תודה מסורה לתלמידי נועם אייזנשטיין הי"ו שהערותיו המחכימות מלימודנו המשותף הוטמעו במאמר זה.

בין דין העבד העברי ומצוות הפסח, מופיעה פרשייה קצרה העוסקת בדין הבכור:

"כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ: לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ:

"וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ: בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכֲלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: רַק אֶת דָּמוֹ לֹא תֹאכֵל עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם"   (דברים ט"ו, י"ט-כ"ג).

נקל לראות כי דין הבכור מתחלק לשני סעיפים:

בכור תמים – אותו מצווה התורה לאכול לפני ה' במקום אשר יבחר.

בכור בעל מום – שאסור לזבוח אותו לה' אבל מותר לאכלו כבשר חולין בכל מקום – ויש לשפוך את דמו – כמו בכל בשר חולין.

נתבונן בחידוש של פרשייה זו מתוך השוואה להלכה, ולציוויים המוקדמים על הבכור. כותב הרמב"ם:

"מצות עשה להפריש כל פטר רחם הזכרים בין באדם בין בבהמה טהורה בין ממין החמור, בין שהיו שלימים בין שהיו טריפות שנאמר "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה" (שמות י"ג, ב'), וכולן לכהנים.

"בכור אדם ובכור חמור נפדים ופדיונם לכהנים ובכור בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים, זורקין דמו ומקטיר אימוריו כמו שביארנו במעשה הקרבנות ושאר הבשר נאכל לכהנים שנאמר "אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה... אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר... לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם... וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ" (במדבר י"ח, ט"ו-י"ח).

"בכור בהמה טהורה שהוא בעל מום בין שנולד במומו בין שנפל בו מום אחר שהיה תמים הרי הוא לכהן אם רצה אוכלו בכל מקום או מוכרו או מאכילו למי שירצה אפילו לנכרי מפני שהוא חולין, שנאמר "וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר..." (דברים ט"ו, כ"א) וגו' הטמא והטהור יחדו יאכלנו כצבי וכאיל והרי הוא נכסי כהן"   (הל' בכורות א', א'-ג').

ניתן דעתנו למה שנלמד מסיכומו ההלכתי של הרמב"ם, ולפער שיש בין המצב ההלכתי לאמור בפסוקים שלפנינו:

הרמב"ם הכניס תחת קורת גג אחת בהלכה הראשונה את בכור האדם, הבהמה הטהורה והבהמה הטמאה (חמור). לפנינו התורה עוסקת רק בבכור הבהמה הטהורה.

לגבי דין הבהמה הטהורה: על פי ההלכה לבכור יש דין של קדשים קלים, זורקים את דמו על המזבח ומקריבים את אמוריו, והבשר נאכל רק לכהנים, כבשר קודש. לפי הפסוקים אצלנו אין ציווי להקריב בכור כקרבן אלא רק להעלותו לירושלים, בדומה למעשר שני, ולאכלו שם. הציווי כאן בדברים מופנה לכל אדם מישראל, והחובה לאוכלו לפני ה', כמו במעשר שני – מוטלת על כל אדם מישראל. ולבסוף, בעוד שהרמב"ם אומר שבכור שהוטל בו מום הוא נכסי כהן, מפשטי הפסוקים שלפנינו נראה שכמו בכור תמים, גם בכור בעל מום הוא ממון ישראל, וההבדל בינו לבין בכור תמים שהראשון נאכל בירושלים, והשני – בכל מקום.

יש לתת את הדעת לתוספת: "רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם" (דברים י"ב, ט"ז), שיש בה חזרה על דין שחיטת ואכילת כל בשר חולין. נראה שמכלל האיסור בבכור בעל מום אתה שומע הן בבכור תמים, שבו לא נזכר האיסור (כנראה מפני שדמו אמור להינתן על המזבח), ובכך יש אולי רמז להלכה שבכור תמים מצוותו כקרבן, ולא רק לאכלו בירושלים.

בפרשה שלפנינו אין נימוק לדין הבכור, ועלינו לנסות לשער את שורש המצווה ומשמעותה. נסכם בקצרה את האמור לפנינו: חובה על כל אדם מישראל להקדיש כל בכור בבקר ובצאן, יש איסור לעבוד בו, וחובה להביאו לירושלים ולאכלו לפני ה'. חובה זו נראית מקבילה מבחינה ערכית ומעשית לחובת אכילת מעשר שני בירושלים, האמורה למעלה בפרק הקודם. יוצא מן הכלל הוא הבכור שנפל בו מום, שאז יש היתר לאכלו אכילת חולין ככל בשר אחר. נדגיש את האמור למעלה: הסתירה לכאורה בין ההלכה לפשט הכתוב היא קוטבית. על פי ההלכה יש לתת את הבכור לכהן. בפרשייה שלפנינו לא רק שזה לא כתוב, אלא כתוב ההיפך: "לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ", וכאמור – זו תכליתה של המצווה: לבוא לפני ה' ולשתף אותו באכילת קודש. הדמיון למעשר שני איננו מבני בלבד, אלא הפסוק כולל את מצוות המעשר ומצוות הבכור תחת קורת גג אחת:

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים"   (דברים י"ד, כ"ב-כ"ג).

אכילת המעשר ואכילת הבכור לפני ה' במקום אשר יבחר, נראים כשני ביטויים של עקרון אחד, ויש להם מטרה אחת: "למען תלמד ליראה את ה' א-להיך". מובן, כמו במעשר שני, שאין לכל זה שום קשר לכהן.

כמובן, פסיקת הרמב"ם מבוססת על דברי חכמים ועל פסוקים מפורשים במקומות אחרים בתורה. לכן, וכדי לקבל תמונה כוללת, נבחן את פרשת הבכור כאן לעומת מקבילותיה.

 

הבכור בספר שמות – יציאת מצרים ובכורת ישראל

נקרא בפסוקים בפרשת בא, ביציאת מצרים, שם אמורה פרשת הבכור לראשונה. הציווי הראשון הוא פסוק בודד, שאחריו באה מצוות הפסח:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ"   (שמות י"ג, א'-ג').

ברישא באה המצווה: "קדש לי כל בכור" וההגדרה של אותה קדושה: "לי הוא". חובת הקדשת הבכור מוטלת כאן לא רק על הבהמות, אלא גם על האדם. ממילא – כפי שהיא מופיעה במופעה הראשון, אין לפרשהּ כחובת אכילה, ואף לא כחובת הקרבה. זאת קביעה של סטאטוס: הבכור שייך לה' מבחינה ממונית, ומוקדש לו.

אלא שזה איננו הפסוק היחיד שם. אחרי שהתורה מקדישה כמה פסוקים להלכות הפסח, היא חוזרת להרחיב במעניין הבכור:

"וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ: וְהַעֲבַרְתָּ כָל פֶּטֶר רֶחֶם לַה' וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַה': וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה: וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה: וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם"   (שמות י"ג, יא-ט"ז).

בעוד הפסוק הראשון: "קדש לי כל בכור" – יש בו הוראה מוחלטת ללא תנאי להקדיש את הבכורות לה', בכור האדם או הבהמה, כאן באה גם הרחבה וגם החרגה, כלומר: המצווה מיועדת לפי פשוטו של מקרא רק אחרי הכניסה לארץ – כמצווה התלויה בארץ (ואין הלכה כן). אך הגבלה זו קשה, שהרי המצווה מנומקת בהמשך הפרשה כזכר למכת בכורות ביציאת מצרים, ואם זו מצווה של זכרון ותודעה, מדוע היא מצווה התלויה בארץ?

דין פטר חמור – שיש לפדותו בשה או לערוף אותו. כלומר – התורה מבחינה את דין החמור הטמא מדין הבהמה הטהורה. אין לפנינו הכללה של כל הבהמות הטמאות.

גם את בכור האדם יש לפדות. אמנם – שה שפדו בו חמור – מיועד כנראה להקרבה, ואילו הפדיון של אדם – אמור להיות כנראה נכסי הקדש.

ולבסוף בא הנימוק: דין הבכור הוא זכר למכת הבכורות שם הרג ה' כל בכור בארץ מצרים.

הפסוק האחרון, המוכר לכולנו, תמוה בהקשרו: "והיה לאות על ידך"! מה יהיה לאות? דין הבכור? כל הפרשה שלעיל? כיצד יהיה לאות? הרי עוד לא מדובר כאן על כל התורה כולה, שטרם ניתנה, כפי שמתפרשים פסוקים אלה בפרשות "שמע" ו"והיה אם שמע".

מה יחסה של פרשה זו לפסוק הראשון והבודד: "קדש לי כל בכור"? הרמב"ן הסיק מתוך הפרדת הפסוקים שיש כאן שתי מצוות, הראשונה לשעה, והשנייה לדורות. "קדש לי כל בכור" הוא מצווה לשעתה, ביציאת מצרים, לקדש את כל הבכורות שכבר נולדו, בכור האדם ובכור הבהמה. לעומת זאת, הציווי: "והיה כי יביאך... והעברת כל פטר רחם" הוא ציווי לדורות והוא נועד להתקיים רק אחרי הכניסה לארץ, על כל בכור אדם או בהמה.

לפי דבריו נראה, שההגדרה: "לי הוא", משמעותה – שהבכור מוקדש לה', כלומר: לעבודתו, ולפיכך היו בכורות ישראל שניצלו ממכת הבכורות אמורים להיות מוקדשים להיות משרתי ה', ואף בכור הבהמה כן, ואפשר גם שכל אחד לפי עניינו, בכורות האדם – לשירות, והבהמה – להקרבה.[1] לפי פירוש זה, יש הקבלה מלאה בין פסח לבכור. כשם שיש פסח מצרים – שדיניו מיוחדים, כך בכור מצרים – שחלותו רק באותה שעה. וכשם שיש פסח לדורות – אף דין הבכור נוהג לדורות. אמנם, בעוד שהבכורים שניצלו ע"י ה' במצרים קדושתם היא קדושת שירות ועבודה, הרי הבכור שייולד אחרי הכניסה לארץ מיועד מראש לפדיון, ולאו דווקא לעבודה.

האמנם היו הבכורות עובדים לה' לפני בחירת הלויים? רמז לכך יש בפסוק בברית סיני האומר: "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שמות כ"ד, ה'), ומובן שלא הלויים או הכהנים הם אלה שעבדו, ולפיכך ייתכן שנעשתה עבודה בבכורות הצעירים. ראייה חזקה מאוד לפירושו של הרמב"ן באה מתיאור החלפת הבכורות בלויים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'"   (במדבר ג', י"א-י"ג).

אומר הקב"ה שהלויים נלקחו על ידו תחת הבכורות אשר היו מוקדשים לה' "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" אין ספק שהקדשת הלויים נועדה לשירות, ואיננה קדושה עצמית גרידא. ולפיך יש לומר שאף הבכורות הוקדשו תחילה לעבודה, ודווקא הבכורות שזכו לישועה במכת הבכורות. דמיון הלשונות בפסוקים איננו משאיר כמעט מקום לספק לגבי משמעות ההקדשה:

שמות י"ג	במדבר ג'
קדש לי כל בכור	הקדשתי לי כל בכור
פטר כל רחם בבני ישראל	פטר רחם בבני ישראל
באדם ובבהמה	מאדם על בהמה
לי הוא	והיו לי... לי יהיו
ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים	ביום הכתי כל בכור כבארץ מצרים

ניזכר בכך שפסוק דומה נאמר לגבי המעשר בסוף ספר ויקרא: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ" – לי הוא, ושם נאמר: "וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן... הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'" (ויקרא כ"ז, ל'-ל"ב). לגבי המעשר לכל הפחות, הרי ברור משם שאין הוא מובא כדי להיות מוקרב דווקא, אלא שהוא שייך לה' ככל חרם או ערך האמור באותה פרשייה (ויקרא כ"ז), ואף לא נאמר שם שיש לתתו לכהנים אלא לה'. ולפיכך יש לומר שאף כאן הבכור אמור להיות קדוש וקדושה זו משמעותה שהוא מועמד לשירות ה' או כנכסי הקדש – ויעשו איתם מה שיעשו.

אמנם, כאמור, דין הבכור לדורות אחרי הכניסה לארץ משתנה, וקדושת הבכור שהייתה ביסודה קדושה עצמית, הופכת להיות מיועדת לפדיון – בבכור האדם, ולהקרבה בבכור הבהמה.

אולם, אפשר לקרוא את הפסוקים גם בדרך כלל ופרט, ואף שהפסוק הראשון אמור בפני עצמו, ואחריו מופיע ציווי על הפסח (שאר פרשת קדש לי: " זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם...") ורק אחר כך שאר דיני הבכור, הרי הם עניין אחד ומקשה אחת, והציווי על חג הפסח והמצות מהווה חוליה מקשרת בבחינת מעניין לעניין באותו עניין. הרי שהפסח והבכור הן שתי מצוות שיציאת מצרים היא שורשן וסיבתן – לפי האמור בפסוקים שלפנינו.

נשים לב גם לכך שהפסוק הבודד "קדש לי כל בכור" – נאמר מפי ה' כציווי למשה, וכל הפרשה אחר כך הרי היא מדברי משה אל העם: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה...". כלומר: שאין אלה שני דיבורים של ה', שאז נוח היה יותר לפרשם כציוויים נפרדים (וכדעת הרמב"ן), אלא ציווי אחד גרעיני, אולי רק התחלת הציווי, ואז ביאורו ופיתוחו.

אם כך, הרי יש להתייחס לפרשת "והיה כי יביאך" כפירוש של הציווי "קדש לי", וכך הוא מתפרש:

שלושה סוגי בכור יש: בכור אדם, בכור בהמה טהורה, ובכור (פטר) חמור. שלושתם קדושים ביסודם, אלא שמבחינת יישום קדושתם יש ביניהם הבדל הנובע מהשוני הבסיסי שביניהם. את בכור הבהמה הטהורה יש להקריב. אף שחובה זו איננה אמורה כחלק מהמצווה, היא מופיעה במסגרת תשובת האב לבן השואל: "מַה זֹּאת" – כלומר: מה עניינו של הבכור? ואב עונה: "עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים" – ומכאן – שבכור הבהמה הטהורה נועד מראשיתו להיות מוקרב כזבח לה'. לשון זבח יכולה להתפרש כהוראה לעשות אותו קרבן עולה או שלמים לה'. אמנם, כמו שראינו למעלה, ברור מהפרשה כאן כמו בדברים שאין חובה לתת אותו לכהן, אלא היא חובה המוטלת על כל אדם מישראל לזבוח את בכורות בהמותיו לה'. הזבח אפילו אם נפרשוֹ כשלמים, עניינו נתינה לה'.

פטר חמור איננו יכול להיות מוקרב, ולכן או שהוא נפדה בשה, שלפי עניינו של הפסוק יוקרב תחתיו, או שיש לעורפו. פעולה זו מעידה על כך שאסור להשתמש בו בגלל קדושתו, מצד אחד, כאמור גם בספר דברים: "לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ", אבל גם אי אפשר להביאו כקרבן, מצד שני, ועל כן אין לשוחטו אלא לעורפו. אמנם, כל המבנה הזה מעורר תמיהה. מדוע מצווה התורה להביא קרבן בהמה טמאה אם ברור שאי אפשר לעשות עימו כלום חוץ מפדיון או עריפה. ניחא בכור אדם, שכפי שראינו יש משמעות גם להקדשת גופו, ואם איננו מיועד לשירות, הרי משום שראוי להקרבה, ובמקרה זה יש רק אופציה אחת: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" – הפדיון. אבל מה טיבה של הקדשת בהמה טמאה? הרי זה מקרה יחיד במינו שבו יש דרישה, גם אם לכאורה, להקדיש דבר טמא?

נראה שהמקרה המיוחד הזה קשור למאורע המיוחד שעומד ביסוד מצוות הבכור כפי שהיא מופיע בשמות: "וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה'...". כשאר התורה מתארת את מכת בכורות היא אומרת: "וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה... וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה" (שמות י"ב, כ"ט). מכת בכורות פגעה גם בבהמות. כיוון שמדובר במצרים, אין סיבה להניח כמובן שהמכה פגעה בטהורות דווקא ולא בטמאות. המצווה שיסודה במאורע ההיסטורי, ממשיכה אותו כפי שהיה, כלומר: כל הבכורות היו מאוימים במכה, וכל הבכורות, הטהורים גם הטמאים – ניצלו.

על כך ניתן להוסיף, שבתהליך החלפת הבכורות בלויים המתואר בבמדבר ג', הוחלפו לא רק האנשים, אלא גם בהמתם: "וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ג', מ"א). אמנם, לדורות אין מחליפים בהמה בבהמה, אך ציווי זה מעיד על כך שקדושת הבהמות קשורה לקדושת בעליהם, ואם במקום הבכורות באים הלויים, גם בכורות בהמותיהם מוחלפים. דומה שציווי זה מחזק את פירוש הרמב"ן הנזכר לעיל לפיו האנשים והבהמות שניצלו ממכת בכורות הוקדשו אותה שעה קדושה עצמית – ולכן היה הכרח לפדות אותם מקדושתם.

נוסיף ונדייק בהבנת משמעות הנימוק של התורה. הבכורות ניצלו משום שה' הבדיל והקדיש לעצמו את בכורות ישראל ובכורות בהמתם: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי". ההקדשה וההבדלה יצרה הגנה. כלומר: לא שההצלה מחייבת הבדלה אלא שהיא תוצאה של ההבדלה.

את הרעיון האחרון יש להבין באופן יסודי יותר. בסוף פרשת קדושים תוך כדי שהקב"ה מסביר את התביעה לקדושת ישראל הוא אומר: "וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ', כ"ו). כמו בהקדשת הבכור : "קדש לי – לי הוא", גם בהקדשת ישראל: תביעה לקדושה מפני שעם ישראל הוא לה' – וזו משמעות ההבדלה. אבל היסוד הזה איננו תלוי רק במקבילות לשוניות, אלא הוא אמור במפורש:

"וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל: וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ"   (שמות ד', כ"א-כ"ב).

עם ישראל מוגדר כבנו בכורו של ה'. כך הוא אמור להיות מוצג לפני פרעה. כל העמים יש להם זיקה אל ה', אבל לעם ישראל הבכורה. מכת בכורות לפי הפסוקים הללו שלפני חזרת משה למצרים, היא המכה היחידה, האולטימטיבית, שבגללה עתיד פרעה לשלח את המצרים. והיא באה מידה כנגד מידה: מפני שפגעת פרעה בעמי בכורי, הנה אנכי הורג את בנך בכורך.

נסכם את הדברים. הקב"ה הבדיל את ישראל מן העמים. משמעותה של הבדלה זו והגדרתה היא התיאור של עם ישראל כבנו הבכור של ה'. מפני שפרעה פגע בישראל, ומאן לשלחו, הוא ייענש מידה כנגד מידה וה' יכה את בכורו ואת בכורות מצרים. ובכורות ישראל ובכורות בהמתם לא ייפגעו, שכן ה' הבדיל אותם לעצמו כבכורות. מצוות הקשת הבכור על שלוש מחלקותיה היא ביטוי של הרעיון היסודי הזה.

 

הבכור בספר במדבר – קדושה טבעית ומתנת ה' לכהן

קדושת הבכור בשמות היא בעצם מצווה אחת שיש לה שלושה יישומים שונים: בבכור הבהמה הטהורה – זבח, בבכור החמור – פדיון בשה או עריפה, ובבכור האדם – פדיון.

מה לימדתנו תורה מכתיבת המצווה בדרך כלל ופרט? שהכלל משותף לכולם, והוא נקודת המוצא: הבכורות קדושים המה. מיועדים לה'. אך יישומו של הכלל משתנה לפי המקרה.

כאמור למעלה, המצווה בשמות מנוסחת כמצווה התלויה בארץ, על אף שיסודה הוא זכרון היסטורי, כמו הפסח. מצוות התלויות בארץ הן כרגיל מצוות אשר או קשורות גיאוגרפית לארץ ישראל, או שיש בהם ביטוי של הכרת הטובה של האדם על שפע היבול והטוב שנתן לו ה' בארץ. מצוות הבכור בספר שמות איננה משתלבת בעקרון זה, אבל אפשר שרוח המצווה בספר מדבר תפתח בפנינו כיוון להבנת הזיקה בין הבכור לארץ:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם:

"זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ: בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ:

"וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ: כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים: בִּכּוּרֵי כָּל אֲשֶׁר בְּאַרְצָם אֲשֶׁר יָבִיאוּ לַה' לְךָ יִהְיֶה כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכֲלֶנּוּ: כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה:

"כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יִהְיֶה לָּךְ אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה אֵת בְּכוֹר הָאָדָם וְאֵת בְּכוֹר הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף חֲמֵשֶׁת שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הוּא: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה': וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין לְךָ יִהְיֶה:

"כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"   (במדבר י"ח, ח'-כ').

נעמוד על הדגשים המיוחדים לפרשת בכור זו:

– היא מופיעה כחלק מהמערכת של מתנות כהונה.

– הבכור שייך לכהן, וגם פדיונו מגיע לכהן, פדיון אדם או בהמה טמאה.

– בפרשה זו לא נזכר החמור, אלא בהמה טמאה באופן כללי.

– מצוות הבכור מופיעה כחלק ממצוות "ראשית" שיש להביאם לכהן, כגון: תרומה גדולה (ראשיתם) או הביכורים (בכורי כל אשר בארצם).

כל קדשי בני ישראל שייכים ביסודם לה'. כלומר: הם קדושים ומעמדם כממון גבוה – נכסי הקדש. חידושה של פרשה זו הוא שה' נותן את שלו – לכהנים. כל קדשי בני ישראל המיועדים לה' – ניתנים לכהנים. לפי פשוטו של מקרא, אין ממשק ישיר בין ישראל לכהן, אלא הישראל נותן לה' וה' מעביר לכהן. אפילו אם בפועל הנתינה היא לכהן, הרי זה קיצור דרך בלבד. בסגנון אחר – מהותית: תרומות, קדשים, ביכורי מעשר או בכורות – ניתנים לה', אך בפועל זה מועבר לכהן או ללוי – תלוי בעניין.

מבחינה זו פרשת הבכור בבמדבר איננה סותרת את זו שבשמות, שכן לא נאמר כאן שהבכור איננו לה', אלא נבנה שלב נוסף, חדש, על גבי הקומה הראשונה.

אמנם, מבט שני מגלה שרוחה ומהותה של פרשה זו שונה מזו של שמות. בעוד שהבכור בשמות הוא סמל להבדלה ולבחירה, הן בחירת ישראל על ידי ה', והן הבדלת ישראל במכת בכורות; הרי בספר במדבר היסוד הזה אינו ממלא תפקיד, וקדושת הבכור מופיעה בתוך מסגרת כללית של קדושות ראשית: תרומה וביכורים. הבאת הבכור לה' היא חלק מתמונה שלמה של עמידת האדם מישראל מול בוראו, ויצירת תודעת ראשית של הודאה לה' בשעה שהוא זוכה לראשונה בשפע בברכת השדה או החי, וכדברי התורה המפורשים במצוות הביכורים בדברים: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'" (דברים כ"ו, י'). ההכרה בכך שהשפע הוא מתנת ה', והוא הנותן לך לעשות חיל, בשעת הראשית, מעצבת את התודעה הדתית השלמה שיש בה ענווה והכרת תודה של האדם העובד וזוכה בברכה חומרית.[2]

היסוד השני המשפיע על דין הבכור בבמדבר ומעצב את הלכותיו הוא העברת זכות הבכורה לכהן, שהרי הבכורה היא חלק מ"משמרת תרומותיי". אם בשמות נאמר שפטר חמור נערף, הרי בבמדבר בכור הבהמה הטמאה נפדה בכסף, והדין נותן – שהרי זה אינטרס של הכהנים – להגדיל את שכרם. גם בכור טהור ניתן לכהן במובן הפיסי ביותר, כלומר: כבשר, והתורה מדגישה: "וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה" כלומר – כשם שאתם אוכלים אכילת מזבח. באחת, שני יסודות משפיעים על שינוי מעמד הבכור ודיניו בבמדבר: היותו מתנת ראשית, ונתינתו לכהן.

אם קרוב המשפחה של הבכור בפרשת שמות הוא הפסח – קרבן ברית שהוא זכר ליציאת מצרים ואף עומד בשורש בחירת ישראל ויציאת מצרים, וזהו גם ההקשר בפרשה – הרי שבן המשפחה של הבכור בפרשת קורח בספר דברים היא התרומה, הביכורים או המעשר, וזהו גם ההקשר בפרשה.

 

מבט כללי אל שלוש פרשיות הבכור

נסכם כעת בטבלה את מה שראינו בשלושת המופעים של מצוות הבכור:

	שמות י"ג	במדבר י"ח	דברים ט"ו
מעמד הבכור	קדוש – לה' הוא	נאמר: "קודש הם", ואח"כ לכהן: "יהיה לך" – כלומר: מיועד לכהנים.	לכאורה ממון בעלים
מיני הבכור הנזכרים	בהמה טהורה, חמור, אדם	בהמה טהורה, טמאה, אדם	בהמה טהורה
דין הטהורה	זבח לה'	ניתן לכהנים והם יזבחוהו	נאכלת במקום אשר יבחר ע"י הבעלים
דין בעלת מום טהורה	לא נזכר	לא נזכר	נאכל בכשר חולין (תאווה)
דין הטמאה	חמור תפדה בשה, או "וערפתו"	הטמאה נפדית והיא ממון כהן	לא נזכר
אדם	נפדה	נפדה בחמישה שקלים	לא נזכר
נימוק	מכת בכורות – הבדלת הבכורות – זכרון יציאת מצרים	מופיע כחלק מקרבנות ומתנות ראשית: תרומה, בכורים, בכור – הראשית קודש לה', וכחלק משכרם של הכהנים.	לא נזכר, אך דומה בעניינו למעשר שני – כלומר: קיום המצווה לבוא לפני ה'.
קרבת משפחה/הקשר בפרשה למצווה אחרת	פסח	תרומה, בכורים, מעשר ראשון, וכחזה התנופה ושוק הימין הנאכלים לכהנים.	מעשר שני

 

בספר שמות מצוות הבכור מבטאת את קדושת ישראל והבלטתו, ויחד עם זאת היא זכר למכת בכורות ויציאת מצרים. בספר במדבר היא חלק מתודעת הראשית ומתנת הראשית לה'.

מה משמעותה בספר דברים? כפי שראינו, הבכור בספר דברים נאכל על ידי הבעלים לפני ה', ואיננו ניתן לכהן, אלא הוא נשאר ממון בעלים במצווה לאוכלו אכילת קדש – כשלמים. שני פרטים נוספו בספר דברים, ונראה ששניהם נצרכים בגלל ההבדל היסודי בין הפרשה בדברים לשתי אחיותיה:

– לא תעבוד ולא תגוז – הבכור בשמות ובבמדבר הוא קדוש, ולכן מובן מאליו שאין רשות לבעלים להשתמש בו. מפני שהבכור הוא ממון בעלים ונאכל על ידו – יש מקום לטעות ולחשוב שמותר גם להשתמש בו עד שיעלה לפני ה', ולכן שללה זאת התורה.

– דין בכור בעל מום – הסיבה לתוספת זו דומה. הבכור בספרים הקודמים מוצג לכתחילה כקרבן, ולכן ברור שאי אפשר להביאו בעל מום, ככל קרבן. הבכור בדברים כתוב עליו שהוא צריך להיאכל לפני ה', ותיאורטית הוא יכול להיאכל כמו מעשר שני, וכמו בשר שנקנה במעות מעשר שני: "וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף... בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר..." (דברים י"ד, כ"ו). אמנם, התורה ציוותה שאופן אכילתו יהא כשלמים, אף שעיקרו איננו נתינה לה'. משמעות אכילת השלמים בהקשר זה היא שיתופו של ה', כביכול, בסעודה. זו מעין סעודה הודיה משותפת. אבל משום שביסודו הבכור צריך להיות בשר שנאכל במקום אשר יבחר, היה צורך לומר שיש לו דיני מום, ככל קרבן.

נשוב כעת לשאלה העיקרית. הסתירה בין מצוות הבכור בבמדבר לדברים היא חזיתית. לפי במדבר הבכור שייך לה', וניתן לכהן, כחלק ממצוות הראשית; לפי דברים אמנם הבכור מוקדש לה', אך למעשה הוא נאכל בירושלים על ידי הבעלים. ברור שלפנינו סתירה שאיננה ניתנת ליישוב בדרכים פרשניות, אך ננסה לעמוד על הסיבה העמוקה שלה, ועל ההכרעה שהכריעה תורה שבעל פה לגביה. נעשה זאת על ידי השוואה לבעיה דומה בפרשת המעשר.

בדברים י"ד התורה מצווה לעשר בכל שנה מעשר ולהביא אותו לירושלים, ושם לאוכלו. בבמדבר י"ח נאמר שהמעשר אשר אמור להיות ניתן לה', נותן ה' ללווים: "כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה" (במדבר י"ח, כ"ד). ובויקרא כ"ז נאמר בפשטות: "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'" (ויקרא כ"ז, ל'). כמו בבכור, שלושה מופעים, ובכל אחד אמור משהו אחר. בראשון, הן בבכור הן במעשר – נאמר שהם קודש לה'. במופע השני בבמדבר י"ח, אחרי פרשת קורח, ובמסגרת קביעת זכויות הכהנים והלווים וחובותיהם נאמר שהמעשר והבכור יינתנו מאת ה' ללויים ולכהנים – בהתאמה. ובדברים נאמר שהן המעשר והן הבכור – יאכלו בירושלים. כיצד פתרו חז"ל את שאלת המעשר? הם הורו לקיימה בשתי בחינותיה: מעשר ראשון הוא מעשר של במדבר – המיועד ללויים, ומעשר שני הוא מעשר של דברים – שמצווה לאוכלו לפני ה'. יש פעמים שפתרון הסתירה הוא על ידי איחוד המקורות – ויצירת מערכת עם חובה כפולה. כך, למשל, מצווה התורה על שמיטת קרקעות בויקרא, ועל שמיטת כספים בדברים, וההלכה מחייבת את שתי השמיטות.[3] אולם לעיתים נדרשת הכרעה. לפי ספר שמות ודברים – עבד נרצע הוא עבד עולם. לפי ויקרא, הוא לא נרצע ויוצא ביובל. הכריעו חכמים רק כספר ויקרא – שכל עבד יצא ביובל, ובמילה לעולם תתפרש על פי ויקרא – כיובל. יכולים היו חכמים לחלק בין תקופות שונות (יובל נוהג או לא) או בין סוגי עבדים שונים (מוכר עצמו ומכרוהו בי"ד) אולם הם קבעו שידה של הפרשה בויקרא על העליונה.

בדין הבכור, מודל האיחוד הוא בלתי אפשרי. שלא כמו במעשר או בשמיטה, אי אפשר לעשות גם את זה וגם את זה, שהרי ההוראות סותרות וגם תכליתם סותרת. או שהבאת הבכור היא ביטוי של הכנעה לפני ה' והבנה שהאדם וגם יבולו שייכים לה', או שהם ביטוי להכרת תודה והשתתפות עם ה' – במה ששייך לאדם. לפי האפשרות הראשונה – רק הכהן כשליח של ה' יכול לזכות בבכור, ולפי השנייה – רק האדם.

אמנם, כמו במעשר, יש למצווה שורש אחד שממנו צומחים ענפים שונים. המעשר הוא קודש לה', ואף הבכור הוא קודש לה'. זה נכון גם בספר דברים: "כָּל הַבְּכוֹר... תַּקְדִּישׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ". ולכן גם בספר דברים הבכור הוא קרבן הנאכל בירושלים, וגם המעשר קדוש. אך מושג הקדושה גופו מתפתח לשני כוונים שונים. ההקדשה בספרים שמות-ויקרא-במדבר היא הכנעה וביטול בפני' ה' – האדם מוסר את עצמו ואת רכושו לה'. מאותה סיבה עצמה גם השמיטה של ויקרא היא ביטול גמור של העבודה האנושית, והיובל – ביטול הבעלות. הקדושה בספר דברים איננה מפקיעה את העולם האנושי, ואיננה תובעת ביטול של חווית האדם או הפקעה של רכושו. הוא לא נותן את המעשר, אלא נהנה ממנו בקרבת א-לוהים. הוא לא נותן את הבכור כי הבכור שייך לה', אלא אוכל אותו אכילת קודש לפני ה' – בסעודה משותפת. בקדושה של ספר דברים המציאות האנושית איננה מתבטלת, ולכן ביטויה הוא קרבת א-לוהים, יראה ושמחה, ולא הכנעה וביטול. המשמעות המעשית של שינוי תפישה זה היא שהמעשר או הבכור ייאכלו על ידי הבעלים, אבל במחיצתו של ה'.

אפשר שחיזוק להבחנה בין הבכור של ויקרא ובמדבר לבין הבכור של דברים מבחינת מעמדו הממוני והמהותי של הבכור עולה מתוך ההבדל לגבי חובת ההקדשה החיובית המוטלת על הבעלים. הרמב"ם כותב:

"מצוה להקדיש בכור בהמה טהורה ויאמר הרי זה קדש שנאמר "תַּקְדִּישׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" (דברים, ט"ו, י"ט) ואם לא הקדישו הרי זה מתקדש מאליו וקדושתו מרחם היא"   (הל' בכורות א', ד').

יש מצווה להקדיש את הבכור, אך גם אם לא הקדישו הבעלים הרי הוא קדוש מרחם, קדושה עצמית. אם טעם הבכור הוא בחירת ישראל ביציאת מצרים והצלת הבכורות, בדין הוא שהבכור שייך לה' "עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם", כביכול  ההיגיון נותן ולא רק הציווי. ולשום הפסוקים מוכיחה: " כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי" (שמות ל"ד, י"ט); "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג', י"ג). לשון ספר דברים שונה במהותה: "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד... תַּקְדִּישׁ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ" – הבכור שייך לאדם, והוא מצווה להקדישו – כמתנה. לשון הרמב"ם בהלכה מכילה, אם כן, את שתי הבחינות של הבכור: קדושה עצמית וקדושה שהיא תוצאה של מעשה האדם.

מדוע לא הכריעה ההלכה בעניין הבכור לפי רוחו של ספר דברים? דומני שאין לכך תשובה ודאית, לכל הפחות אין בידי תשובה ברורה לכך. ובכל זאת, עולות על הדעת שתי השערות:

ספר דברים איננו שולל מכל וכל את הרעיון של נתינה לה', כביטוי של הכרת הטובה וידיעה שהכל בא מעם ה'. הרי פרשת הבכורים ומקרא בכורים אמורה בספר דברים ויסודה הוא שיש להניח את הבכורים לפני מזבח ה' ולתת לכהן. הדמיון בין מצוות הבכור לביכורים מאפשר להעתיק את העקרונות של מצוות הביכורים לבכור, וממילא, לקבל את הקו העקרוני של ספר במדבר לפיו הבכור הולך לכהן.

ואפשר גם שהרקע של יציאת מצרים ובחירת ישראל המצטרף למגמה הרוחנית-דתית של ספר במדבר, מכריע את הכף לטובת הבנת מצוות הבכור כנתינה לה', מפני שהבכור שייך לו: "בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי". לו ספר דברים היה גובר, הרעיון היסודי של שייכות הבכור לה' לא היה בא לידי ביטוי.

כמו בפרשיות אחרות בתורה, גם כשעקרונות מסוימים אינם מגיעים בסופו של דבר לידי ביטוי הלכתי, בגלל איזון הנדרש בין ערכים שונים או בגלל פער שקיים בין האידאה לבין עולם המעשה, הם משקפים אפשרות רוחנית ורעיונית שיש לה משמעות לעבודת ה' ולתפישת האדם, שפעמים השלכותיה הולכות הרבה מעבר ליישום ההלכתי הספציפי של אותה מצווה.