הפשרה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

פרשת משפטים / הרב אהרן ליכטנשטיין[1]

המדרש (שמות רבה, ל', ג) מסביר את היחס בין פרשת משפטים לפרשיות הקודמות. המדרש מציין שמתן תורה (בפרשת יתרו) מוקף ברשימה של דינים, המהווים מערכת משפט אזרחית. רשימה זו מתחילה בציווי על הדינים במרה, "שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו" (שמות ט"ו, כה, וברש"י על אתר), ונמשכת בהרחבה בפרשת משפטים. יש בעובדה זו כדי ללמד על העיקרון שהתורה נמצאת "בתוך נתיבות משפט" (משלי ח', כ). בפרשת משפטים, הצדק מופיע בצורה מסודרת וקבועה, באמצעות חוקים ספציפיים המכתיבים לנו כיצד יש לממש את הצדק.

ר' שמואל בר נחמני אומר (סנהדרין ז.) ששופט שעושה דין צדק גורם להשראת שכינה- כתוצאה ממעשיו נוכחות הקב"ה תורגש ביתר שאת. הוא מתבסס על הפסוק (תהילים פ"ב, א): "אלוקים ניצב בעדת א-ל בקרב אלהים ישפוט". ר' שמואל בר נחמני מוסיף שדיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל והוא מסתמך בדבריו על הפסוק (תהילים י"ב, ו): "משד עניים מאנקת אביונים עתה אקום". בהסתמך על הגמרא הנ"ל, ניתן לומר בירור שהשופט חייב להיצמד לחוק עד הפרט הקטן ביותר, כך שלא יישאר בפסיקתו מקום לרחמים או לפשרה.

נראה, כי גישה כה קשוחה כלפי צדק אינה מקובלת על הכל. הגמרא במסכת סנהדרין (ו:) מביאה מחלוקת בנוגע לשימוש בדין פשרה (אפשרות להסדר במקרים של תביעות ממוניות). ר' אליעזר בן ר' יוסי הגלילי סובר שאסור לעשות פשרה, ודיין שעושה פשרה נקרא חוטא. דעה זו עולה בקנה אחד עם התפיסה שהוצגה עד כה, לפיה כל מי שחורג מהקו הנוקשה של הדין גורם בכך לתוצאות קשות. אך ר' יהושוע בן קרחה חולק עליו. לדעתו מצווה לעשות פשרה והוא מוכיח דבריו מהפסוק בזכריה (ח', טז), "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". ר' יהושוע בן קרחה שואל: איך יכולים כל הגורמים הללו להתקיים יחדיו? כשיש משפט אין שלום, וכשיש שלום אין משפט! והוא משיב שהדרך להגיע לאיזון בין שלום וצדק היא באמצעות פשרה הוגנת. לפי ר' יהושוע, כדי שהמשפט והשלום ידורו בכפיפה אחת, צריך לסגת מהחוק הנוקשה. הימצאותם של גורמים אחרים, כגון שלום, משפיעה, וצריכה להשפיע, על בית הדין, כך שהכרעותיו יהיו שונות מכפי שהיו אמורות להיות אילו היו מוכתבות רק על פי החוק היבש.

ייתכן שאכן קיימת סתירה בין משפט ושלום בתוך בית המשפט, אך בנוגע לבניין החברה ההפך הוא הנכון. ככל שיש חוקים רבים יותר שמדריכים את ההתנהגות, כך נמנעות בעיות רבות יותר. לדוגמא, אם יתאפשר לאנשים לנסוע בדרכים בחופשיות ללא חוקי תנועה, מספר התאונות יגדל בהרבה. קיומה של מערכת חוקי תנועה מצמצם את האי סדר בדרכים ומאפשר נסיעה בטוחה. באופן דומה, בתחום הפיננסי, קיומם של חוקים המטפלים במסחר, מונע לכתחילה התעוררותן של בעיות רבות.

הרמב"ן (כ"א, א) מתייחס בפירושו לרעיון דומה. הוא מסביר שפרשת משפטים באה לבאר את הדיבר האחרון של עשרת הדיברות- "לא תחמוד". אם אדם לא ידע מי אכן מחזיק בשדה או בית ביושר, הוא יחמוד רכוש זה ויקח אותו לעצמו. לכן, פרשת משפטים עם מערכת החוקים האזרחית שבה, מסבירה למי יש בעלות חוקית על חפצים שונים, ובכך מסלקת בעיה זו. כך, אם אדם יידע דיני ממונות, הוא יידע אם יש לו טענה טובה והאם בכלל כדאי לו ללכת לדין. ככל שאדם יכיר יותר את החוקים, כך הוא יוכל לשמור על השלום, אפילו אם שמירה זו תעשה באמצעות החלטות בית המשפט.

אולם פשרה, לעומת דין, יכולה לגרום לבעיות הן ברמה האישית והן ברמה החברתית. ברמה האישית, ייתכן מצב שבו אחד מבעלי הדין מרגיש שכל הכסף העומד לדיון מגיע לו מן הדין, ואין שום סיבה שבגללה עליו לוותר על כספו. הוא טוען שהוא מבקש כי יפסקו לו על פי הדין הפשוט וללא פשרה. הוא חש צורך לעמוד על זכויותיו ועל "עקרונותיו". אך מתחת לפני השטח, ייתכן שאדם זה מעוניין באמת בכסף, או בווכחנות לשמה. מעבר לכך, עורכי דין מעדיפים לדחוף את בעלי הדין לבית המשפט כדי שיוכלו להרוויח יותר כסף מהמקרה, וכך השלום הופך לעוד יותר קשה להשגה. לכן, יש לשקול פתרון זה (פשרה) בזהירות, ואין לאמץ אותו בכל מצב.

באופן דומה, ברמה החברתית, ישנם נושאים רבים שבהם החברה הדתית באה בתביעות כלפי החברה הכללית (הדבר נכון גם לגבי קבוצות ומפלגות אחרות). כמה מהתביעות הללו הן תביעות חיוניות, שעליהן לא נוותר ולא נתפשר באשר הן נוגעות לעקרונותינו. אך, ישנם נושאים שאינם כה חשובים מצד עצמם ולא מצד השפעותיהם, שעליהם בכל זאת יש התעקשות מצד המנהיגות הדתית. במקרים אלו, ישנה התעלמות מהאחדות. גישתנו הבסיסית חייבת להיות גישה של אחדות ושל פעולה מתוך שיתוף עם שאר החברה היהודית. בעוד ישנם נושאים שאל לנו להתפשר עליהם בכהוא זה, ישנם תחומים שבהם עלינו לשאוף לשלום ולאחדות, במקום לנקוט בדרך של עמידה איתנה על דעתנו. אל לנו לחשוב שאם נתפשר בדברים שוליים, נאלץ להתפשר גם בדברים מרכזיים. לעומת זאת, עלינו לנסות ללכת יד ביד עם החברה הכללית, ולעמוד עמה בוויכוח רק על נושאים בעלי חשיבות.

 

[1] סעודה שלישית, פרשת משפטים תשנ"ז.