העברת נחלה ותפיסת מקום המוריש

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

העברת נחלה ותפיסת מקום המוריש* / הרב אהרן ליכטנשטיין

פתיחה

באופן כללי ניתן לחלק את העולם ההלכתי לשני תחומים:

א. מצוות, איסורים והליכות שיסודם הלכתי, ולא מציאותי.

ב. הלכות שבוקעות ועולות מהמציאות האוניברסלית: בתחומי חושן משפט ובאבן העזר ההלכה מציעה פתרונות ומודלים לשאלות המתעוררות בכל חברה מעצם טבעה.

הלכות נחלות מתייחסות לתחום השני; שהרי, בכל חברה מתעוררת השאלה מה יקרה לרכושו של אדם לאחר שילך לעולמו. כבר אמר קהלת שאין שלטון ביום המוות, ובתחומים מסויימים אכן ישנה הפקעה טוטאלית של הבעלות בשעת המיתה: גר שמת ואין לו יורשים נכסיו הפקר, עבדות פוקעת ברמה חלקית במיתה ועוד כהנה. בגמרא בבא בתרא דף קי.[1] נאמר:

"והבנים את האב. מנלן? דכתיב: +במדבר כ"ז+ איש כי ימות וגו' טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן - בן קודם. אמר ליה רב פפא לאביי, אימא: אי איכא בן - לירות בן, איכא בת - תירות בת, איכא בן ובת - לא האי לירות ולא האי לירות! אלא מאן כו' לירות? אטו בר קשא דמתא לירות?".

לכאורה, אין היגיון בהצעתו של רב פפא, אך אין כאן המקום לדון בכך. לענייננו, הגמרא לא מעלה על דעתה את האפשרות שאף אחד לא יירש את נכסי הנפטר: אם לא יירשו הבן והבת, יירש אותם "בר קשא דמתא" - מושל העיר. כאמור לעיל, ישנם מקרים שבהם הבעלות פוקעת לחלוטין והנכסים הופכים הפקר, אך הגמרא שלפנינו לא מעלה על דעתה אפשרות כזו. ואכן, נראה שהמציאות שבה אדם מת ונכסיו הופכים הפקר עלולה להיגרר לאנרכיה.

בעולם הכלכלי הכללי, ישנם רבים המפקפקים במושג הירושה. בארה"ב מוטל מס ירושה כבד ביותר על בעלי הון רב. כלכלנים רבים מתקשים לקבל את מושג הירושה, אשר מעביר בצורה אוטומטית סכומי כסף גדולים מאדם אחד לאדם אחר. אולם, גם אותם מפקפקים אינם מבטלים כליל את מושג הירושה, ואין ספק שמושג זה הוא מושג אוניברסלי.

בסיום פרשיית הירושה בתורה (במדבר כ"ז, יא) נאמר:

"וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

לא ברור האם חוקת המשפט היא חוקה הלכתית ככל גופי תורה או חוקה מציאותית אוניברסלית, אך כך או כך, ההלכה קובעת שישנו "סדר נחלות" מסודר ומוגדר, כמבואר במשנה בדף קטו. . סדר נחלה זה הוא סדר נחלה אוטומטי - ברגע שאדם נפטר, מכבש הירושה דוהר בעצמו. לעומת סדר נחלה זו, עוסקות המשניות בהמשך הפרק בתבנית אחרת של אדם כ"מנחיל". הווה אומר - לעיתים יש בכוחו של אדם להכתיב ולעצב את הירושה באופן מלאכותי כפי הנראה בעיניו (במתנות שכיב מרע וכדו').

ובכן, לפנינו הבחנה יסודית בין ירושה טבעית ובין ירושה מלאכותית. ישנן הבחנות נוספות גם במסגרת הירושה הטבעית: יש להבחין בין ירושה ישירה (בן ובת, אח ואחות) ובין ירושה ב"משמוש", דהיינו בדרך עקיפה; יש להבחין בין ירושת הבעל והאישה ובין ירושת קורבי משפחה בעלי קשר דם; יש להבחין בין ירושת הבכור ובין ירושת אחים אחרים.

ממלא מקום אבותיו

השיעור הנוכחי יתמקד ביחס שבין הירושה הממונית ובין מעמדו של המוריש כממלא מקומו של הנפטר. ניתן להתייחס לירושה בשתי דרכים:

א. העברה ממונית של הנכסים מרשות אחת לרשות אחרת.

ב. הנכסים עומדים במקומם, והיורש הוא זה שמבצע את המעבר, ותופס את מקומו של המוריש.

נראה, שהדרך הראשונה היא הדרך הפשוטה. הגמרא בדף קמז. קובעת בפירוש:

"א"ר זירא אמר רב: מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה? שנאמר: +במדבר כ"ז+ והעברתם את נחלתו לבתו, יש לך העברה אחרת שהיא כזו, ואי זו? זו מתנת שכיב מרע".

מילתא דפשיטא היא שאדם לא יכול להעביר את מעמדו האישי במתנת שכיב מרע, ועל כן נראה שלפנינו מקור מפורש להעברת נחלה בלי הענקת מעמד אישי. אמנם, מסקנת הגמרא היא שמתנת שכיב מרע היא מדרבנן בלבד, ואולם נראה שאין בכך שלילה עקרונית של עצם מושג הנחלה הממונית.

כדי לבחון את טיבה של הדרך השנייה, עלינו לשאול האם מצאנו תחומים נוספים שבהם היורש תופס את מקומו של המוריש, ועומד תחתיו. כמובן, גם אם נמצא תחומים כאלה אין הכרח שזהו הדין אף בירושה, ואולם ברצוננו לבחון את עצם קיומו של מושג זה.

הרמב"ם בהל' רוצח ושמירות נפש (פ"א, ה"ב) קובע:

"מצוה ביד גואל הדם שנאמר: "גואל הדם הוא ימית את הרוצח" - וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם".

הרמב"ם לא מבואר מיהו הראוי לירושה - האם כל יורש או שמא דווקא יורש ישיר ולא יורש במשמוש, וכבר דנו בכך אחרונים. כך או כך, מבואר מדברי הרמב"ם שהירושה איננה מושג ממוני גרידא, ויש לו השלכות גם על תחום אחר, כגון גאולת הדם. הווה אומר - ישנה זיקה מסוימת בין הנרצח ובין קרובו, אשר מצד אחד קובעת הלכות ממוניות בדיני ירושה, ומצד שני מחייבת אותו להמית את הרוצח. ניתן היה להתעקש ולומר שמאחר שפלוני יורש את ממונו של הנפטר, הוא מחוייב לגאול את דמו. ברם, הבנה זו קשה, וכאמור, מסתבר לומר שישנה זיקה עקרונית ומהותית בין השניים, אשר באה לידי ביטוי בתחומים שונים: הן בתחום הממוני, והן בתחום גאולת הדם[2].

תחום נוסף אשר בו מצאנו ירושה הוא השררה. וז"ל הרמב"ם בהל' מלכים (פ"א, ה"ז):

"ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל"... וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו.

ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה".

ניתן לומר, שגם השררה היא מעין נכס הנתון בבעלותו של אדם, ואם כן, העברת השררה היא בעצם העברת בעלות. לחילופין, ניתן לפרש כדלעיל, שהזיקה הקיומית שבין היורש והמוריש מכניסה את היורש לנעליו של המוריש גם אם לא נדבר על גורם כלשהו של בעלות.

ישנו תחום נוסף אשר גם בו אפשר שיש לדבר על הזיקה שבין יורש ומוריש: הסוגיות בזבחים (ה:, ט:, כז:) עוסקות ביכולתו של יורש להביא את קרבן מורישו. אמנם, בקדשים ישנו מושג של בעלות, ועל כן אפשר שלפנינו ירושה רגילה; ואולם הבעלות שבקדשים איננה רק בעלות ממונית, אלא גם בעלות מטא-פיזית, שקשורה להקרבת הקרבן: חובה להקריב את הקרבן לשם בעליו. ובכן, יש לשאול האם כשאדם מקריב קרבן אביו הרי זה בתורת ירושה ממונית, או שמא הוא קם תחת אביו בצורה מהותית יותר, והופך לבעל הקרבן על כל המשתמע מכך.

כאמור לעיל, ניתן לומר ששלושת התחומים הללו כלל לא נוגעים לדידן. לאמור - ירושת נחלה היא קליטה של הנכסים בחפצא, אך אין בה כניסה לנעלי המוריש בגברא. עם זאת, מסתבר שגם בירושת נחלה ישנו תהליך של כניסה לנעלי הנפטר, כפי שמשתמע מהגמרא בראשית הפרק (קח:):

"ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח? מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. אדרבה, מרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום! כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא במקום שיש בן אין יבום".

מדברי הגמרא הללו עולה בפירוש, שירושת הנחלה נקבעת על פי המושג "קם תחת", והשאלה הנשאלת היא מי קם תחת הנפטר בצורה משמעותית יותר: בנו או אחיו. הבן קם תחת אביו לייעוד, דהיינו לשינוי מעמדה של אמה עבריה, והפיכתה לאשת איש. קיימא לן, שעבד עברי עובד את הבן ולא עובד את הבת. ניתן לומר שמדובר על הלכה ממונית גרידא, ואולם יש שהסבירו שגופו של עבד עברי קנוי בקניין איסור, ולא בקניין ממון (עיין בגמרא בקידושין טז., ובראשונים שם, ואכמ"ל). אם כן, שליטתו של הבן על עבדיו העבריים של האב משקפת זיקה עקרונית ביניהם, שקשורה לסטטוס האישי של שניהם, ולא רק לירושה הממונית.

גם ביחס לשדה אחוזה קיימת התלבטות דומה: מחד גיסא, מדובר על בעלות ממונית, אך מאידך יש בכך מעמד אישי המשפיע על דיני הקדשות וגאולת שדות.

ירושה בנכרים

אם כן, פשטות הסוגייה בדף קח: היא שבן שיורש נחלה לא רק מקבל לידיו שליטה ממונית בנכסים, אלא קם תחת אביו. אלא, שיש מקום לשאול האם כל ירושת נחלה מתבצעת באופן זה, או שמא ישנו ערוץ נחלה נוסף, אשר בו אין כניסה לנעלי המוריש, אלא קבלה ממונית של נכסיו ותו לא. נדמה כי ניתן לטעון שישנם שני ערוצים של ירושה, ושני הערוצים נבדלים ביניהם בהלכותיהם.

בפתח השיעור עמדנו על כך, שירושה היא מושג אוניברסלי. הגמרא בקידושין יז:-יח. לומדת מפסוקים שעובד כוכבים יורש את אביו:

"אמר רבא: דבר תורה עובד כוכבים יורש את אביו, שנאמר: "וחשב עם קונהו" - ולא עם יורשי קונהו, מכלל דאית ליה יורשים... רב חייא בר אבין א"ר יוחנן: עובד כוכבים יורש את אביו דבר תורה, דכתיב: "כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר". ודלמא ישראל מומר שאני?! אלא מהכא: "כי לבני לוט נתתי את ער ירושה" ".

ניתן לפרש את דברי הגמרא בשתי דרכים:

א. כידוע, "עכו"ם אין לו חייס". ניתן לומר שהגמרא הניחה בפשטות שקרוביו של אדם יורשים אותו, אלא שהיא הסתפקה האם ישנו מושג של קירבה בנכרים, ואת זאת היא למדה מן הפסוקים. הקושי בהבנה זו הוא, שאת עניין הקירבה בנכרים צריכה הגמרא היתה ללמוד בדרך מפורשת יותר, כדאיתא בנזיר דף סא. הגמרא שם דנה בצורה מפורשת בשאלה האם "נכרי - יש לו אב?", וכאמור, נראה שזו לא השאלה הנידונה בסוגיין.

ב. הגמרא ידעה שישנה קירבה בנכרים, אלא שהיא הסתפקה באופן נקודתי ביחס לירושה.

הגמרא מדברת על עכו"ם שיורש את אביו. הרמב"ם (הל' נחלות פ"ו, ה"ט) קבע שאביו דווקא:

"העכו"ם יורש את אביו דבר תורה, אבל שאר ירושותיהן מניחין אותו לפי מנהגם".

המאירי בקידושין שם חולק על הרמב"ם, ולדעתו הגמרא נקטה את דוגמת הירושה השכיחה, אך גם שאר קרוביו של הנכרי יורשים אותו[3].

מה פשר החילוק שמציע הרמב"ם? ניתן לומר שזו גזירת הכתוב, ואולם בפסוק שמצטטת הגמרא לא מוזכרת דווקא ירושת הבן, אלא באופן כללי מוזכר מושג הירושה. לפיכך נראה, שהרמב"ם הציע חלוקה זו מסברא. נדמה, שהסברא נעוצה בנאמר לעיל: עכו"ם קם תחת אביו ליורשו, ואולם אין בו העברת נחלה. לפיכך, הבן שקם תחת אביו זוכה בירושה, ואולם שאר קרובים אינם יורשים.

כאמור, המאירי חולק על הרמב"ם, ולדעתו דיני ירושה נוהגים כולם גם בנכרים. ניתן לומר שהוא לא שולל לחלוטין את עצם המושג של "קם תחת אביו", אלא שלדעתו בנכרים אין הבחנה בין מי שקם תחת אביו ובין יורשים אחרים. לחילופין, ניתן לומר שהוא שולל את עצם המושג.

ראוי לבחון נושא זה גם ביחס לירושת הבת בבני נוח, אך לא נוכל להרחיב בשאלה זו כעת.

ירושה בקנסות

כידוע, נערה שנאנסה או נתפתתה - אביה זוכה בדמי הקנס. בוגרת שנאנסה או נתפתתה - קנסה לעצמה. המשניות והגמרות בפרק השלישי בכתובות עוסקות במועד החיוב המדוייק של התשלום: מתי התבצע המעשה, מתי עמד האונס או המפתה לדין וכו'.

הגמרא בכתובות דף לח: עוסקת בנערה שנאנסה או נתפתתה ומתה, ומתספקת האם "יש בגר בקבר". התוס' שם (ד"ה יש בגר) עסקו באופן כללי בשאלה האם קנסות עוברים בירושה, ובמסגרת הדיון הקשו על סתירה פנימית בסוגייה: בתחילה קובעת הגמרא שאם יש בגר בקבר, בן הנאנסת זכאי בממון, אך בהמשך קובעת שאם יש בגר בקבר "פקע אב". שאלת התוס' היא: אם נאמר שיש ירושה בקנסות, מדוע לא יזכה האב בקנס מדין ירושה, כפי שזוכה בו הבן?

אפשר, שבשאלה זו של ירושה בקנסות יש להבחין בין שני ערוצי הירושה. יש לומר, שלא ניתן להעביר קנס מאדם אחד לאדם אחר, ואולם אדם אחד יכול לתפוס את מקומו של בעל הקנס, כשהוא קם תחתיו. וכך, אם יש לנאנסת בן, הרי הוא קם במקום אימו, וממילא זכאי לקנס, אם אכן יש בגר בקבר[4]. לעומת הבן, ממון האישה עובר אל אביה בהעברה ממונית גרידא. העברה כזו אינה מסוגלת להנחיל לאב את הקנס[5].

ירושה ושותפות

בגמרא בדף קיג: נאמר:

"תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: +דברים כ"א+ והיה ביום הנחילו את בניו - ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה. א"ל אביי: אלא מעתה, דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה, מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה? דלמא דין נחלות קא אמרת! דתניא: +במדבר כ"ז+ והיתה לבני ישראל לחוקת משפט - אורעה כל הפרשה כולה להיות דין".

הרשב"ם שם מסביר:

"דתניא כו' - כלומר דהכי נמי אשכחן בברייתא אחריתי דמשוי להו לכל נחלות דין, דסלקא דעתך אמינא חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין, קמ"ל".

הרשב"ם מסביר, שהיתה הו"א שחלוקת נחלה היא כמו חלוקת שותפות. ייחודה של חלוקת שותפים בכך שלאדם יש בעלות על נכס מסויים, או ליתר דיוק חלק מנכס מסויים, שהוא לא שילם בעבורו דבר. האפשרות עולה כהו"א, אך אפשר שיש מקום לקבלה ביחס לבן שעומד תחת אביו. כלומר, בירושה רגילה ישנו מעבר נכסים, ואולם בירושת בן את אביו הנכס איננו עובר אל הבן, אלא הבן מממש בעלות בנכס כאילו היה שותף בו.

סיום

דיברנו על שני מודלים של ירושה:

א. ירושה המועברת אל אדם כשהוא פאסיבי לחלוטין.

ב. ירושה העוברת אל אדם פועל, כשהוא "קם תחת אבותיו".

בעולמנו הרוחני אנו יורשים ומורישים. אך חשוב לזכור תמיד שיש לקבל ירושה זו בשני המודלים: לרשת את הדברים בצורה אקטיבית, כממלאי מקום אבותינו, ולא רק בצורה פאסיבית כזוכים מן ההפקר. ירושה היא לא רק מתנה, אלא גם זכייה במעמד, וקבלת אחריות משמעותית ביותר.

בירושלמי בפרק יש נוחלין (הלכה ב') נאמר:

"רבי יוחנן מתיב והבאתי אתכם אל ארץ אבותיכם וגו' אם מתנה למה ירושה, ואם ירושה למה מתנה? אלא מאחר שנתנה להן לשום מתנה חזר ונתנה להן לשום ירושה. אמר רבי הושעיה כל מקום שנאמר מורשה לשון דיהא (=שיש בה ספיקות וזוקק ליבון). התיבון, והכתי' מורש' קהילת יעקב? אמר לית דיהא סוגין מיניה מן דו לעי הוא משכח כולה (=בתחילת הלימוד הסוגייה מסופקת ועמומה, וככל שאדם מעמיק בה היא מתבהרת והלומד מוצא בה סיפוק)".

הירושלמי קובע, שאדם יורש את היסודות כמתנה. ואולם, לאחר מכן עלינו לבצע את המשימה בעצמנו, ולמצוא את כולה. הירושה היא לא רק מתנה מהעבר, אלא גם "לשון דיהא" - דבר שעתיד להיות, דבר שזוקק גימור והשלמה.

 

* השיעור הועבר בתחילת זמן קיץ התשס"ז, כשיעור פתיחה ללימוד פרק 'יש נוחלין' במסכת בבא בתרא. השיעור סוכם ע"י אביהוד שוורץ ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] הפניה סתמית לגמרא בשיעור זה מכוונת למסכת בבא בתרא.

[2] חשוב לציין, שלא ניתן לומר שגואל הדם קם תחת הנרצח, שהרי הנרצח מעולם לא היה "גואל הדם", ואולם כאמור, עיקר טענתנו מתמקדת בזיקה שבין השניים, המכתיבה הלכות שונות.

[3] ועיין עוד במנחת שלמה חלק א' סימן פ"א, שדן בהבחנה בין ירושת הבן ובין ירושת שאר קרובים.

[4] לקביעה זו יש להוסיף את ההנחה שבן לא רק קם במקום אביו אלא גם במקום אמו, ואכמ"ל.

[5] על עיקרו של מהלך זה עמד ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים שם.