דילוג לתוכן העיקרי
אש דת למו -
שיעור 19

הפיוט 'צור משלו' כמוציא ידי חובה בברכת המזון


רועי כהן / הפיוט 'צור משלו' כמוציא ידי חובה בברכת המזון
 
הפיוט 'צור משלו' הינו פיוט קדום אשר הכה שורש בכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות. בימינו, מעטים מאוד הזמירונים בהם הפיוט לא מודפס. אמנם, ישנם מנהגים כדוגמת מנהג הגר"א ומנהג הגר"ח מוולוזין, אשר נהגו שלא לזמר את הפיוט מחשש שיצאו ידי חובת ברכת המזון ולא יוכלו לברך אחר כך. במאמר זה אנסה לעמוד על טיבו של המנהג ולברר את מידת הרלוונטיות של חשש זה לימינו.
 
דברים המעכבים בברכת המזון
על מנת להבין את טיב המנהג, יש להקדים בסוגיית דברים המעכבים בברכת המזון. כך אומרת הגמרא בברכות:
תניא: רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית. רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה. פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו נתנה בשלש בריתות וזו נתנה בי"ג בריתות. ר' אבא אומר [...] וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. מסייע ליה לרבי אילעא, דאמר רבי אילעא אמר רבי יעקב בר אחא משום רבינו כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו.    (בבלי ברכות מ"ח, ב)
בהמשך, הגמרא מביא סיפור בעניין, ובו נוספת לנו דעת רב:
אמר ליה רבי זירא לרב חסדא: ניתי מר ונתני, אמר ליה ברכת מזונא לא גמרינא ותנויי מתנינא? אמר ליה מאי האי? אמר ליה דאקלעי לבי ריש גלותא ובריכי ברכת מזונא וזקפיה רב ששת לקועיה עלי כחויא. ואמאי? דלא אמרי לא ברית ולא תורה ולא מלכות. ואמאי לא אמרת? כדרב חננאל אמר רב -דאמר רב חננאל אמר רב: לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא ברית לפי שאינה בנשים תורה ומלכות לפי שאינן לא בנשים ולא בעבדים. ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב?!   (בבלי ברכות מ"ט, א)
יוצא שלדעת כולם אם לא הזכיר 'ארץ' לא יצא ידי חובה, מכיוון שמדובר בפסוק מפורש: "וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".[1]
אולם בנוגע לשאר האזכרות עולות ארבע שיטות עיקריות:[2]
  1. שיטת רבי אליעזר – צריך להזכיר רק 'ארץ' ו'מלכות' ובלעדיהם לא יצא ידי חובת ברכת המזון.

  2. שיטת פלימו[3] – אם לא הזכיר 'ארץ' ו'מלכות' לא יצא ידי חובה, ובנוסף צריך להזכיר 'ברית' ו'תורה'. כנראה שלשיטתו אם לא הזכיר 'ברית' ו'תורה' יצא בדיעבד.

  3. שיטת רבי אבא ור' אילעא – צריך לומר 'ארץ', 'ברית', 'תורה' ו'מלכות' ואם לא הזכיר אחד מהם לא יצא.

  4. שיטת רב – אם לא אמר 'ארץ' לא יצא ידי חובה, אך שאר האזכרות אם לא אמרם אין זה מעכב.

להלכה, פסק הרי"ף כדעת רבי אבא ורבי אילעא:
וכל שאינו אומר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו.      (ברכות ל"ו, א באלפס)
וכך פסק גם השו"ע:
אם לא הזכיר בברכת הארץ ברית ותורה, אפי' אם לא חיסר אלא אחד מהם, מחזירין אותו.   (שולחן ערוך אורח חיים, סי' קפ"ז, ג)
הטור, אע"פ שפוסק שלא יצא ידי חובה וצריך לחזור, מביא גם את שיטת אחיו שמסתפק בעניין:
כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל: מסופקני בהא דאמר לא יצא ידי חובתו, אי לעיכובא קאמר או למצוה, והדעת נוטה דלמצוה קאמר, ע"כ. ונ"ל כיון דברכת המזון דאורייתא לעכובא קאמר וצריך לחזור, ואם סיים הברכה חוזר לראש (טור אורח חיים, סי' קפ"ז)
הפני יהושע דן בספק של ה"ר יחיאל אך דוחה אותם:
מיהו כד עיינינן שפיר בהאי עובדא דרב ששת ור"ח בסמוך משמע איפכא דהא רבי זירא אמר לר"ח אמאי לא אמרת ומהדר ליה כדרב חננאל אמר רב ואמר ליה רבי זירא ואת שבקת כל הני תנאי ואמוראי ועבדת כרב.
וקשיא לן בגווה הא כרב נמי לא עבד, דרב גופא לא אמר אלא שאם לא אמר ברית ותורה וכו' יוצא בדיעבד ואכתי אמאי לא אמרן ר"ח לכתחילה אלא על כרחך דעובדא דר"ח נמי בדיעבד הוי שטעה ולא אמרן וגמר כל הברכה וזקף רב ששת לקועיה עליה על שלא היה חוזר לראש ובהא שפיר קאמר ר"ח לר"ז דעביד כרב חננאל אמר רב דבדיעבד מיהא יוצא ואין צריך לחזור לראש וא"כ מדקאמר ר"ז לר"ח ואת שבקת כל הני תנאי ועבדת כרב על כרחך היינו משום דכל הנך תנאי ואמוראי סברו דצריך לחזור לראש. ולענ"ד היא ראיה ברורה שאין עליה תשובה למיפשט הך ספיקא של רבינו יחיאל ודוק היטב.         (פני יהושע ברכות מט, א)
שיטה נוספת היא שיטת הרמב"ם:
וכל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו, וצריך להזכיר בה ברית ותורה ולהקדים ברית לתורה, שהברית הזאת שאומרים בברכת הארץ היא ברית מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות והתורה כולה נכרתו עליה שלש בריתות. ברכה שלישית פותח בה רחם ה' א-להינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך [...] וכל מי שלא אמר מלכות בית דוד בברכה זו לא יצא ידי חובתו מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד.         (רמב"ם ברכות ב', ג-ד)
ניתן לראות שבהזכרת ברית ותורה לא כתב הרמב"ם שלא יצא ידי חובה אלא רק ש"צריך להזכיר בה".
על כך הקשה הלחם משנה:
קשה למה בארץ חמדה ובמלכות בית דוד משיחך כתב רבינו ז"ל כל מי שלא אמר לא יצא ידי חובתו ובברית ותורה לא אמר כן אלא צריך להזכיר ברית ותורה לבד, והא בגמרא בכולהו אמר ואם לא הזכירן לא יצא י"ח, ואף על גב דרב אמר שם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא לית הלכתא כוותיה כדמשמע שם.       (שם, ג)
בפתרון הקושיה הזו יש שתי שיטות. השיטה הראשונה היא של הבית יוסף:
מדברי הרמב"ם (ברכות ב', ג) משמע דלעיכובא קאמר וכדברי רבינו וגם הרא"ש כתב בפרק שלשה שאכלו (סי' כב) כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו פירוש רבנו חננאל וכן בכולהו אם לא אמר לא יצא ידי חובתו.         (בית יוסף, אורח חיים, סי' קפז)
הבית יוסף לא סובר שיש הבדל בין הנוסחים, אלא אומר שלדעת הרמב"ם כל ההזכרות מעכבות, ומי שלא אמר אחת מהן לא יצא מדאורייתא וצריך לחזור ולברך.
לעומתו רבי ידידיה שמואל טאריקה, בעל ה'בן ידיד', סובר שבאמת יש חילוק:
ונ"ל ליישב דרבינו ז"ל ס"ל מכח הסברא דכי אמרו בארץ חמדה דלא יצא יד"ח היינו יד"ח דאורייתא וצריך לחזור דהתורה אמרה דצריך להזכיר שבח והודאה על הארץ אשר נתן לנו בברהמ"ז וחזינן דנשתבחה א"י בזה הלשון [...] וכן במלכות בית דוד אף שהוא מדרבנן מ"מ מפני שהיא ענין הברכה שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד [...] והו"ל כאלו זה הוא המצוה דאורייתא ואי לא אמר לא יצא יד"ח. ברם ברית ותורה שהוא ודאי תקון סופרים על שניתנה לנו הארץ בעבורם לא מן התורה ממש הוא ועל כרחך דכי אמרינן לא יצא יד"ח היינו יד"ח היינו דרבנן.
בסוף דבריו מסביר הבן ידיד את סיבת פסיקתו של הרמב"ם וכותב:
והנראה לי ליישב הוא דפסק כר' אליעזר שהוא הת"ק דברייתא ומטעם הנזכר לעיל ור"א לא קאמר אלא בארץ חמדה ובמלכות בית דוד דלא יצא יד"ח הא שארא לא והלכה כמותו דקי"ל ר' אליעזר ורבי יהושע הלכה כר"א וכ"ש נגד ר' אבא... והשתא ר' אליעזר וגם נחום הזקן דקאמר צריך שיזכור בה ברית משמע דלכתחילה דוקא קאמרי ופלימו נמי נראה דלא ס"ל דמעכב.
כלומר, הרמב"ם פוסק כמו רבי אליעזר בתוספת דברי פלימו.[4]
יוצא אם כן שיש שתי שיטות[5] בפסיקת ההלכה:
א. אם לא אמר 'ארץ', 'ברית', 'תורה' ו'מלכות' לא יצא מדאורייתא וצריך לחזור. כך פסק השו"ע ולפי הבנת הב"י אף הרמב"ם.
ב. אם לא אמר 'ארץ' ו'מלכות' לא יצא וצריך לחזור, אבל אם לא אמר 'ברית' ו'תורה' יצא בדיעבד. כך שיטת הרמב"ם ע"פ הסבר הבן ידיד.
 
מנהג הגר"ח מוואלוזין והגר"א ונוסח כתב יד איטליה
מתוקף הדברים האלו, יש לתמוה על המנהג שנהגו הגר"ח מוואלוזין והגר"א שהקפידו לא לשיר את הפיוט 'צור משלו' מחשש שיצאו ידי חובת ברכת המזון, וזאת משתי סיבות:
א. נפסק להלכה שמצוות צריכות כוונה, וכיוון שלא כיוון בעת אמירת הפיוט לא יצא ידי חובתו.
ב. נפסק להלכה כי צריך להזכיר 'ארץ', 'ברית', 'תורה' ו'מלכות' וגם אם תאמר שהגר"ח והגר"א חששו לשיטת הרמב"ם, בצור משלו לא מוזכרת מלכות בית דוד. , [7]
את הקושיה הראשונה ניתן לפתור בנקל ולהניח כי הגר"ח והגר"א חששו לדעת האומר שמצוות אינן צריכות כוונה ולכן לא שרו,[8] אך הקושיה השניה במקומה עומדת.
ונראה לי לתרץ שלגר"ח ולגר"א היה נוסח אחר לפיוט צור משלו שכן בכתבי יד מאיטליה נמצא נוסח הפיוט עם שינוי משמעותי בבית האחרון:
יבנה המקדש / עיר ציון תמלא
ומלוכה תתחדש / וברננה שם נעלה
ולפי נוסח זה מתיישב היטב חששם שהרי בתחילת הפיוט יש 'ארץ' ובסופו 'מלכות' ואכן לפי הרמב"ם יוצא בכך ידי חובת ברכת המזון.
וניתן לדייק מחששם, שאף על פי ששרים את הפיוט על דעת כך שאין בו לא ברית ולא תורה, יוצאים ידי חובת ברכת המזון. ברם, לכאורה דין דיעבד תקף אם שכח ולא הזכיר בשוגג ואם לא הזכיר בכוונה לא יצא ידי חובה כלל! ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:
א. אין הכי נמי – הגר"ח והגר"א סוברים שאדם שנוהג לכתחילה כדיעבד יצא ידי חובה בדיעבד; וצ"ע.
ב. אדם ששר ומתכוון לא להזכיר ברית ותורה באמת לא יצא, אבל רוב אינשי לא מכוונים שלא להזכיר ולכן דומה כמי ששכח ולא הזכיר.
 
יציאת ידי חובת ברכת המזון בנוסח המוכר בימינו
ועוד יש לדון גם לגבי הנוסח שלנו לפיוט צור משלו, שהרי גם אם לא יצא ידי חובת ברכת המזון כולה, יצא ידי חובת ברכת הזן מדאוריתא,[9] ואם יברך ברכת הזן – בירך ברכה לבטלה.
בשאלה דומה דן הרב יוסף צבי ברזל בעניין זימון:[10]
ונתעוררתי לעניין מה טעם אין יוצאים ידי חובת ברכה ראשונה בנוסח שאנו עונים בברכת הזימון, ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו, והלא באמירה זו מודה על המזון שאכל משל הקב"ה [...] וביותר הדבר תמוה לפי דעת הב"י הנ"ל הסובר שכל עיקר חיוב התורה הוא רק שיודה על המזון, א"כ הלא קיים את כל מצוות ברכת המזון מן התורה [...] ולא מסתבר שמחמת הזימון שעיקרו להצטרף יחד כדי לברך ברכת המזון יצא כבר ידי חובת ברכת המזון מן התורה ולא ישאר לו לברך אלא מדרבנן. ומ"מ קשה גם לדעת שאר הראשונים הסוברים שמן התורה צריך להזכיר את כל ג' ההזכרות הנ"ל, הלא מ"מ יוצא בנוסח זה את חיובו בברכה ראשונה ולא מסתבר שבאמירת נוסח הזימון יהא יומא יד"ח ברכה א' של בהמ"ז.
מסקנתו היא שיש הבדל בין ברכה בציבור לברכה ביחיד, וז"ל:
וכתב דמחמת כן יש כמה חילוקים לדינא ביניהם וחילוק א' הוא דכשמברך ביחיד יוצא ידי חובתו אף אם שינה מן המטבע שקבעו חכמים דכיון שעיקרו הודאה לקב"ה אין נוסח ההודאה מעכב אבל כשמברכין בשלשה ע"י זימון מטבע הברכה מעכב וכמש"כ תוס' בסוכה לח בשם התוספתא שינה ממטבע שטבעו בו חכמים לא יצא ידי חובתו עיי"ש בד"ה באמת אמרו וצ"ע דלא זהו צורת המצוה שחייבה התורה ולפי א"ש דאינו יוצא ידי חובת ברכה ראשונה בנוסח הזימון דכיון דנוסח הזימון משונה ממטבע הברכה שתיקנו חכמים הרי שינוי זה מעכב מקיום מצות ברכת המזון ועיין עוד בזה.
לפי זה, יש לדון באדם השר את צור משלו ביחיד, שהרי יוצא ידי חובת ברכה בשינוי הלשון.
ואמנם כותב הרב ברזל שאין יוצאים ידי חובה בצור משלו, וז"ל:
עוד יש לומר דהנה מכל נוסח ברכת הזן נראה שעיקר דין ההודאה על המזון אין הכוונה על הודאה פרטית שיודה על מה שאכל עכשיו אלא שיודה על מציאות המצאת המדון ע"י הקב"ה לכל העולם דהלא זהו עיקר הברכה שאנו מברכים בנוסח ברכה ראשונה הון את העולם כולו וכו' הוא נותן לחם לכל בשר כי הוא אל זן ומפרנס לכל ומטיב לכל ומכין מזון לכל בריותיו משביע לכל חי רצון וכן בחתימת הברכה אנו אומרים הזן את הכל ובתוך כל נוסח הברכה נזכר פעם אחת בלבד הודאה פרטית שאנו מודים ג"כ דבטובו הגדול לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון ונראה מכל ואם כנים אנו בזה נוכל ליישב ממילא את הקושיא הנ"ל דכיון שבאמירת נוסח ברוך שאכלנו משלו אין נכלל הודאה על המצאת המזון לכל העולם לפי שאינה אלא הודאה פרטית על שאכלנו משלו לכך אינו יוצא בזה ידי חובת ברכת המזון מן התורה דחיוב התורה הוא ההודאה הכללית על המזון שממציא הקב"ה לכל העולם.
אך זה קשה, כי סוף כל סוף אנו שרים "הזן את עולמו" והמשפט "על כן נודה לשמו" מכוון בוודאי על האמירה הנ"ל.
ונראה לי לתרץ בשני אופנים אשר שוזרים בתוכם תשובה לזימון ולפיוט כאחד:
א. דמכיוון שהזימון מקדים את ברכת המזון והמזמן מתכנן לברך כל הברכה אח"כ, דמי למי שכיוון שלא לצאת ידי חובה ברכה אע"פ שלא כיוון כלום. ולפי זה אדם השר את צור משלו כהקדמה לברכת המזון דומה כמי שכיוון שלא לצאת ויכול לברך אח"כ ברכת המזון.
ב. מאז שנקבע נוסח הברכה, אין יוצאים ברכת המזון למקוטעים ואי אפשר לצאת ידי חובת אחת הברכות. וניתן לדייק זאת מדברי השו"ע המובאים לעיל – "ונ"ל כיון דברכת המזון דאורייתא לעכובא קאמר וצריך לחזור, ואם סיים הברכה חוזר לראש." ויש להקשות על דברי השו"ע, מדוע חוזר לראש? סוף כל סוף יצא ידי חובת ברכת הזן, דכל הנך הדברים שיש להזכיר הם בברכת נודה ואילך? ויש לומר דאם לא הזכיר אותם הדברים, לא יצא ידי חובת ברכת המזון כלל. ואפילו ברכת הזן, שאין יוצאים ידי חובת ברכת המזון למקוטעים. ולפי זה יש לומר דמכיוון שהמזמן אסחי אדעתי מברכת הזימון ואסקיה אדעתיה לברך ברכת המזון דומה כמי שסיים את הברכה ולא הזכיר כל הנך ולכך לא יצא ידי חובתו. ולפי זה, אדם השר צור משלו בנוסח המצוי בידינו לא יצא ידי חובה כלל ואפילו לא ידי חובת ברכת הזן.
 
הברכות המפויטות
רובד חדש לחקירה הזו עולה מהגניזה הקהירית. בגניזה הקהירית התגלו קטעים רבים של ברכות מזון מפויטות.[11] , [12] בתוך ט"ז הברכות שנותרו בבירור[13] יש ברכות בהן מופיעים כל האזכורים, יש שלא מופיעים כלל ויש שמופיעים רק חלקם.[14]
וקשה, דאיך יצאו ידי חובת ברכת המזון בברכות שלא הזכירו כלום? אפשר לנסות לתרץ בשני אופנים:
א. אותם שכתבו את הברכות לא פסקו ככל הני תנאי, ואולי אף לא הכירום והייתה בידם מסורת אחרת ומכיוון שבכל הברכות חתמו מעניין הברכה לדעתם יצאו ידי חובה.[15]
ב. אותם הפייטנים נהגו שגם אם לא הזכירו את כל הדברים יצאו ידי חובה בדיעבד, וגם פסקו שניתן לנהוג כדיעבד לכתחילה, ומתוך כך כתבו את פיוטיהם ולא חששו משום לפני עיוור, דלפסיקתם מותר הדבר ואין פה מכשול כלל.
לסיכום, נראה כי אין חשש לשיר את הפיוט 'צור משלו' בנוסח המוכר בימינו ואין יוצאים בזה ידי חובת ברכת המזון וברכת הזן, ובפרט אם שרים זאת לפני הברכה. הרוצה לשיר כנוסח של כתבי היד מאיטליה, לדעת רוב הפוסקים לא יצא משום שלא הזכיר ברית ומלכות. ואם רוצה לחוש לשיטת הגר"ח והגר"א, לכאורה יוכל לכוון שלא לצאת ידי חובה ובזה יתיישב העניין.
 
נספח למאמר
א) הפיוט צור משלו:
צור משלו אכלנו / ברכו אמוני
שבענו והותרנו / כדבר י'י
 
הזן את עולמו / רוענו אבינו
אכלנו את לחמו / ויינו שתינו
על כן נודה לשמו/ ונהללו בפינו
אמרנו וענינו / אין קדוש כי'י
 
בשיר ובקול תודה / נברך לא-להינו
על ארץ חמדה / שהנחיל לאבותינו
מזון וצידה / השביע לנפשנו
חסדו גבר עלינו / ואמת י'י
רחם בחסדך / על עמך צורנו
על משכן כבודך / זבול בית תפארתנו
בן דוד עבדך / יבוא ויגאלנו
רוח אפינו / משיח י'י
 
יבנה המקדש / עיר ציון תמלא
ושם נשיר שיר חדש/ וברננה שם נעלה
הרחמן הנקדש / יתברך ויתעלה
על כוס יין מלא / כברכת י'י
 
 
ב) הברכות המפוייטות:
1. שתי בהמ"ז שאינן מכילות לא ארץ לא ברית לא תורה ולא מלכות
א.
נברך לבורא הכל /  נותן לנו לחם לאכול / הוא יכפר וימחול / ברוך אתה ה' הזן את הכל
כי הוא א-ל עליון / מולך ראשון ואחרון / המשובח בכל לשון / ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון
שוכן מרום ושמים / מוציא אבותינו ממצרים / משפיל פרעה במים / ברוך אתה ה' בונה ירושלים
ב.
אדון הכל / ורחמיו על הכל / וישביענו מכל / ומאוצרו זן לכל / ברוך...הזן את הכל
בקשתינו אזון / וברצנו אל יהי רזון / ובדתך נאזון / ונודה על הארץ ועל המזון / ברוך...על הארץ
גדלך בשמים / והודך על ארץ ושמים / ונחזך עין בעין / בכוננך עיר יפה עיניים/ ברוך...בונה ירושלים
2. בהמ"ז המכילה את הכל
א-ל שדי יברך אתכם / בכל אשר לכם / גיל יגיל וישמח לבכם / דבר צורכם ישמחכם
הברכה יצו אתכם / ויברך בכל מעשה ידיכם / זבד טוב יזבידכם / חי בכל יברככם 
כאברהם אביכם, ככתוב ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל
ונאמר פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון
ברוך...הזן
 
טרף מאכלכם / י-ה עד זקנה יכלכלכם / כל טוב אל יחסירכם / לעד יעמיד זרעכם ושמכם
מאוצרו הטוב ישביעכם / נורא בימינו יגן עליכם / סגולים יזקוף קרנכם / על ארץ דת וברית ירביצכם
כיצחק אביכם, ככתוב ויזרע יצחק בארץ היא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'
ונאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך
ברוך...על הארץ
 
פדות יחיש לכם  /  צמח יצמח לכם[16] / קדוש ירים קרנכם  / רום ירום לרחמכם
שלום ברינה יביאכם  / שקט ושאנן ישיבכם / תבלו בטוב ימיכם ושניכם / תתברכו כולכם
כיעקב אביכם, ככתוב וירא א-להים אל יעקב עוד בבואו מפדם ארם ויברך אותו
ונאמר בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס
ברוך...בונה
 
3. בהמ"ז ללא מלכות
בורא עולם / יוצר אדם / מכין מזון /  לכל בריותיו
ככתוב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון, ברוך...הזן את הכל
 
ארץ עשיתה / שולחן ערכתה / תורה וברית / חלקנו נתתה
ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את את ה' א-לוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך
וזכר לנו ברית אבותינו, ברוך...על הארץ ועל המזון
 
עירך תבנה / ביתך תכונן / בית מקדשך / ברחמים תפקוד
ככתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס, ברוך...בונה ירושלים
 

[1] מופיע בסוגיה הקודמת שם בגמרא; עיין שם.
[2] אפשר לכאורה להחשיב את שיטת נחום הזקן לחוד ושיטת רבי יוסי לחוד, אך לא ראיתי שהולכים כך. ומדברי פלימו יוצא שהן מאוחדות.
[3] ההנחה המקובלת היא שפלימו בא להוסיף על דברי ר' אליעזר ולא לבטל את דבריו.
[4] ניתן לתת חיזוק לדבריו מעוד דיוק לשוני ברמב"ם. בדין 'ארץ' ו'מלכות' משתמש הרמב"ם בלשון אמירה, ואילו בדין ברית ותורה משתמש בלשון הזכרה – דבר התואם את הגמרא בדברי ר' אליעזר ופלימו.
[5] והמאירי כתב שאם לא אמר 'ארץ', 'ברית' ו'מלכות' לא יצא, אבל אם לא אמר 'תורה' יצא בדיעבד; וצ"ע.
[6] הפיוט במלואו נמצא בסוף המאמר.
[7] ואי אפשר לומר שהמשפט "בן דוד עבדך יבוא ויגאלנו" מוציא ידי חובת אמירת המלכות, היות ומדברי הרמב"ם יוצא שמדובר בשני שלבים שונים לחלוטין ואחרי קיבוץ הגלויות ובניית ירושלים צריכה להתחדש הממלכה והיא הנחמה הגמורה.
[8] הרב יוסף צבי ברזל בספר אוצרות הברכה דן בעקבות זאת במקרה שאדם שר צור משלו ושכח לברך ברכת המזון, האם צריך לחזור ולברך ונשאר בצ"ע, עיין שם.
[9] למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה.
[10] הרב יוסף צבי ברזל, בטעמא דאין יוצאין ידי חובת ברכה ראשונה בנוסח הזימון, אוצרות הברכה, עמ' תעג.
[11] אין כאן המקום להאריך בעניין הברכות המפויטות ותפקידן, ונסתפק לומר כי הן שימשו במקומן במקום ברכת המזון ולכן מי שאמרן יצא ידי חובה. 
[12] בהמשך המאמר אתיחס רק לברכות המזון של ימות החול על מנת שלא להכניס משתנים מעכבים נוספים כמו הזכרת שבת ויו"ט. הברכות הנ"ל מופיעות בעבודתו של אבי שמידמן "ברכות המזון המפוייטות מהגניזה הקהירית".
[13] מתוך כ"ז ברכות מפוייטות, י"א קטועות מדי מכדי שנוכל להוכיח משהו.
[14] בה' אין לא 'ארץ' לא 'ברית' לא 'תורה' ולא 'מלכות', בג' יש את כל האזכרות, בג' יש רק 'ארץ', בא' יש הכל חוץ מ'מלכות', בא' יש רק 'דת', בא' יש רק 'ברית' ו'תורה', ובא' יש רק 'ארץ' ו'ברית'. מספר דוגמאות מובאות בסוף המאמר.
[15] ולכך ליבי נוטה.
[16] כנראה מדבר על הפסוק "הנה ימים באים נאום ה' והקימותי לדוד צמח צדיק ומלך ומלך מלך  והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ" - ואם כן הכוונה ל'מלכות'.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)