בשלח | הקפיצה וההדרגתיות בעבודת ה'

א. היציאה בחפזון ממצרים

בפתח פרשתנו בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה ומתחילים במסע לארץ ישראל, אך באופן מפתיע ה' מצווה את משה לשוב לכיוון מצרים:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. (שמות י"ד, ב).

הנימוק לשינוי במסלול הוא הטעיית פרעה, מתוך מטרה להעניש את המצרים:

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.

וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' וַיַּעֲשׂוּ כֵן. (שמות י"ד, ג-ד).

ה"שפת אמת" דורש משמעות נוספת בציווי לשוב לכוון מצרים:

"דבר אל בני ישראל וישובו" (שמות י"ד, ב). לאשר יצאו בני ישראל בחפזון ממצרים והיה שלא בהדרגה, ואין זה דבר של קיימא, הוצרכו לשוב. והענין, כמו שכתוב "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א', יד), על ידי המרוצה מהתלהבות יותר מהכח, על זה צריך להיות מיד בחינת "שוב", ועל ידי זה יש לו קיום. כי כל הגליות היה שיקבצו בני ישראל כל ניצוצות קדושה שנמצאים בעולם, ואין הרצון לברוח, רק[1] לתקן גוף המיצר. ולעתיד, שיהיה התיקון בשלימות, כתוב "לא בחפזון תצאו" (ישעיהו נ"ב, יב) כו'. ועתה בגלות מרגישין הארה לפעמים, וצריכין להתדבק בה בכל לב, ולקשרה בכל המעשים. וזה שכתוב "ואכבדה בפרעה" (שמות י"ד, ד) כו', שהחזרה היה לתקן גוף המיצר כנ"ל.

(שפת אמת, פרשת בשלח, תרל"ד).

בתחילת דבריו מציין ה"שפת אמת" שיציאת מצרים הייתה בחפזון ושלא בהדרגה, כמתואר בספר שמות (י"ב, כט-לז, לט) ובספר דברים (ט"ז, ג). ברובד הפשט, היציאה בחפזון נבעה משיקולים טכניים: בשעה שהמצרים היו עסוקים בהתמודדות עם מכת בכורות, בני ישראל יכלו לצאת בזריזות בלי הפרעה. בקבלה ובחסידות, היציאה בחפזון התפרשה כעניין מהותי, שמאפיין את תהליך גאולת מצרים בכללותו. כך למשל, מנסח רעיון זה ר' צדוק הכהן מלובלין:

וביציאת מצרים היה התגלות שלא בדרך הדרגה. ועל זה רמזו בשיר השירים רבה (ב', כ"א) על פסוק (שיר השירים ב', ח) "מדלג על ההרים מקפץ" וגו' דאף שלא היו ראוים לכך האיר ה' יתברך עיניהם על ידי הגילוי שכינה שהיה בלילה הזה, ד"'עברתי בתוך מצרים' (שמות י"ב, יב) אני ולא השליח" (הגדה של פסח), על ידי זה לכל בני ישראל היה אור בכל חדרי לבבם מאור שכינתו יתברך, שדחה כל החשכות מהלב שהיו משוקעים בו ונזדכך הכל...

(ר' צדוק הכהן מלובלין, מחשבות חרוץ, כ"א)

מצד מצבם הרוחני, בני ישראל לא היו ראויים לצאת ממצרים. לכן, ה' האיר את עיניהם בליל היציאה על ידי גילוי שכינה בדרגה עילאית. התגלות זו מכונה על ידי ר' צדוק דילוג - "מדלג על ההרים": באופן פתאומי, בני ישראל זכו להגיע לדרגה רוחנית עליונה. החפזון מבטא את התפנית החדה שבני ישראל עברו בפרק זמן קצר, בתהליך פתאומי ולא הדרגתי. מצבם הירוד של ישראל הכתיב את הצורך בגאולה פתאומית בחפזון; אולם, לסוג כזה של תהליך יש כמובן מחיר, אליו ר' צדוק מתייחס בהמשך הדברים:

רק שזה היה רק לשעה מה שהאיר ה' יתברך בלבם ואחר כך נתעלם אור זה. ועל זה הוצרכו למנות הימים עד מתן תורה שישובו להזדכך כן על פי השתדלותם. דאחר שהאיר להם ה' יתברך בראשון של פסח אף על פי שנעלם, ידוע דכל אור שנסתלק מכל מקום הרשימו[2] נשאר, ועל ידי זה נקל להם לשוב להשיג אותו אור על פי כוחם והשתדלותם. עד שחזרו וזכו למתן תורה שהוא מה שנתן להם ה' יתברך אור זה להיות קבוע כך. שזהו מתן תורה שניתנה להם ממדבר מתנה[3] שהוא במתנה להיות שלהם, דהורידה לארץ וכמו שאמרו (עבודה זרה יט.) "בסוף נקראת תורתו". דהאור תורה נקבע בקנין בלב אחר ספירת הימים שממחרת השבת דפסח.

הבעיה בתהליך הגאולה בדרך דילוג וחפזון היא הפער הגדול מאוד בין הדרגה הרוחנית אליה הגיעו ישראל בשעת היציאה, לבין המצב הרוחני האמיתי שלהם לפני היציאה. גילוי השכינה במצרים הגביה אותם בפתאומיות להשגה רוחנית עליונה, אבל לא שינה אותם בצורה יסודית מפנים; ולכן, מיד לאחר שהסתיימה ההארה המיוחדת, בני ישראל חזרו למציאות הרוחנית האמיתית שלהם, כפי שהייתה לפני היציאה. התקופה שבין יציאת מצרים לבין מתן תורה נועדה לתווך את הפער: ימים אלו נועדו לאפשר לבני ישראל התקדמות הדרגתית, שלב אחרי שלב, עד למתן תורה. מטרת אותם הימים הייתה להפוך את הדרגה הרוחנית אליה בני ישראל הובלו בחפזון, לדרגתם האמיתית. ההתעלות הפתאומית לא המשיכה להתקיים לאורך זמן, אבל השאירה זיכרונות ורשמים ("רשימו"), בעקבותיהם בני ישראל יכלו להתקדם. בסוף התהליך בני ישראל זכו לחזור לנקודת השיא, ולקבל את התורה כמי שראויים לכך בזכות ולא בחסד.

ב. "רצוא ושוב"

נחזור לדברי ה"שפת אמת". כאמור, ה"שפת אמת" דורש את השיבה של ישראל לכוון מצרים כקשורה לעניין היציאה בחפזון. כפי שראינו בדברי ר' צדוק, כדי ליצור שינוי אמיתי אין די בקפיצת דרגה בחפזון, אלא צריך לשוב לנקודת הראשית ולהתקדם באופן הדרגתי. ה"שפת אמת" מכנה את שתי התנועות הללו של הקפיצה הפתאומית וההתקדמות ההדרגתית במושגים "רצוא ושוב" (על פי יחזקאל א', יד). ה"רצוא" מבטא את תנועת הקפיצה, וה"שוב" הוא התהליך המקביל של התקדמות הדרגתית מנקודת ההתחלה.

בהמשך מסביר ה"שפת אמת" את משמעות ה"שוב" במישור נוסף. תפקידו של עם ישראל בגלות הוא להעלות את ניצוצות הקדושה. בכל מציאות בעולם, אפילו הנחותה ביותר, מסתתרת חיות אלוקית. גם במצרים, ערוות הארץ, היו ניצוצות קדושה. ניצוצות הקדושה הם נקודות חיוביות שניתן היה ללמוד מסגנון החיים והתרבות המצרית. תפקידם של בני ישראל היה להפנים את אותן הנקודות, לגאול אותם מהקשר הטומאה של מצרים ולספח אותן לקדושת ישראל. אולם, כל עוד בני ישראל היו שקועים בטומאת מצרים הם לא יכלו לברר ולהבחין בין ניצוצות הקדושה להקשר הכללי של הטומאה. רק אחרי שה' הוציא אותם בחפזון והפריש אותם מטומאת מצרים, הם יכלו לשוב ולברר את אותם הניצוצות שאפשר היה להעלות ממצרים. לאור זאת מפרש ה"שפת אמת" שמטרת החזרה לעבר מצרים לאחר היציאה ("וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'") הייתה לברר ולתקן את ניצוצות הקדושה.

ג. הגאולה העתידית

השאיפה לתיקון הגלות באמצעות העלאת ניצוצות הקדושה, באה לידי ביטוי, על פי החסידות, בנבואת ישעיהו על הגאולה העתידית:

כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו נ"ב, יב).

הגאולה העתידית לא תהיה בחפזון ובמנוסה, אלא באמצעות תהליך שיתרחש בצורה הדרגתית, תוך תיקון ממשי של הגלות עצמה. בגאולה העתידית עם ישראל יזכה לתקן את המציאות כולה, כולל כל הגלויות, ומכוח התיקון תבוא הגאולה. בגאולת מצרים ה' הלך לפני בני ישראל, אבל הם עצמם היו שבויים עדיין בגלות. לעומת זאת, בגאולה העתידית נאמר "כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל": ה' לא הולך רק לפניהם, וכביכול מושך את עם ישראל אליו, אלא הוא גם המאסף, ונקודה זו מבטאת את העובדה שבגאולה העתידית התיקון יהיה כולל ומקיף. המציאות כולה על כל חילוקיה ודרגותיה תהיה מוקפת בשכינת ה'.

ד. חפזון והדרגתיות בעבודת ה' הפרטית

במקום אחר עוסק ר' צדוק בהשלכה של מושגי גאולת מצרים על דרכי הגאולה והתיקון של האדם הפרטי:

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאוות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה', ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם, אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.

(צדקת הצדיק, א').

כמו שבני ישראל לא יכלו לצאת ממצרים אלא בקפיצה של דילוג בחפזון, כך גם אצל האדם הפרטי יש מצבים בהם צריך לבצע קפיצה שלא בצורה הדרגתית. בתחילת כניסת האדם לעבודת השם, קובע ר' צדוק, צריך לקפוץ: כדי להתנתק מהשקיעה בתאוות העולם, צריך לנצל רגע אחד של רצון חזק. לא ניתן לצאת באופן הדרגתי, ונקודת ההתחלה מוכרחת להיות קפיצה של חפזון. בהמשך, לאחר שאדם ביסס את עצמו בתוך הקשר של עבודת השם, הוא יכול לחזור ולעבוד במתינות באופן הדרגתי.

ניתן להרחיב את העיקרון שקובע ר' צדוק לכל נקודת התחלה חדשה בעבודת השם. כדי "לקפוץ למים" ולהניע מהלך חדש, צריך לפעול שלא על פי דרגת האדם ומצבו האמיתי. אולם, מיד לאחר שהאדם מייצב את המהלך החדש, הוא צריך לשוב ולבסס אותו באמצעות התקדמות הדרגתית שלב אחרי שלב.

יהי רצון שנזכה להתגשמות נבואת ישעיהו "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אלוקי יִשְׂרָאֵל", במהרה בימינו אמן.

[1]   כלומר אלא רק.

[2]   בהמשך נסביר זאת.

[3]   עיין במדבר כ"א, יח - יט, ונדרים נה..