הצורך בעשרה בקריאת המגילה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין
*   
בשיעור זה נעסוק בממד הציבורי שבקריאת המגילה על רקע הסוגיה במגילה:*
 
אמר רב: מגילה בזמנה - קורין אותה אפילו ביחיד, שלא בזמנה - בעשרה. רב אסי אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה בעשרה. הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי.  (מגילה ה ע"א).
 
המחלוקת בין רב ובין רב אסי נוגעת לשאלת הצורך במניין בכדי לקרוא את המגילה. הראשונים על אתר עסקו בשתי שאלות מרכזיות:
 
א. כיצד יש לפסוק להלכה. שאלה זו מתפצלת לשני ראשים, האחד שקשור לשאלת הפסיקה המצומצמת, האם כרב או כרב אסי, והאחר שקשור למבט רחב יותר על עצם הדין, לכתחילה ובדיעבד.
ב. מהו יסוד המחלוקת בין רב ובין רב אסי.
 
כמי לפסוק
 
בעל המאור (ג ע"א בדפי הרי"ף) הביא את הקו המקובל בין ראשוני פרובאנס (בעקבות הבה"ג), ולפיו הלכה כרב אסי, שיש לקרוא את המגילה בעשרה בכל מקרה. היסוד המרכזי לפסיקה זו הוא העובדה שרב עצמו חש לרב אסי, ונהג לקרוא במניין גם בזמנה. הרי"ף, הרמב"ם והאור זרוע (חלק ב, סימן שע) דחו את פסיקת חכמי פרובאנס, וקבעו הלכה כרב.
 
מדוע יש צורך בעשרה?
 
כאמור לעיל, מעבר לשאלה כמי יש לפסוק, יש מקום להבדיל בין הפסיקה לכתחילה ובין הפסיקה בדיעבד. כלומר, ניתן להבין שמחלוקתם של רב ורב אסי היא בדיעבד – האם ניתן לקרוא את המגילה בזמנה ביחיד, שרב אסי מחמיר בכך אפילו בדיעבד. על פי הבנה זו, כולם מסכימים שלכתחילה יש לקרוא את המגילה בעשרה. לחילופין, ניתן להציע כי מחלוקתם של רב ורב אסי היא לכתחילה בלבד, ובדיעבד גם רב אסי מודה כי ניתן לקרוא את המגילה בפחות מעשרה. אם נסביר כך, נמצא שרב הוא זה שנוקט את העמדה הקיצונית, וקובע שקריאה בזמנה אינה דורשת עשרה אפילו לכתחילה.
 
ההבנות השונות בפסיקה מושפעות, כמובן, מהשאלה העקרונית יותר, ביחס ליסוד המחלוקת בין רב ורב אסי. היסוד לשאלה זו נעוץ בדברי המשנה במגילה ובגמרא שם:
 
אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה, ובקרקעות - תשעה וכהן, ואדם כיוצא בהן.
 
מנא הני מילי? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא 'ונקדשתי בתוך בני ישראל' – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה.   (מגילה כג ע"ב).
 
המשנה מונה סידרה של תרחישים, המכונים בפינו 'דברים שבקדושה'[1]. הקדושה שבאותם דברים היא זו שדורשת את הנוכחות של עשרה יהודים גדולים, שעליהם תשרה השכינה.
 
לכאורה, היה מקום לומר שהדרישה לעשרה בקריאת המגילה מלמדת על כך שמדובר על דבר שבקדושה. הקושי הבולט שבהבנה זו הוא בכך שהמשנה שלפנינו לא מזכירה את קריאת המגילה כאחד מהדברים שבקדושה. על מסקנה זו עמד הרמב"ן במלחמות, וכך כתב:
 
אמר הכותב: השנויים במשנתנו כולם חובות הציבור הן, ואינן אלא במחויבים בדבר, אבל מגילה – כשם שהציבור חייב כך כל יחיד ויחיד חייב, ויחיד שלא קרא צריך עשרה משום פרסומי ניסא, ובין שיצאו הן או שלא יצאו קורין בעשרה להוציא היחיד, מה שאין כן בשאר כל מצוות.   (מלחמות ג ע"א באלפס).
 
הרמב"ן מסביר, שהמגילה איננה חובת הציבור, אלא חובת היחיד. נוכחות העשרה בשעת הקריאה מפרסמת את הנס, אך מדובר על תנאי טכני בשעת הקריאה, ולא על דרישה עקרונית שקשורה לאפיה ולצביונה של הקריאה.
 
אם כן, לפנינו שני כיוונים המסבירים את יסוד הדרישה לעשרה בשעת קריאת המגילה. לפי כיוון אחד  מדובר על דבר שבקדושה, ולפי הכיוון השני הקריאה בפני עשרה מפרסמת את הנס.
 
ישנן מספר נפקא מינות בין שני כיוונים אלו, עליהן נעמוד להלן.
 
מיהם אותם עשרה?
 
הרמב"ן עצמו מדבר על שאלת זהותם של עשרת השומעים, וכותב שעל פי החידוש שהוא מחודש אין צורך 'במחויבים בדבר'. ביטוי זה עשוי להתפצל לשלושה ראשים, ולא ברור לאיזה מהם מתייחס הרמב"ן: אנשים שיצאו ידי חובתם, נשים וקטנים.
פשטות דבריו של הרמב"ן כוללת את כל שלושת הראשים, אך הפוסקים הראשונים והאחרונים דנו בכל אחד מהם כשלעצמו, ואכמ"ל[2].
 
העובר אחורי בית הכנסת
 
נפקא מינה שנייה קשורה לדברי המשנה בראש השנה:
 
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו – יצא, ואם לאו – לא יצא.   (ראש השנה כז ע"ב).
 
דברי המשנה ביחס לשופר מובנים מאוד – הדרישה היא שהאדם יכוון ליבו לשמוע את הקול, ואם הוא עשה זאת פשיטא שהוא יצא. ברם, ביחס לקריאת מגילה עשויה להתעורר בעיה, לאור הכיוון הראשון דלעיל. כמה פוסקים כתבו שהעובר אחורי בית הכנסת אינו מצטרף לדברים שבקדושה, ועל כן כוונתו לא הייתה אמורה להועיל ליציאתו ידי חובה. הריטב"א בסוגייתנו עמד על כך, ואכן פירש שלאור דברי משנה זו מוכרחים אנו לומר שהעשרה שבקריאת מגילה דרושים לא לדבר שבקדושה, אלא לפירסום הנס:
 
גרסינן בראש השנה (כז ע"ב) מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת [ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא, ואמרינן עלה בגמרא (שם כח ע"ב) מאי לאו אם כוון לבו לצאת? לא, לשמוע] דמצוות אין צריכות כוונה, ואף על גב דקאי חוץ לבית הכנסת דלא עביד צירוף בהדי צבור שאין צירוף אלא בעומדין כולם ברשות אחת כדאיתא פרק כל גגות (עירובין צ"ב ע"ב), הא קיימא לן הכא דלא בעינן עשרה בדיעבד ומתניתין בדיעבד הוא, ואפילו לסברא דרבינו אלפסי ז"ל דמפרש דברי רב אסי דאפילו בדיעבד בעינן עשרה, אפילו הכי איכא למימר דלגבי מגילה דכיון דליכא שינוי קריאה וברכות בין יחיד לצבור ואין אנו צריכין צירוף גמור משום דבר שבקדושה אלא שאנו רוצים עשרה משום פרסומי ניסא, אף על גב דקאי בחוץ לבית הכנסת וכהאי גוונא לא חשיב צירוף בעלמא, הכא סגי כיון ששמע מגו עשרה דאית להו פרסומי ניסא, כך נראה לי ותו לא מידי.
 
החולקים על הריטב"א יאלצו לפרש שהצירוף אחורי בית הכנסת מועיל גם לדברים שבקדושה, ולא רק לצורך פירסום הנס.
 
האם צריך עשרה במגילה בדיעבד?
 
נפקא מינה שלישית בין שני הכיוונים מחזירה אותנו למחלוקת רב ורב אסי. אם נבין שקריאת המגילה היא דבר שבקדושה ועל כן היא דורשת עשרה, קשה להבין מדוע בדיעבד נוכל לקרוא ללא עשרה, שהרי בדינים מקבילים אין חלוקה כזו (אין קוראים בתורה או אומרים קדושה ללא עשרה אף בדיעבד).
 
ברם, על פי דרכו של הרמב"ן, שהצורך בעשרה הוא משום פרסומי ניסא, יש מקום לחלוקה בין לכתחילה ובדיעבד. אמנם ניתן לומר שגם במסגרת זו, מדובר על דרישה קריטית, ואם אין עשרה לפרסום הנס אין כל טעם בקריאה, והיא בטלה מאליה, אך בתחומים הלכתיים אחרים מצינו נטייה לקולא בענייני פרסום הנס. כך, למשל, ניתן להדליק בשעת הסכנה את נר החנוכה על השולחן בבית למרות שאין בכך פרסומי ניסא כל כך. אם כן, גם ביחס למגילה, לכאורה יש מקום להקל בדיעבד ולהתיר לקרוא גם בפחות מעשרה, ולפרסם את הנס עד כמה שמאפשרים תנאי הזמן והמקום. יתירה מזאת, יש מקום לומר שהפרסום האידיאלי הוא זה שבפני עשרה, אך גם בפני פחות מעשרה עשוי להיות ממד מסוים של פרסום הנס, ואותו ממד יספיק בכדי לאפשר את הקריאה.
 
הצעה זו, לפיה גם בקריאה שבפחות מעשרה יש ממד מסוים של פירסום הנס, בוקעת ועולה מדבריו של רש"י בסוגייתנו, שכותב:
 
בזמנה – בארבעה עשר, מתוך שהיא חובה בו ביום על כל יחיד ויחיד – קורין אותה אפילו ביחיד, דהכל קורין בו, ואיכא פרסום נס.
 
רש"י מסביר שלדעת רב, העובדה שכל יחיד ויחיד קורא את המגילה מביאה לפרסום הנס. קביעה זו מושתת על שתי הנחות:
 
א. קריאת המגילה דורשת פרסום של הנס.
ב פרסום הנס מתרחש גם כשיחידים קוראים את המגילה.
 
רב אסי יכול לחלוק, כמובן, על אחת משתי ההנחות. הוא יכול לומר שפרסום הנס אכן מתרחש גם בפחות מעשרה, אלא שמגילה היא דבר שבקדושה, ועל כן היא צריכה עשרה בכל עניין, לחילופין, הוא יכול לומר שהקריאה אכן דורשת פרסום של הנס, והיא איננה דבר שבקדושה, אלא שפרסום הנס אינו מושג בקריאתם של יחידים, אלא רק בקריאת הציבור.
 
בהסבר שיטת רב
 
לעיל הצענו שתי אפשרויות בנוגע לשאלה באיזה מקרה חלוקים רב ורב אסי:
 
א. רב נוקט עמדה קיצונית, לפיה אין צורך בעשרה אפילו בדיעבד, ואילו רב אסי נוקט מידה בינונית, וטוען שיש צורך בעשרה, רק לכתחילה.
 
ב. רב אסי הוא זה שהולך אל הקיצוניות, ודורש עשרה בכל עניין, ולעומתו רב דורש עשרה רק לכתחילה, ולא בדיעבד.
 
ייתכן ששתי האפשרויות שלפנינו נעוצות בהסברים שונים. מדברי הגמרא עולה, שרב אסי רואה את הצורך בעשרה כדרישה עקרונית. לפיכך, גם אם בדיעבד הוא מתיר לקרוא כשאין עשרה, יש לנסות ולראות כיצד מתקיים פרסום הנס – ולוּ רק חלקי – גם בקריאה כזו. לדעת רב, לעומת זאת, נראה שהדרישה לעשרה איננה דרישה מהותית הן בקשר לפרסום הנס הן בקשר לדברים שבקדושה. מדוע, אם כך, ידרוש רב עשרה לכתחילה? ייתכן שהתשובה לכך קשורה להלכה כללית יותר: 'ברוב עם הדרך מלך'. הריטב"א בסוגיין הזכיר את הדברים, וזה לשונו:
 
והכי משמע מפשטיה דלישנא דרב ורב אסי לכתחלה הוא דפליגי, ואף על גב דתנא דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם כולם מבטלין מעבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה דהיינו כדי לקרותה בציבור, אפילו הכי לא קשיא לרב, דמודה רב שמצוה מן המובחר לקרותה בציבור ברוב עם כל מאי דאפשר משום פרסומי ניסא ומשום ברוב עם הדרת מלך, אלא שהוא אומר דבזמנה מיהת אינו חייב לטרוח ולקבץ עשרה מן השוק ורב אסי סבר שחייב הוא לחזור אחר עשרה אפילו בזמנה.
 
הריטב"א מתייחס בחדא מחתא הן לדרישה לקרוא את המגילה בעשרה בכדי לפרסם את הנס, הן לדרישה של ברוב עם הדרך מלך. מטבע הדברים, הדרישה הכללית לרוב עם תהיה קיצונית פחות מהדרישה לעשרה במסגרת הלכות מגילה, ובמסגרתה אכן ברור מדוע רב מקל בדיעבד. ואכן פסק הרמ"א (תרצ/יח) "ואם קראו אותה הציבור ואיזה יחיד לא שמעה, יכול לקרות אפילו לכתחילה ביחיד הואיל וקורין אותה באותה היער בעשרה" המ"ב מסביר:
 
...דמשום ברוב עם [בלבד] לא מטרחינו ליה למכנף עשרה (ע"ש בהמשך המ"ב) (משנה ברורה תרצ., סד).
 
המשנה ברורה היה מודע לאפשרות לפיה הצורך בעשרה הוא רק משום ברוב עם הדרך מלך, ופירש שבמסגרת זו אכן ניתן להקל. 
 
קריאה בזמנה וקריאה שאינה בזמנה
 
ראינו לעיל כי רב ורב אסי מסכימים שלקריאת המגילה שאינה בזמנה דרושים עשרה, וכל מחלוקתם היא בקריאת המגילה בזמנה. מדוע חילקו האמוראים בין קריאה בזמנה לקריאה שאינה בזמנה?
 
נראה שיש מקום לחלק בין קריאה בזמנה ובין קריאה שאינה בזמנה, על פי שני הכיוונים שהראינו לעיל. אם הקריאה בזמנה אכן נועדה לפרסם את הנס, זהו גם תפקידם של אותם עשרה – לאפשר את פרסום הנס. ומכאן ניתן להגיע למסקנה שבקריאה בזמנה יכולות נשים לקרוא לעצמן, יכולים קטנים לקרוא לעצמם וכו'. קריאה שאינה בזמנה, לעומת זאת, אינה קשורה באופן ישיר לפרסום הנס, והיא מהווה תקנה עצמית שתיקנו חכמים לאלו שאינם יכולים לקרוא בזמנם. ניתן לומר שתקנה עצמאית זו היא דבר שבקדושה, ובה אכן יש צורך בעשרה גברים מבוגרים.
 
חילוק זה האחרון, עשוי להיות מאוד מעשי בשני מקרים:
 
א. מי שיודע שלא תהיה לו מגילה בי"ד באדר, ועל כן מקדים את הקריאה לתאריך שונה.
ב. פורים משולש בערים מוקפות, כשקוראים את המגילה בי"ד באדר.
 
ביחס למקרה הראשון, די ברור שלקריאה יש דין של קריאה שאינה בזמנה, ואם נפרש שקריאה כזו היא דבר שבקדושה, הרי שהיא תדרוש עשרה כבכל דבר שבקדושה.
 
ביחס למקרה השני המצב סבוך יותר, משום שמצינו מחלוקת בין הראשונים ביחס לאופייה של הקריאה – האם קריאת המגילה בערים מוקפות חומה בי"ד באדר היא קריאה בזמנה או שלא בזמנה. יש ראשונים שפירשו שקריאת המגילה בי"ד בערים מוקפות היא חלק מהתקנה הבסיסית של הקריאה, וממילא מדובר על קריאה בזמנה. אחרים פירשו, שהקריאה בי"ד היא קריאה שאינה בזמנה. אם נקבל את הקו השני, שהוא הקו הדומיננטי בין הפוסקים, הרי שגם על קריאת המגילה בערים מוקפות בפורים משולש, יחולו כל אותן חומרות דלעיל[3].
 
 
* השיעור סוכם על ידי אודי שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.
[1]   מדובר על הגדרה כללית, שלא בהכרח מתאימה לכל המקרים שבמשנה: שומת קרקע, ברכת אבלים, ואפשר שגם קריאת שמע, הם לא דברים שבקדושה. הגרי"ד נהג להסביר, שדבר שבקדושה הוא כל מה שיש בו הזכרת שם שמיים. לאור זאת, די קשה להניח שקריאת המגילה היא דבר שבקדושה, שהרי גם בה לא הוזכר שם שמיים אפילו פעם אחת (אלא אם כן נכנס לחלוקה שבין 'המלך אחשוורוש' ובין 'המלך' כמלכו של עולם, ואכמ"ל). עם זאת, יש מקום לפרש שלא שם שמיים עצמו הוא זה שהופך לדבר שבקדושה, אלא קידוש שם שמיים. על פי הגדרה זו, גם המגילה, שמספרת בשבח הקב"ה ובשליטתו הבלעדית בעולמו, מתאימה להגדרה של דבר שבקדושה.
[2]   עיין במחבר וברמ"א בסימן תרצ' סעיף יח'. מדברי הרמ"א עולה אפשרות להבדיל, בענייננו, בין הגורמים השונים. מחד גיסא, הרמ"א מסתפק ביחס לצירוף של נשים, ולכאורה הדבר מלמד שהוא ראה אפשרות לראות זאת כדבר שבקדושה. מאידך גיסא, הרמ"א כותב שאדם אחד רשאי לקרוא לעצמו אם בעירו מתקיים פירסום של הנס במניין אחר, ומכאן שאין להגדיר את הקריאה כדבר שבקדושה.
[3]   ואמנם, הרא"ל פסק לדינא לבנות מדרשת 'לינדנבאום' בירושלים, שתקראנה לעצמן רק בשנים רגילות, אך לא בשנים בהן הפורים משולש.