הציצית: קידוש החול

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
 
 
פרשת ציצית נאמרת פעמיים ביום כחלק מקריאת שמע. ייתכן שהיא חלק אורגני מקריאת שמע וייתכן שהיא רק תוספת מאוחרת, אולם מכל מקום היא תופסת חלק חשוב בתפילה. אמנם בפרשה זו אנו מזכירים יציאת מצרים (כמבואר במשנה סוף פרק א דברכות), אך עדיין נשאלת השאלה מדוע בחרו דווקא בפרשה זו מבין פרשות רבות שיציאת מצרים נזכרת בהם. במה חשיבותה שלפרשת הציצית? הגמרא בברכות יב ע"ב מסבירה שבחרו דווקא בפרשת ציצית בשל ריבוי העניינים החשובים בה: מצוות ציצית, יציאת מצרים, עול מצוות, דעת מינים, הרהור עברה והרהור עבודה זרה. לפי זה אין חשיבות לעניין הציצית עצמו - חשיבותה של הפרשה היא בכך שנצטרפו בה במקום אחד כמה עניינים חשובים.
 
אולם מהתייחסות חז"ל למצוות הציצית עצמה ניתן לעמוד גם על חשיבותה של הפרשה העוסקת בה. בהלכה האחרונה של הלכות ציצית כתב הרמב"ם: "לעולם יהא אדם זהיר במצוות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצוות כולן שנאמר "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ". הרמב"ם מייחס משמעות רבה למצוות הציצית בשל היותה מכשיר לזכירת ולעשיית המצוות כולן. הגמרא (מנחות מג ע"ב) לומדת מהפסוק הנ"ל ש"שקולה מצווה זו כנגד כל המצוות", וממימרא זאת כבר משתמע כי יש למצוות הציצית חשיבות עצמית רבה, ולא רק כמכשיר לקיום מצוות אחרות.
 
מה חשיבותה של מצווה זו? כדי להבין זאת נצטרך לשים לב להבדל שבין קיום המצווה אז לבין קיומה היום. כיום יש לכל אחד בגד שבאמצעותו הוא מקיים את המצווה, בגד שלבישתו נועדה לקיום המצווה בלבד ושאיש לא היה לובש אותו סתם כך ברחוב. מבחינה זו דומה הציצית לתפילין - תשמיש קדושה שנועד לקיום מצווה בלבד. אולם פעם לא היה הדבר כך: בגד בן ארבע כנפות היה לבוש מקובל, ואנשים שמו אפוא את פתילי הציצית על בגדיהם הרגילים. הציצית דמתה למזוזה: כשם שברור שאין בונים בית רק כדי ליצור את האפשרות לקיים מצוות מזוזה, אלא הבית נבנה כצורך קיומי בסיסי, שאליו נלווה החיוב במזוזה, כך גם הבגד הוא צורך בסיסי, ולא אמצעי לקיום מצוות ציצית. כדי לעמוד על חשיבות הציצית יהיה עלינו לעמוד אפוא על חשיבות הבגד.
 
ראש לכול נועד הבגד להגן על האדם, אם מפני פגעים פיזיים כקור וחום ואם מפני מציצנות מיותרת וכד'. אולם יש בבגד סמליות רבה יותר. האדם נברא עירום, ככל בעלי החיים. הבגד מסמל את הניתוק מהטבע - הוא מעיד על האדם כי אין הוא חפץ במראה שהטבע ייעד לו. בעבר היה האדם צמוד לטבעו והתהלך עירום, אולם בשלב כל שהוא הוא התנתק מהטבע והחל ללבוש בגדים. מאז ניתוק זה התעוררה שאלת היחס בין האדם לטבע. יש בעניין זה שתי גישות עיקריות. הגישה הנטורליסטית טוענת שהטבע הוא מושלם וכי האדם צריך לשאוף להתקרב אליו - יש לקבל כל תופעה טבעית ולתת ליצר את כל דרישותיו בגלל טבעיותו. מן העבר השני עומדת הגישה ההומניסטית, הטוענת שבטבע יש פגמים רבים וכי אל לאדם לקבלו כמות שהוא; על האדם להטביע את חותמו על הטבע וליצוק בו ערכים ומוסר. לשם כך יש לכבוש לעתים את היצר הטבעי: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". בשיטה זו דוגלת גם היהדות, הגורסת שיש להפנות את כל היצרים והתאוות לעבודת ה': "'בכל לבבך' - בשני יצריך". האידאל הוא שגם היצר הרע יופנה לעבודת ה'. "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" - אין מדובר כאן רק בכיבוש פיזי, כי אם גם ביציקת תכנים וערכים אנושיים לטבע. מבחינת האדם הייתה תחילתו של תהליך זה כושלת למדי: "ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (בראשית ג', ז). תגובתו של הקב"ה למעשה זה הייתה: "ויעש ה' א-להים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" (ג', כא) - מעין ברכת הדרך לקראת יציאתם לדרכם החדשה: השפעת האדם על הטבע ועיצובו בהתאם לערכיו. (אפשר שגם בגדי הכהונה רומזים לרעיון זה.)
 
הבגד מקפל בתוכו, אם כן, את כל תפישת העולם של האדם ביחס לטבע, והוא מסמל את מעמדו הייחודי של האדם בטבע כמעצב וכמשפיע. אולם במעמד זה טמונה גם סכנה רבה. שליטתו של האדם על הטבע עלולה להביא אותו לתחושת כוח ועליונות רבה מדי. לכן ציוותה התורה לשים ציציות על כנפי הבגד. הציציות מבטאות את הצורך להפנות את הטבע לעבודת ה', ליצוק בחול תכנים של קודש. וכאן נעוץ ההבדל שבין ציצית לתפילין. תפילין הם חפץ שכל כולו קודש, ואילו הציצית נתלית על הבגד - שהוא חול - ואינה חפץ לעצמו. מצד אחד מחוברת הציצית לבגד, אך מצד שני אין היא חלק ממנו אלא היא קשורה אליו - היא מעין הגבלה על הסמכויות שהבגד מבטא. באמצעות הציצית אומר הקב"ה לאדם כי אמנם הוא יכול וצריך להטביע חותם אנושי על הטבע, אך עליו לעשות זאת בדרך הנכונה - לצקת בטבע תכנים של קודש.
 
הגמרא בפסחים (דף קג) אומרת כי שלושה אנשים הם מנוחלי העולם הבא: הדר בארץ ישראל, המגדל בניו לתלמוד תורה והמבדיל על היין במוצאי שבתות. חשיבותם של שני הראשונים מובנת, אולם במה חשובה הבדלה ממצוות אחרות (מה עוד שאפשר שהיא מדרבנן בלבד)? הגמרא מסבירה כי מדובר במי שמשייר יין מקידוש להבדלה. מעשה כזה מסמל אף הוא את קידוש החול, את יציקת ערכי הקודש בחול: אדם עומד לפני ששת ימי המעשה, שבהם יפעל וייצור בטבע, והמראה העומד מול עיניו הוא מראה השבת - זהו התוכן שאותו ייצוק בששת הימים שלפניו.
 
 
 
(השיחה ניתנה בליל שבת קודש פרשת שלח תשנ"ג, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)
 
***********************************
כל הזכויות שמורות 2000 ישיבת הר עציון