהור לאו כדיבור דמי. כתמיכה נוספת לפסיקה זו, רבנו יונה מצטט גמרא במסכת שבת (קנ.) שגם ממנה עולה כי אנו פוסקים שהרהור לאו כדיבור דמי. הגמרא שם אוסרת דיבור על ענייני חול בשבת (למשל, לבקש מאדם אחר לשכור פועלים לצאת השבת). דין זה נלמד מהפסוק בישעיהו (נ"ח, יג): "ממצוא חפצך ודבר דבר". מכיוון שהפסוק מציין במפורש דיבור ("ודבר דבר"), משמע שהרהור בעניינים אלו מותר. בהמשך, הגמרא מעמתת את הדין הזה עם דין אחר, הקובע שיש איסור על אדם אפילו להרהר בדברי תורה בבית הכסא. איסור זה נלמד מן הפסוק "והיה מחניך קדוש" (דברים כ"ג, טו), המלמד כי קדושתה של התורה מחייבת אותנו גם שלא לחשוב עליה במקומות מטונפים. הגמרא קובעת, שהאיסור הזה הוא יוצא דופן הנלמד מגזירת הכתוב, ומתוך כך עולה שהדין הרגיל, העקרוני, הוא שהרהור לאו כדיבור דמי. רוב הראשונים אכן פסקו להלכה כי הרהור לאו כדיבור דמי, בהתבסס על שתי הסוגיות הללו, ברכות (כ.) ושבת (קנ.).

תלמוד תורה על ידי הרהור

בהסתמכו על פסיקה זו, השולחן ערוך (אורח חיים, סימן מ"ז סעיף ד) פוסק להלכה:

"המהרהר בדברי תורה - אין צריך לברך [ברכת התורה]".

אדם המשכים ללמוד לפני התפילה, חייב לברך ברכות התורה קודם ללימוד (כמבואר בגמרא, ברכות יא:). המחבר קובע שאם הוא רק מהרהר בדברי תורה, ואינו מוציא אותם מפיו, לא חלה חובת הברכה. הגאון מוילנא חולק על הלכה זו; לדעתו, בלימוד תורה, שלא כמו בתחומים הלכתיים אחרים, אף הרהור הוא בעל משמעות ומחייב ברכות התורה (ביאור הגר"א לשולחן ערוך, שם ד"ה והוא הדין):

"כל זה צריך עיון, דכאן מברך על המצוה, וכי ליכא מצוה בהרהור?! והלא נאמר 'והגית בו', רוצה לומר בלב!".

למרות שאין גמרות מפורשות המגדירות הרהור בדברי תורה כקיום המצווה, הגאון מבסס את דעתו על סברה הגיונית, ועל המינוח הלשוני בו מתואר לימוד התורה. מצד הסברה, אין זה הגיוני שהרהור בדברי תורה לא ייחשב כקיום מצוות לימוד תורה. יתר על כן, בכמה מקומות במקרא (למשל יהושע א', יח; תהילים א', ב) הפסוקים מתייחסים ללימוד תורה בעזרת השורש הג"ה - מינוח המלמד שהרהור אף הוא חלק מלימוד התורה. כיצד, אם כך, נוכל לבאר את דעת השולחן ערוך, הסבור שאין צורך לברך על הרהור בדברי תורה?

מסתבר לומר, שהשולחן ערוך מסכים עם הגאון מוילנא בדבר אופיו של הרהור בדברי תורה. כלומר, הוא מקבל את עמדת הגר"א שלימוד תורה הוא חריג מן הכלל המקובל "הרהור לאו כדיבור דמי"; הרהור בדברי תורה אף הוא קיום של מצוות תלמוד תורה. אחרי ככלות הכל, הגמרא בשבת אסרה הרהור בדברי תורה במקומות המטונפים! אלא, שלדעתו לא כל פעולה של לימוד תורה מחייבת מיידית ברכה. על אף שלימוד תורה בהרהור נחשב למצווה, את הברכה יש לברך רק על מעשה מצווה שנעשה באופן ברור ובר הבחנה. דיני ברכות מחייבים כי ברכה תיאמר רק על מעשה פיזי, גלוי לעין כל. לשם השוואה, נוכל למצוא דין מקביל לכך במצוות ישיבה בסוכה. עקרונית, כל מי שנכנס לסוכה - גם בלי לאכול - מקיים את מצוות ישיבה בסוכה. אף על פי כן, רק מי שאוכל סעודת קבע חייב בברכת "לישב בסוכה". הגם שהמצווה חלה באופן כללי, החיוב בברכה חל רק במקרים בהם ישנו מעשה ממשי ומפורש של אכילה.

בסעיף הקודם בשולחן ערוך, נפסק שיש לברך ברכות התורה גם על כתיבת התורה:

"הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא, צריך לברך".

הט"ז (="טורי זהב", נושא כלים של השולחן ערוך, בן המאה הי"ז; שם ס"ק ב) מקשה מהו ההבדל בין כתיבת תורה לבין הרהור בדברי תורה; מדוע, לדעת השולחן ערוך, יש חובה לברך על כתיבת התורה, ואין חובה כזו ביחס להרהור בתורה? אפשר שהתשובה מבוססת על ההסבר שהצענו לעיל. למרות שכל הרהור בדברי תורה נחשב קיום המצווה, רק מעשה מפורש וגלוי של לימוד מצריך ברכה. מעשה הכתיבה הוא מעשה מובחן של לימוד תורה; הרהור, לעומת זאת, על אף שנחשב למצווה, אינו מעשה מצווה ניכר ובר הבחנה.

היקף דין הרהור בדברי תורה

הר"ן במסכת עבודה זרה (מד:) מחדש הלכה מעניינת ביחס לברכות התורה. הוא טוען כי אין צורך לברך ברכות התורה לפני פסיקת הלכה. אם אדם מתבקש לפסוק הלכה לפני התפילה, הוא אינו צריך לברך ברכות התורה, כל עוד שאיננו מנמק את הפסק לשואל. אף במקרה זה, הפוסק עסוק בלימוד תורה (היות שהוא מנמק לעצמו את סיבת הפסק); אף על פי כן, היות שאין הוא מבצע מעשה מפורש של לימוד תורה, אין מקום לברכה. המעשה הגלוי היחיד שהוא מקיים הוא הנחייה הלכתית. אמנם מעשה זה מצריך לימוד והבנה של התורה, אך מעשה הפסיקה עצמו אינו קיום של לימוד תורה, ואין צורך לברך עליו.

תחום נוסף שבו עולה לדיון מעמדו של הרהור בדברי תורה נמצא בהלכות תשעה באב. יום תשעה באב אסור בתלמוד תורה, כנראה בשל השמחה שהלימוד גורם (עיין תהילים י"ט, ט), ושמחה איננה מתאימה ליום זה (תענית ל.). השולחן ערוך (אורח חיים, סימן תקנ"ד סעיף ג) מצטט את דעת האגור שאוסר אפילו הרהור בדברי תורה בתשעה באב. הלכה זו תומכת בכיוון שהצענו, שלפיו ביחס ללימוד תורה אין הבדל הין הרהור לדיבור, וגם הרהור מהווה קיום של לימוד תורה. לא נחלקו בדבר זה השולחן ערוך והגאון מוילנא, אלא רק בשאלה האם יש צורך בברכה על מצווה שמתקיימת במחשבה בלבד.

עקרונית, גם אם היינו סוברים שהרהור איננו קיום של מצוות תלמוד תורה, עדיין היינו יכולים לפסוק שהוא אסור בתשעה באב. כפי שמסביר המגן אברהם (שם ס"ק ה), לא עצם הלימוד כשלעצמו נאסר בתשעה באב, אלא השמחה הנגרמת מהלימוד. לכן, לימוד המביא לעצבות ולאבל (כמו למשל קריאה באיכה ובאיוב) לא נאסר. גם אם הרהור בתורה אינו קיום של מצוות לימוד תורה, עדיין יש מקום לאוסרו בתשעה באב בשל השמחה שהוא גורם. למען האמת, לאור הסברו של המגן אברהם יש מקום לתהות מדוע לא התקבלה דעה זו על הכל; אם השמחה בדברי תורה היא האסורה, מתבקש ביותר לאסור גם הרהור בדברי תורה.