דילוג לתוכן העיקרי

וירא | הסתכלות כללית והסתכלות פרטנית

קובץ טקסט

השיחה נאמרה בשבת קודש פרשת וירא תש"ס. סיכם זאב פרימר

 

"ויעל לוט מצועַר וישב בהר ושתי בנֹתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו. ותאמר הבכירה אל הצעירה: אבינו זקן, ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ. לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע... ותבֹא הבכירה ותשכב את אביה... ויהי ממחרת... ותקם הצעירה ותשכב עמו... ותהרין שתי בנות לוט מאביהן. ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום. והצעירה גם היא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום" (בראשית י"ט, ל-לח).

מעשה בנות לוט והמחשבה שעמדה מאחריו מעוררים תהיות. רש"י מפרש כי בנות לוט "סבורות היו שכל העולם כולו נחרב כמו בדור המבול", ועל כן ראו לחיות זרע מאביהן; רמב"ן מוסיף כי בנות לוט ראו במעשה זה שליחות של ממש: "נעשה אנחנו המעשה הראוי לנו... ולא לחינם הצילנו ה' "; ואף חז"ל (נזיר כג ע"א) עמדו על כך שבנות לוט "נתכוונו לשם מצווה" וקראו עליהן את המקרא "וצדִקים ילכו בם" (הושע י"ד, י). אולם עם כל זה מדגיש רמב"ן (שאף מוסיף כי בנות לוט צנועות היו, ראה פירושו לפסוק לב) "שהיה הדבר מכוער מאוד בעיני הדורות ההם ולא נעשה כן מעולם".

אף על פי כן למדו חז"ל (בבא קמא לח ע"ב) ממעשה זה שני יסודות חשובים בעבודת ה':

(א) אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה - אפילו שכר שיחה נאה. דאילו בכירה, דקאמרה 'מואב' [רש"י: לשון פריצות - שהוא מאביה], אמר לו הקב"ה למשה 'אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה' - מלחמה הוא דלא, הא אנגריא [רש"י: להשתעבד בהן להביא להם מים ומזון] - עביד בהו. צעירה, דקאמרה 'בן עמי' [בלשון נקייה], אמר לו הקב"ה למשה 'וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם' - כלל, דאפילו אנגריא לא תעביד בהו.

(ב) ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יהושע בן קרחה: לעולם יקדים אדם לדבר מצווה, שבשביל לילה אחת שקדמתה בכירה לצעירה קדמתה ארבע דורות לישראל: עובד, ישי ודוד ושלמה; ואילו צעירה - עד רחבעם, דכתיב 'ושם אמו נעמה העמונית'.

הלומד סוגיה זו עומד משתאה: כיצד הצליחו חז"ל ללמוד ממעשה שהוא, בלשון המעטה, לא-קונבנציונלי, דווקא על מידות הזריזות והצניעות?!?!

דומה שבדיוק את הנקודה הזו באו דרשות אלו להדגיש. גם ביחס למהלך שלילי "ומכוער מאוד", אין הקב"ה דן את האדם רק על אופיו של המעשה בכללותו אלא בוחן בפירוט את כל מרכיביו "ואינו מקפח שכר כל ברייה". גם ביחס למהלך שהוא בכללותו שלילי - מעמיק ה' יתברך, בוחן כליות ולב, ומוציא אור מחושך.

הרמב"ם באיגרת השמד (איגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת כרך א עמ' מב-מג) עומד בהרחבה על עיקרון זה:

שאחאב בן עמרי, הכופר בא-ל, העובד עבודה זרה... כשתם שתי שעות ומחצה... בטלה הגזרה מעליו... ולא קיפח הקב"ה שכר תעניתו. ועגלון מלך מואב, שהצר לישראל, בשביל ששם כבוד לשמים... ועמד מעל הכיסא - גמלהו ה' גמול טוב ושם כיסא לשלמה... וכיסא מלך המשיח מזרעו, כי רות המואבייה בתו הייתה... ונבוכדנצר הרשע... ועשו הרשע... וזה דבר החכמים ע"ה 'אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה וברייה', אלא לעולם יגמול פעולת הטוב למי שיעשהו, ויענוש פעולת הרע למי שיעשהו, כל זמן שעשהו.

אמנם, מדגיש הרמב"ם, בחינתו הפרטנית של הקב"ה נעשית אף בכיוון ההפוך:

"... לפי שחייב האדם לידע זה, והוא עיקר מעיקרי התורה, והוא שירבעם בן נבט והדומים לו - נפרעים מהם על עשיית העגלים ועל ביטול עירובי תבשילין והדומה לו, ולא יאמר אדם: 'קים ליה בדרבה מיניה' - לא נאמר זה אלא בדיני אדם בעולם הזה, אבל ה' יתעלה נפרע מהם על החמורות ועל הקלות, ונותן שכר על כל מה שעושים..." (שם עמ' נה).

אף אנו צריכים ללכת בדרכי ה' ולא להסתפק בהתרשמות כללית, הן בבואנו לדון אחרים והן בבקרנו את עצמנו. גם מי שהתנהגותו הכללית שלילית, ייתכן שיש בין מעשיו גם מעשים חיוביים שראוי ללמוד מהם, ומאידך, גם בקרב מערכת הפועלת באופן כללי בצורה חיובית ולשם שמים יש לוודא כי גם הפרטים הקטנים ייעשו בצורה נאותה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)