העוסק בתורה פטור מן המצווה חלק ב'

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

לחלק א' של מאמר זה...

 

חובה להפסיק את הלימוד כדי שתורה תהיה "על מנת לעשות"

ראה בזה, דיש להציע, שלא כדעת המאירי במועד קטן, שעקרונית דין עוסק במצווה פטור מן המצווה נאמר אף ביחס לתלמוד תורה. אלא שכדי שהתורה הנלמדת תפטור, היא חייבת לשאת אופי מסויים, והוא שתהא על מנת לעשות; דכל שאין הלימוד מלווה מחוייבות ונכונות להגשמת התורה, התורה עצמה פגומה ולקויה. ואף שוודאי שאין תלמוד תורה אך ורק מכשיר לקיום מצוות, ויש ערך לא ישוער ללימוד כשלעצמו, כפי שהטעים והדגיש בהרחבה ר' חיים מוולוז'ין, מכל מקום אין ערך זה קיים אלא כשאדם לומד מתוך שאיפה ורצון לבצע את המתבקש והנדרש על פי לימודו. מכאן שכל שהגיעה מצווה לידו באמצע לימודו הוא חייב להפסיקו, שהרי בתוך כך תורתו עומדת במבחן, האם היא על מנת לעשות אם לאו. אך אין זה משום שאין עוסק בתורה פטור מן המצווה, אלא משום דלו לא היה מפסיק, עצם מעמדו כעוסק בתורה היה מפוקפק, שכן היה נטול מימד לומד על מנת לעשות. ואין כאן הגבלת תוקף עוסק במצווה פטור מן המצווה לגבי תלמוד תורה, אלא הגדרת התורה אשר עיסוקה מסוגל לפטור מן המצווה. וכך מוכח בירושלמי, שהקשה על ר' שמעון בן יוחאי שלא הפסיק לקריאת שמע. שהרי הסוגיה שם לא הסתפקה בשאלת "ולא מודה ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב", שאז ניתן היה לפרשה על דרך המאירי, כהפקעת תלמוד תורה מפטור עוסק במצווה, אלא הוסיפה ונימקה: "ולית ליה לר' שמעון בן יוחי הלמד על מנת לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא, ואמר ר' יוחנן הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם". הרי מפורש שאין כאן דיון בחיוב ופטור מצוות לגבי העוסק בתורה, אלא באופי וערך תורה הנלמדת שלא על מנת לעשות ובמעמד וייעוד לומדה.

להמשיך לקרוא, הקליקו בקובץ PDF המצורף.