נשא | נזירות שמשון

 

                                     שופטים י"ג, ב-כה

שני נושאים עומדים במוקד ההפטרה: תגובתם של מנוח ואשתו לבשורת המלאך ונזירות שמשון. הזיקה לפרשה היא לנושא השני, כמובן, אך שני הדברים שזורים יחדיו בהפטרה, ועל עירובין נשתדל לעמוד על יחסי הגומלין שביניהם. לשם כך, עלינו לפתוח בניתוח כל אחד מהם בפני עצמו.

בבואנו לדון בסיפור של מנוח ואשתו, יותר מכל מזדקרת לעינינו הפסיביות שלהם. אין הכתובים מעידים על מצוקה ו\או מאבק מטעמם כנגד המציאות שבו הם נתונים אלא ישנה השלמה רגועה עם מצבם. אין אנו שומעים על מנוח ואשתו המפצירים בקב"ה שיחנם בפרי בטן או על תפילה וזעקה מצדם. גם כשהמלאך מגיע ומבשר להם על ההריון והלידה, אין הוא מציג זאת כמענה לבקשתם ולא נאמר דבר על תפילות מן העבר. הרושם המתקבל הוא שבשורת המלאך איננה רק על דבר שלא ציפו לו אלא גם על דבר שלא ייחלו לו כלל. שמם מבטא היטב את מהותם. מנוח שמו ומנוחה ופסיביות הם המאפיינים אותם.

נקודה זו מזדקרת לנגד עינינו כשאנו משווים זאת עם סיפורי עקרות ופקידה אחרים אחרים מן התנ"ך. מוכרים לנו מן הכתובים כמה סיפורי עקרות, והמאפיין הבולט בכולם היא האקטיביות והמלחמה חסרת המעצורים במצב העקרות. אברהם ושרה המתייסרים בכך פונים לקב"ה ומעירים על הפער שבין הבטחותיו למציאות הקיימת אצלם ואף נוקטים בצעד מרחיק לכת של פונדקאות עם הגר על מנת להיבנות ממנה. יצחק ורבקה מרבים בתפילה לנוכח המצב וזעקתה של רחל "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" מהדהדת באזנינו עד היום. כמו כן, חנה והאשה השונמית - עקרות העומדות במוקדן של שתי הפטרות אחרות - משדרות עצמה פנימית ובטחון עצמי כלפי נביאים לתבוע את עלבונן, והיא נובעת ממודעותן לכוחות הנפש שהן פיתחו וזכות העמידה כלפי שמיא שהן חשות. אין הדמויות הללו משלימות עם מצבן ואין הן מחכות למלאך שייזכר בהן אלא כל הווייתם עומד בסימן של מאבק בגורל שפקד אותן.

ברם, כל זה נעדר מתגובתם של מנוח ואשתו. התמונה העולה מתוך הכתובים היא של אנשים פשוטים ביותר; אשת מנוח היא כה חסרת זהות ואישיות עד שכלל אין לה שם, ועד היום אנו נאלצים לכנותה "אשת מנוח". הדבר לא היה כה מפתיע לולא היה מדובר על סיפור של עקרות, אשר היא העומדת במרכזה ואף בשורת המלאך נאמרת אליה ולא אליו. וכי יעלה על דעתו של מאן דהוא שניתן היה לכנות את חנה "אשת אלקנה" או להציג את שרה לאורך פרשת לך-לך כאשת אברם? לא פלא הוא שחז"ל גערו בו משום שהלך אחר אשתו^[1]. בכך שהוא הולך אחריה, בעוד היא חסרת זהות מלבד היותה אשתו ההולכת אחריו נוצרת אירוניה הגובלת על הפרודיה. נוצר מעגל שבעצם אין אף אחד מהם יודע להיכן הוא הולך, חוץ מזה שהוא הולך אחר השני.

התכונות הללו של הפשטות והפסיביות באות לידי ביטוי בתגובותיהן לבשורת המלאך. האשה נבהלה ואיננה שואלת אותו דבר, ועל כן מנוח מרגיש חסר בטחון והוא פונה לקב"ה בבקשה שהמלאך יחזור "ויורנו מה נעשה לנער היולד", וכשהוא מופיע מנוח שואל אותו "מה יהיה משפט הנער ומעשהו".

בשלב הזה, נעבור מן הדיון במנוח ואשתו לנושא השני והוא הנזירות. כידוע, ישנה אמביוולנטיות בחז"ל כלפי מוסד הנזירות. שרש הענין כבר בפסוקים, שהרי נאמר ש"נזר אלקיו על ראשו" והוא נקרא קדוש אך מאידך, עליו להביא קרבן חטאת בסיום התקופה. הן בחז"ל והן בראשונים נשמע קולות המכנים אותו קדוש ואחרים המגנים אותו כחוטא.

נראה שהענין נעוץ בכך שהנזירות היא מהלך רוחני המתבסס על האנרגיות הקמאיות והאקסטטיות הטבועות בנפש האדם. ככלל, התורה בונה לאדם מישראל עולם רוחני מסודר ושיטתי, הבנוי על פיתוח כוחותיו השכליים והרגשיים ועל בסיס שימוש מושכל ומובנה בכוחות הללו. משמעת רוחנית ותיעול כוחות האישיות ע"י לימוד ומעשה מאפיינות את עולם המצוות. הנזירות, לעומת זאת, בנויה על האנרגיות הקמאיות השוכנות בנפשו של האדם. גידול השער היא סימן ההיכר שלה והקדושה מתבטאת בכך שהוא מגדל את שערו באופן פרוע: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו".

בניגוד לכהן שקדושתו היא קדושת עולם, קדושת הנזיר היא קדושת שעה (נזיר פ"ז מ"א). קביעה זו איננה מבטאת שיקול מעשי בלבד אלא היא מהווה הגדרה לטיב ואופי קדושת הנזיר^[2]. מעצם טבעה כביטוי לכוחות מתפרצים ומתלהבים, היא מוגבלת בזמן שהרי ההתלהבות פגה והשגרה משתלטת על החיים. הנזיר שמעלתו הרוחנית בנויה על ההתפרצות אינו בנוי למהלך ארוך טווח ועל כן קדושתו מוגדרת מעצם טבעה כקדושת שעה.

לכן, היחס הבעייתי כלפי הנזיר. מחד, ישנו פוטנציאל רוחני רב בכוחות הללו, אך מאידך, יש בהם גם סיכונים לא מבוטלים. אנרגיות קמאיות הינן בעלות עצמות רבות, אך עצמה זו יכולה להביא לידי תוצאות שונות ומשונות. ככל אנרגיה בעלת עצמה, בכוחה לשמש לבנין אך גם סכנת ההרס וההשחתה מלווה אותה, וככל כוח קמאי, יכולת השליטה עליה איננה מובטחת או אף אפשרית. לכן, בנוסף למגבלת הזמן, מסלול הנזירות אמור להיות מוגבל ליחידים שאופיים זקוק לכך ולא ליהפך לדרך המלך.

[בהקשר זה, מן הראוי להביא הסבר ששמעתי מפי מו"ר הרב עמיטל ביחס למאמר חז"ל העוסק בענין משמעות הנדר, אך הוא תקף אף לענין נזירות. הגמרא בנדרים (כ"ב.) מביאה ברייתא המשווה בין נדר להקרבת קרבן בבמה: "ר' נתן אומר הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו מקריב עליו קרבן". מה הוא בסיס ההשוואה הזאת? הר"ן על אתר מסביר שבשני המקרים האדם מנסה להרחיב את המצוה מעבר לנאמר בתורה. התורה צוותה על קרבנות במקדש בלבד אך המקריב בבמה איננו מסתפק בכך אלא מרחיב את המצווה מבלי שצווה על כך, וזאת ההשוואה לנודר שאיננו מסתפק בנאסר בתורה אלא אוסר על עצמו דברים מותרים. על כך הוסיף מו"ר את האלמנט האינדיבידואליסטי והרצון להיות שונה מכלל הציבור ע"י יצירת שו"ע פרטי ומיוחד עבור עצמו. לכן אם כלל העם אסור בחזיר ונבלות ומותר בלחם ותפוחים אזי הנודר רואה צורך לפרוש מתוך העם ולהתייחד באיסורים שנדר על עצמו. אף הנזירות חשופה לאותה סכנה של רצון להתבלטות ושונות. יתר מכן, נראה להוסיף שאף האימפולסיביות משותפת להקרבה בבמה ולנזיר. המקריב בבמה איננו מכיר במחיצות כקובעות קדושה ובמגבלות המוטלות על מקומות שונים אלא הוא חפץ להקריב מתי שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, וכך הנזיר איננו מכבד את המסלולים הרגילים של קדושה ועבודת ד' אלא הוא רוצה להחליף את נזר הכהונה הרגיל והממוסד בנזר שלוח השער.]

מסלול הנזירות שהתורה חידשה לא באה להילחם באנרגיות האימפולסיביות והמתפרצות אלא למצוא להן בית במסגרת ההלכתית, תוך כדי תיעולן והטלת גבולות מסויימים עליהן.

באם, נשוב להפטרה, ניתן לקבוע בוודאות שהאנרגיות הקמאיות, הלא מרוסנות ולא מפותחות, הן הגורם המדריך ומכוון את שמשון בפעולותיו, כשהן מלוות באימפולסיביות וחוסר נכונות להכיר בגבולות. ייתכן ונזירותו (שהיא נזירות ייחודית מבחינה הלכתית) היא ביטוי לכוחות הללו, וייתכן שהיא נסיון לרסן אותן. בין כך ובין כך, יש לראות קשר בין אופיו האישי לנזירות שהוטלה עליו מן הבטן.

הפעולות המלחמתיות שהוא נוקט כנגד הפלשתים אינן מבצעים צבאיים מחושבים ומתוכננים בקפידה, אלא הן שורה של פעולות אימפולסיביות המבוססות על כוחו הפיזי. בין אם מדובר בהכאת הפלשתים בלחי החמור או קשירת זנבות השועלים וכיו"ב, מדובר בפעולות ראווה אימפולסיביות ולא באסטרטגיה כוללת למאבק. כצעד ראשון להרמת רוח העם ועדודם, פעולותיו הם בעלי משמעות, אך אין הן יכולות לשמש תחליף לתכנית ארוכת טווח. במלים פשוטות, גיבור הירואי איננו תחליף למנהיג מדיני ופעולות ראווה, מרשימות ככל שתהיינה, אינן יכולות לבוא במקום מערכה כללית. לכן, הפסוק איננו מדבר על כך שיושיע את ישראל לאורך ימים אלא שהוא יחל להושיע את ישראל. פעולותיו יכולות להוות התחלה טובה, אך אין בהן פתרון ארוך-טווח.

כמדומה, שזו אחת הסיבות שחז"ל כינו את שמשון, גדעון ויפתח כקלי עולם והנגידו בינם לבין משה, אהרן ושמואל. לא רק הגדלות הרוחנית מפרידה ביניהם אלא גם מדיניות ההנהגה.

כמו כן, אף במישור האישי שמשון מתנהג באימפולסיביות ומתוך חוסר הכרה בשום מגבלה. הדבר בא לידי ביטוי במערכת יחסיו עם נשות פלשתים. כשהוריו מתנגדים לנישואיו עם בת פלישתית מתמנה, הנימוק שהוא מציג להם הוא "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני^[3]". ואמנם, לא ירבו הימים ונמצאנו בחברת זונה בעזה, ובסופו של דבר, תהיה מפלתו מתכונה זו. על מנת להבין את הסיטואציה, עלינו להפנים את טענות הוריו המתנגדים לנישואיו עם גויה שאיננה מבני עמו. מלבד בעיה הדתית החמורה ביותר של נישואי תערובת, מדובר גם בשאלה לאומית ובטחונית. הגע עצמך, מה היינו חושבים בימינו אם מפקד אוגדת עזה היה מתרועע עם זונה פלישתינאית או אם מח"ט רמאללה היה מבקש להתחתן עם תושבת מקומית מביתונייה. ומה היא תשובתו של שמשון להוריו על הדאגות הללו – "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני"!

לא בכדי נתלה כוחו בגידול השער, שהיא הפעולה המבטאת את הגידול הפרע שאינו מכיר במסגרות או בסמכות. סוד כוחו הוא בזה, וברגע שהאנרגיה הקמאית תמצה את עצמה ותיכנע בפני גורמים מגבילים, אזי תאבד כוחו. את אופיו האימפולסיבי של שמשון היטיבו חז"ל (סוטה פ"א מ"ח) לבטא במטאפורה נוספת, המציינת היטב את מכלול אישיותו וחולשותיו, ולא רק את בעית הנשים: "שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו^[4]".

עתה, הבה ונקשר יחדיו את שני הנושאים שבהפטרה. לנוכח הנאמר על שמשון ואופיו, ברי שהצורך החשוב ביותר עבורו היה זוג הורים שהיו מגדלים אותו ומחנכים אותו באופן שהיה לומד לכבוש את האימפולסיביות שלו, לתעל אותו באופן מסויים עד שבבוא היום יתבגר וילמד לנהל חיים מסודרים בעלי משמעות ואתגר. ואולם, הטרגדיה היתה שדוקא הוריו לא היו מסוגלים לכך, מפאת מגבלותיהם. וכך, נולד ילד בעל כוחות כבירים הזקוק לחינוך והשגחה מיומנים אך משימה זו היא מעבר לכוחותיהם של הוריו. אם מנוח נזקק לשאול "מה נעשה לנער היולד", נקל להבין שאין הוא האיש המתאים לחנך ילד כשמשון.

ואכן, שמשון מופיע כמטאור המפעם רוח חדשה בעם ומתחיל להושיע אותם, אך האנרגיה הממריצה את פעילותו מכלה את עצמה ואין בידי הוריו את הכלים ללמד אותו את המעבר מקדושת שעה לקדושת דורות.

[ואולי ניתן לראות בהעדר הסמכות ההורית המחנכת במקרה דידן משום ביטוי לבעיה הכללית יותר של התפרקות מסגרות הסמכות בעם בעת ההיא. כשם שאין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה, כך אין סמכות הורית בבית שמשון ותשובתו "כי היא ישרה בעיני" נראית כטבעית ומתקבלת. אמור מעתה, אם בבית שהמנהיג גדל בו אין סמכות ואיש הישר בעיניו יעשה, בל נתפלא אם בכל המדינה יהיה כך. לחילופין, אם כך הם פני הדברים בעם שאיש הישר בעיניו יעשה, בל נתפלא אם המנהיג המוקם עליהם הוא מן הזן האימפולסיבי העושה ככל העולה על רוחו ואיננו מנהיג מחושב ומסודר.]

סיכומו של דבר, מוסד הנזירות טומנת בחובה פוטנציאל רוחני גדול, אך היא טעונה הגבלות מבחינת היקף השימוש שבה, ויש בה אף סכנות רוחניות ובעייתיות לא מבוטלת. הפרשה מדגישה יותר את הקדושה האפשרית להשגה וההפטרה מאירה את עינינו בפן השני שלה, ובזה היא מהווה משקל נגד מסוים, המסייג ומזהיר על הצורך בהגבלת הענין בהתאם לצרכים ובספוק הנחיה רוחנית ואישית לאלה הבוחרים בנזירות.

נ.ב. ראשית, התנצלות כנה ומבוישת על הטעות בשבוע שעבר בבחירת ההפטרה. עם זאת, אני מקווה שהדברים יכלו להועיל למי שקרה אותם בהבנת הפרשה, ושניתן יהיה לעשות בהם שימוש לשנה אחרת.

שנית, דיון נרחב יותר היה מכניס לתוך הדיון את העובדה שמבחינה הלכתית נזירות שמשון שונה מנזירות רגילה ובודק את השלכות הענין לנאמר כאן. ברם, חששתי שהכניסה לפרטים הללו עלול לסבך את הדיון והעדפתי להימנע מכך. למעונינים, הסוגיא נמצאת בנזיר ד.-ה. כמו כן, יש קטע יפה בהעמק דבר של הנצי"ב בפרשת נזיר הטוען לאופי שונה של הנזירות הזאת.

שלישית, לולא קוצר הזמן מפאת ההכרח לכתוב שתי יחידות בשבוע מקוצר, היה ראוי להנגיד ולהשוות בין שמואל הרמתי ושמשון. שניהם נולדו לאמהות עקרות ושניהם היו נזירים (עיין נזיר ס"ו. ורמב"ם הל' נזירות פ"ג הט"ז) אך בעלי אופי שונה ורקע משפחתי שונה. כבר הגמרא בר"ה הנגידה אותם בדרשתה שהציבה את שמואל, יחד עם משה ואהרן, כאחד מג' חמורי עולם, ואילו שמשון מיוחס לקבוצת קלי עולם, ושווה להרהר בכך כחומר למחשבה נוספת.

 

---

[1]  "אמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה גבי אלקנה דכתיב וילך אלקנה אחרי אשתו וגבי אלישע דכתיב ויקם וילך אחריה הכי נמי אחריה ממש אלא  אחרי דבריה ואחרי עצתה הכא נמי אחרי דבריה ואחרי עצתה". לאור דברינו, נקל להבין את תשובתו של רב נחמן לקושיא שנשאלה עליו מאלקנה ואלישע. הם באמת הלכו אחרי חנה והאשה השונמית אך אין זה דומה כלל למנוח, מפני שהם הלכו אחרי נשים מרשימות שראוי ללכת אחריהן ואילו הוא הלך אחר אשה חדלת אישים.

[2] עיין נזיר מ"ז. תוד"ה נזיר.

[3]  אמנם, הכתוב מכנה רצון זה כבאה מאת ד' וכתואנה להכות את הפלישתים, אך הטיעון נתפס כתואם את אישיותו ואיננו נראה זר בעיניהם.

[4]  ואולם, הפלשתים לא הבינו שע"י כך תאבד האימפולסיביות והנערות המאפיינות אותו והם יתחלפו בבגרות ועמקות שלא היו לו קודם. במשפט אחד, ניקור העינים מביאה אותו להתעלות מכוח לגבורה, אך נושא זה חורג מגבולות הנושא  של הדיון הזה.