דילוג לתוכן העיקרי

נתיבות עולם | הקדמה

"בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים, וְדֶרֶךְ נְתִיבָה אַל מָוֶת" (משלי יב, כח)

באימרה זאת של שלמה פותח המהר"ל את ספרו נתיבות עולם כפסוק המסמל את תוכנו ומטרתו של הספר שלפנינו. המתבונן בפסוק שמובא לעיל יבחין כי הוא כולל בתוכו שלוש מילים שונות המתארות מקום מעבר: אורח, דרך ונתיבה. המהר"ל בהקדמתו לספר עומד על כך ששלמה המלך בחר להשתמש במילים שונות כדי לתאר תופעות שונות. לדבריו, אורח הינו מקום מעבר רחב ובטוח שאיננו דורש דיוק ופסיעה עקב בצד אגודל. לעומת זאת, נתיבה הינו מקום מעבר צר ומדויק שדורש מההולך בו לשים לב בכל רגע להיכן רגליו מוליכות אותו פן יסטה ממנה.

המהר"ל מדגיש כי בטווית דרך ומקום מעבר עשויות להיות שתי קביעות אפשריות:

האחת, עצם הקביעה החיובית אשר לפיה מציעים בפני המהלך את המקום בו עליו לעבור כדי להגיע ליעדו.

השנייה, הקביעה השלילית - המסייגת - שנועדה למנוע אותו מלעבור במקום אחר מלבד מקום זה.

לאור זה הוא מבאר כי דווקא בצדקה שהינה מצווה שגידרה הוא רחב ואין שיעור מוגדר שבו ניתן לומר שאדם זה מקיים מצוות צדקה ואחר איננו מקיים אלא הכל תלוי נסיבות זמן ומקרה בחר שלמה להתבטא במילה 'אורח'. גם אם אדם לא נותן צדקה במקרה מסוים אין זה מכריח את העובדה שהוא מחוץ לאורח אלא האורח הוא רחב וכולל פנים שונים ומתחלפים שאינם דומים בהכרח זה לזה. אדם שנמצא באורח הרי שהוא זוכה לחיים כיון שזו מטרת הטווית דרך מסוג זה והיא לחוות לאדם את הדרך בו עליו לעבור על מנת להגיע למחוז חפצו.

לעומת זאת, הנתיב הינו צר ודורש דיוק רב וכל סטיה ממנו מובילה אל המוות. בהתוויית נתיב ישנו ערך מוסף על פני הטווית אורח. לא מספיק להנחות את האדם היכן ללכת על מנת להגיע למחוז חפצו אלא יש להבהיר לו ולהציג בפניו את הגבולות של הדרך שבה יוכל ללכת והיכן אין לו ללכת ובכך יישמר מן המוות. המהר"ל מצטט מקום אחר בו שלמה המלך מבחין בין אורח לנתיבה:

"בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּךְ בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט" (משלי ח, כ).

גם כאן קורא שלמה לדרך הצדקה 'אורח', לעומת דרך המשפט הדורש דקדוק והבחנה שנקראת בפיו 'נתיב'. זאת, כיון שהדין והאמת יש לדקדק בהם מאוד ואין אפשרות לסטות מהם ימין ושמאל כיון שכל סטיה מביאה את האדם להיות מחוץ לדרך החיים אל מקום המוות.

הבחנה נוספת היוצאת מן האמור לעיל שעומד עליה המהר"ל היא שאורח הינו דרך המיועדת מראש לרבים ורבים גם הולכים בה בצורה בטוחה וקלה, אך נתיב הינו מקום צר המיועד ליחידים כפי שהמשפט אינו נחלת רבים. ישנו גם מושג שלישי שבו מתבטא שלמה בפסוק שמוזכר בראש הדברים והוא 'דרך נתיבה'. זהו מקום שאע"פ שהוא צר ויש לדקדק בו מאוד הוא מבטא את היושר האמיתי שאינו מיועד רק ליחידים אלא להיות נחלת הכלל. בדומה למה שמאריך המהר"ל לבאר בהקדמת ספרו 'דרך החיים' שכולל את תוכחות המוסר של רבותינו במסכת אבות. אין בידי המציאות העובדתית אשר לפיה נתיב זה הינו נחלת יחידים כדי לבטל את עצם הקביעה כי זהו הטבע השכלי ואילו המציאות ששונה ממנו הינה בבחינת מקרה בלבד- עיקרון שחוזר הרבה במשנתו של המהר"ל.

המהר"ל מסכם את דבריו בכך שמגמתו היתה לאסוף את דברי המוסר המצויים בדברי חז"ל, לפרשם ולחלקם לל"ב נתיבות שיכללו את הדרכים בהם יש להלך על מנת למצוא חיים ומהן אין לסטות כדי להימנע מלהגיע אל המוות. נוסף לכך הוסיף את הנתיב הראשון הקרוי נתיב התורה אשר הוא היסוד שממנו המוסר יונק ועל ידו הוא מתעלה.

בשער ספרו בוחר המהר"ל להעמיד את הפסוק מירמיה (ו, טז) אשר מתבטא במילים אותן בחר המהר"ל לשם ספרו:

כֹּה אָמַר ה' עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)