הקדמה לסדרת השיעורים

  • הרב משה ליכטנשטיין

הקדמה

תכנית השיעורים האמורים להיכתב במסגרת הזאת היא ניתוח של ההפטרות מדי שבת בשבתו. נשתדל לעסוק בכל הפטרה לגופה, הן מבחינת תכניה באשר הם והן בזיקתה לפרשה. ברם, בטרם נעסוק בהפטרות גופן, מן הראוי להקדים פרק מבוא ביחס למהות תקנת קריאת ההפטרה ותקפו, על מנת שנבין את מטרת הקריאה השבועית שלה בבית הכנסת.

כידוע, קריאת ההפטרה מוכרת לנו כבר מימות חז"ל ודיניה מוזכרים בהרחבה במשניות ובסוגיות של מסכת מגילה. ואולם, אין חז"ל מרחיבים בטיב התקנה ובאופיה. עם זאת, שני נתונים יסודיים בוקעים ועולים מתוך הסוגיות והם: א. הזיקה לקריאת התורה; ו-ב. השפעת המועדות ולוח השנה על קביעת ההפטרה. בדיקת שני הגורמים הללו היא שתסייע בידינו לנתח את משמעות ההפטרות.

נספח או עצמאי

ראשית לכל, עלינו לברר האם קריאת ההפטרה היא חלק מתקנת קריאת התורה ונספח לה, או שהיא תקנה עצמאית. נחלקו בכך ראשונים. ר' ישעיה דטראני, הרי"ד (איטליה, המאה ה-13) מביא ב'ספר המכריע' שלו (סי' ל"א) את דברי ר"ת שקריאת ההפטרות מקורן בתקנת עזרא[1]. היות והסוגיא בב"ק (פב ע"א) מנתה ופירטה את מכלול תקנותיו של עזרא ולא הזכירה בתוכם את ההפטרות (וגם אין זה מוזכר בשום מקום אחר בש"ס כתקנת עזרא), אזי עלינו להבין שר"ת הסיק את מסקנתו לגבי ההפטרות מכך שעזרא תיקן את קריאת התורה (כמבואר שם בסוגיא), וזאת מתוך הבנה שקריאת ההפטרה כלולה בתקנת קריאת התורה ומהווה חלק ממנה. מנגד, ר' שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ (צפון אפריקה, תחילת המאה ה-15) העלה אפשרות זאת בשו"ת התשב"ץ שלו (ח"א סי' קל"א) ושלל אותה: "קריאת ההפטרה אינו אלא לכבוד הנביאים בעלמא ולא היתה תקנה מחוייבת כקריאת התורה שהרי משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתור' ועזרא תקן תלתא גברי". מתוך דבריו מבואר שהוא חלוק על טענת ר"ת כפי שהובאה ע"י הרי"ד, הן במובן העובדתי הנוגע לזהות מתקן התקנה והן במובן המהותי של הזיקה שבין קריאת התורה להפטרה. בעוד ר"ת רואה את ההפטרה אחוזה ודבוקה בקריאת התורה כשלהבת בפתילה, אזי התשב"ץ מבחין ביניהם בטיב החיוב ומשמעותו. לדידו, לא רק שאין ההפטרה כלולה בתקנה המקורית של קריאת התורה אלא אף כשתוקנה באופן עצמאי לאחר מכן, אין היא מחוייבת ברמת החיוב של קריאת התורה ואינה משוייכת אליה, ועל כן נבדלים הם בדיני קריאתה.

לימודי או חווייתי

על מנת להבין את טיב התקנה של קריאת ההפטרה, הבה ונפנה למודל של קריאת התורה. שתי גישות יסוד קיימות ביחס לקריאת התורה:

א. הגישה הלימודית

ב. הגישה החווייתית.

נציגם בקצרה. התפיסה הראשונה רואה את המטרה הלימודית כתכלית קריאת התורה, ואת התקנה כבאה לייסד לימוד ציבורי שבועי בתורה. במוקד התקנה נמצאת מצוות תלמוד תורה ובאמצעותה מובטח לימוד מינימלי שוטף לכלל הציבור. הדעה השניה, לעומת זאת, רואה את עיקר קריאת התורה כטקס חוויתי האמור להמחיש למתפלל את הזיקה שבין עם ישראל לתורה ולנותן התורה, אך אין מטרתה לימודית. ניסוח מפורסם ומרשים לעקרון הזה נמצא בדברי הרמב"ם בנוגע למצוות הקהל והוא משמש כבנין אב לגישה הזאת. הרמב"ם הגדיר את מטרת מצות הקהל (הל' חגיגה פ"ג ה"א) "לקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת" ולאור זאת קבע (שם, ה"ו) שגם מי שאין לו תועלת לימודית, אם מפני חוסר ידיעתו ואם מפני עודף ידיעתו, חייב בשמיעתה היות וענינה היא חווית שחזור מעמד הר סיני אחת לתקופה. וכך הם דבריו שם:

"גרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".

בעלי הגישה השניה רואים את דברי הרמב"ם כמשקפים לא רק את תכלית קריאת פרשת המלך בהקהל אחת לשבע שנים אלא גם מפתח להבנת התקנה השבועית של קריאת התורה, כשעקרון המצווה מדאורייתא מהווה אב-טיפוס להבנת התקנה מדרבנן של הקריאה השבועית.

שתי הגישות הבסיסיות להבנת יסוד התקנה של קריאת התורה באות לידי ביטוי נרחב בפרטי הדינים והמחלוקות שמסביב לענייני קריאת התורה, כשבחלק מהלכות הקריאה ודעות הפוסקים מודגשים אלמנטים לימודיים בעוד פרטי דינים אחרים ושיטות אחרות משקפות את העקרון החוויתי. ניתן בנקל להדגים זאת בהבאת דוגמאות רבות, אך היות וענייננו בהפטרות ולא בקריאת התורה, נסתפק במקרה אחד או שנים להמחשת העניין.


מחזור תלת שנתי או מחזור חד שנתי

כידוע, התקיימו שני מחזורי קריאה שונים של קריאת התורה בתקופת חז"ל. מנהג אחד היה תלת-שנתי על פי קריאה שחילקה את התורה לסדרים קטנים, ואילו המנהג השני היה כמנהגנו לסיים את התורה אחת לשנה. אם נשאל את עצמנו לפשר ההבדל היסודי המונח בבסיס חילוקי המנהגים הללו, אזי נראה שהמנהג הארץ-ישראלי התלת-שנתי העמיד במוקד את העקרון הלימודי ואילו המנהג השני העדיף את האמירה הקיומית על פני התועלת הלימודית. שיקול לימודי טהור מוביל בנקל למסקנה שיש לבחור במחזור ארוך המאפשר לפצל את התורה ליחידות לימוד קטנות שניתן ללמדן באופן סביר במשך השבת. זהו ההגיון מאחרי המנהג התלת-שנתי המקל על הלומד. כל מי שהתנסה בשנים מקרא ואחד תרגום (שמו"ת) בפרשיות התורה באופן רציני מכיר את הקושי להספיק לעבור כהוגן על היחידות הארוכות של פרשיות השבוע, ובודאי יבין את ההיגיון הארץ-ישראלי של חלוקה לפרשיות קטנות. לעומת זאת, הרצון לגמור את התורה אחת לשנה, המונח בבסיס מנהגנו, מעורה בעקרון קיומי של יצירת זיקה וקשר לכלל התורה בכל שנה ושנה. ההתחברות השנתית לתורה עדיפה מפאת הפן החוויתי, אף אם היא מקשה על הלומד.

קריאה בכל לשון

אחד הביטויים המובהקים של שאלת מהות הקריאה עלה אצל פוסקים מאוחרים שעסקו בשאלה האם צריך לקרוא את התורה דווקא בלשון הקדש או שניתן בכל לשון. כמובן, אם נבין שהעיקרון המנחה הוא התועלת הלימודית, אזי ניתן לקרוא בכל לשון שהרי ההבנה היא העיקר, והתכנים מועברים ללומד בכל לשון וכלל נקוט בידינו שתלמוד תורה מתקיים בכל לשון. ברם, אם מדובר בטקס המזכיר את מעמד הר סיני ומתן תורה, ברור שצריכים להשתמש בלשון הקדש, וכפי שנפסק במשנה בסוטה לגבי מעמד הקהל (פרק ז משנה ב - ואלו נאמרין בלשון הקודש...).

ההפטרה כמעמיקה ומבארת

מעתה, נוכל לגשת לדיון בעניין ההפטרות. אף כאן יש להציע שני כיווני חשיבה דומים. ניתן לראות את קריאת ההפטרה כבאה להעמיק את הבנת פרשת השבוע ע"י בחירת נושא מתוך ענייני הפרשה והתמקדות בעניינה. הטיפול הניתן ע"י הנבואה לאותו נושא ממשיך ומבאר את הנאמר בפרשה, מרחיב ומפתח אותו ואו משבץ אותו במסגרת רחבה יותר. בדרך זו, אנו מוזמנים לעשות השוואה ואו הנגדה בין שתי הפרשיות, לראות הקשרים נוספים של העקרון הבסיסי וכיוצא באלו, וכל זאת בכדי שנגיע להבנה מעמיקה יותר של הפרשה. למשל, קריאת הפטרת פרשת בראשית מציגה את משמעות הבריאה וייעוד העולם מזוית שונה לחלוטין מזו שבפרשה, ובכך היא משלימה את התמונה; הפטרת חיי שרה מספרת לנו את סיפור זקנתו של דוד והצורך שלו לבחור בין ילדים ובכך מוסיפה נדבך על המסופר לגבי אברהם בספר בראשית והפטרת ויקהל-פקודי מאפשרת לנו להנגיד ולהשוות בין חנוכת המשכן לחנוכת המקדש.

ההפטרה כחלק מלוח השנה

ואולם, הסבר זה אין בכוחו להסביר את מכלול ההפטרות, וזאת מפני ששני מרכיבים נלקחים בחשבון בעת קביעת ההפטרות. הראשונה היא פרשת השבוע, והיא תואמת היטב את הנאמר ביחס ליכולת ההפטרה להעמיק ולהרחיב את הבנתנו. ברם, קיים שיקול נוסף והוא לוח השנה. שלא כקריאת התורה המושפעת באופן מינימלי ע"י לוח השנה[2], הרי שההפטרות נתונות להשפעה מסיבית של הלוח. כוונתנו בזה, לא רק למועדות, בהם נאמר דין "אשר תקראו אותם מקראי קדש" ותקנת משה לקרוא בזמנה את הפרשה המתאימה לכל חג[3], ואשר משום כך קוראים בהם בתורה ובנביא מעניין היום, אלא אף לשאר השבתות המרובות, בהן קריאת התורה איננה סוטה מסדר הפרשיות הרגיל, אך ההפטרה משתנית. מלבד ימים בהם קריאת התורה משלבת את פרשת השבוע יחד עם קריאה נוספת, כדוגמת ראשי חדשים וחנוכה, וההפטרה מתמקדת אך ורק בקריאה הנוספת, הרי שכל תקופת הקיץ, החל מי"ז בתמוז ועד ליום הכפורים, אנו מפטירין שלא מעניין הפרשה אלא לפי צרכי לוח השנה. אף הפטרת שבת הגדול שאיננה מעניין הפרשה אלא קשורה לזמן ולמאורע, והפטרת מחר חודש מדגימות יפה את התלות של ההפטרה בלוח והעדפת השיקול הנזכר על פני הזיקה לפרשה.

עצם העקרון נקבע כבר בגמרא במגילה (ל ע"ב) - "אמר רב הונא ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטרח" - אך מצא את ביטויו המובהק במנהג המשתקף בפסיקתא לקרוא ג' דפורענותא, ז' דנחמתא ותרתי דתיובתא. מנהג זה, שמוצאו בתקופת חז"ל ונמשך עד ימינו, מסיט את ההפטרות לחלוטין ממסלול פרשיות התורה לעבר לוח השנה.

השמעת עמדתה הרוחנית של הנבואה

משמעות העניין היא שעיקר עניין ההפטרות איננו לפרש את החומש אלא לפנות לאדם מישראל אחת לשבוע בדברי הנביאים הנוגעים למצבו הקיומי. תכלית ההפטרה היא השמעת עמדתה הרוחנית של הנבואה באזני המתפללים בנושאים העומדים על סדר היום של חייהם. לכן, בתקופות השנה בהם ישנן צרכים רוחניים, כדוגמת התגובה לחרבן - אם מלפניה בצורה של תוכחה וקינה ואם לאחריה בהזדקקות לנחמה ולתשובה - או לחג הפסח, אזי ההפטרות מוקדשות לנושאים הללו ומתעלמות מן הקריאה.

לאמיתו של דבר, באופן עקרוני אין מניעה מלעסוק גם בנושאים אחרים הקשורים לגורל האדם במסגרת ההפטרות ואין צריכים להצטמצם דווקא לאירועים הקשורים למעגל השנה. ואכן, בתקופת הראשונים נהגו לקרוא הפטרה מיוחדת לחתן ("שוש אשיש") ודחו מפניה את ההפטרה הרגילה הקשורה בפרשה[4]. ההצדקה לכך נראית מתמיהה על פניו, שהרי כיצד נדחה את ההפטרה הרגילה בגלל אירוע פרטי מזדמן, אך כשנשכיל לראות את ההפטרה כמסר נבואי הפונה לחיינו בהקשר אירועי הזמן והמקום, נבין שזו היא גופא מילוי חובת ההפטרה.

עדות מעניינת המרחיבה עקרון זה אף לאירועים היסטוריים מסוימים נמצאת בספר אבודרהם:

כתב רבינו סעדיה שבת שיהיה בו הספד לחכם מפטירין פרשת גלה כבוד מישראל. ומצאתי כתוב בתשובת שאלה להר' שמואל ב"ר גרשון וזה לשונו ומה שהוגד לך כי כשנפטר הרמב"ם ז"ל שנכנסו הקהל לבית הכנסת וקראו ברכות וקללות והפטירו בנביא משה עבדי מת כן שמענו ג"כ גם אבא מורי ז"ל כתב בהלכות, אבל ששמע כי שנפטר רבינו שרירא אביו של רבינו האיי קראו באותו שבת בפרשת (במדבר כז, טז) יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר וגו' והפטירו (מא, ב) ויקרבו ימי דוד למות. ובמקום פסוק ושלמה ישב על כסא דוד קראו והאיי ישב על כסא שרירא אביו ותכון מלכותו מאד ע"כ[5].

המסקנה העולה מתוך כלל הדברים היא שתקנת קריאת ההפטרה נועדה להפנות מסר נבואי אקטואלי לחיינו העכשויים ועל כן היא מתאימה את עצמה ללוח השנה ובוקעת מעבר לפרשיות השבוע.

בהקשר זה, יש להבין אף את עיסוקה בפרשיות השבוע בשבתות רגילות. אין זה מפעל לימודי, אלא שבהעדר זמן מיוחד, צרכו הקיומי של האדם הוא העיסוק השוטף בעניינים המוזכרים בתורה, בבחינת תמידים כסדרן, ועל כן ההפטרה מרחיבה בהם.

שמו"ת על ההפטרה

לסיום, נזכיר שפוסקים כתבו שאין חיוב לקרוא שמו"ת ביחס להפטרות, קביעה המעמידה בסימן שאלה את ההצדקה לקיום סדרת השיעורים הזאת, הערוכה במתכנת של לימוד פרשת השבוע. ואולם, הם מיד הוסיפו שהמנהג הוא לכלול אף את ההפטרה בקריאת שמו"ת[6]. הטעם לכך ברור. עיקר דין שמו"ת הינו עבור התועלת הלימודית, ועל כן פטרו את ההפטרות מכך, אך, כמובן, שהתועלת בלימוד דברי הנביאים והעיסוק בהם על מנת להבין את משמעות המסר עבורנו הינו חשוב, ועל כן נהגו לכלול אותם במסגרת שמו"ת. בעקבות המנהג, אף אנו נצא לדרך, ומכאן ואילך יעסקו השיעורים בתכני ההפטרה השבועית. וה' הטוב יהיה בעזרנו.



[1] במקור מקביל הנמצא באחת מכתבי היד של ספר הישר לר"ת נאמר בצורה כללית שקריאת ההפטרה היא "תקנת חכמים". עיין בספר הישר, חלק החידושים, מהד' שלזינגר, סי' רכ"ב הערה 3.

[2] עיין מגילה לא: בענין תקנת עזרא לקרוא את "ברכות וקללות" קודם לשבועות ולראש השנה, בתוס' שם ד"ה קללות וברמב"ם הל' תפילה פי"ג ה"א.

[3] עיין מגילה לב ע"א, רמב"ן ויקרא כ"ג, ב (לקראת הסוף).

[4] המנהג מתועד בהרחבה בספרות הראשונים, בעיקר האשכנזית, למן תחילת התקופה ועד סופה. כבר במאה הי"א, הענין נדון בספר העיתים, מעשה הגאונים והפרדס ועדיין בא זכרה בשו"ע במאה הט"ז כמנהג מוכר.

[5] כפי שניתן לראות, אף קריאת התורה נתפסת בעיניהם כפונה למציאותו הקיומית של האדם בזמן נתון ולא רק ההפטרה, אך אין כאן המקום להרחיב בכך.

[6] עיין שו"ע או"ח סי' רפ"ה ס"ז. מקור הדברים נמצא במרדכי סוף מגילה ובתרומת הדשן ח"ב סי' ק"א.