דילוג לתוכן העיקרי

וישלח | הסירו את אלוהי הנכר

קובץ טקסט

השיחה הועברה בסעודה שלישית פרשת וישלח ה'תשע"ב. סיכם עמנואל מאייר. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב

הבריחה מעשו ומלבן

בפרשתנו אנו קוראים על בריחתו של יעקב לארץ ישראל. זוהי בריחה מלבן, שרצה לכלות את ממונו. זוהי בריחה מעשו, שרצה לכלות את גופו. ובריחה משניהם גם יחד, שרצו להשפיע על תורתו.

תורתו של לבן היא המסחור. הוא ממסחר את חתנו, את בנותיו ואת נכדיו – בכדי להשיג עוד ממון. הוא יגרום לסבל, יתייחס לבניו כנוכריות – כפי שהן עצמן מעידות – בכדי להגדיל את נחלתו ואת רכושו. כל זאת, כמובן לא בשקרים בולטים מדי. את הכול אפשר להסביר באמצעות "מנהג המקום" ותירוצים אחרים. אלו שקרים של 'צווארון לבן'.

לעומתו, תורתו של עשו היא תורת הכוח. "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" (כ"ז, מ). כשיש בעיה בינו לבין יעקב, הפתרון ברור – "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (כ"ז, מא).

יעקב נאלץ לברוח משתי התפיסות גם יחד. מתורתו האלימה והכוחנית של עשיו, ומתורתו הרמאית ונקיית הכפיים של לבן. נראה שחלק מתורתו של לבן נשארה עם יעקב ודבקה בו. התורה עצמה מעידה על יעקב (בראשית, ל"א, כ):

"וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא".

יעקב בוחר לגנוב את לבו של לבן. גם רחל בוחרת בדרך מדרכיו של לבן, כשבוחרת לגנוב את התרפים של לבן. אין ספק שהעבודה הזרה של לבן הטרידה את רחל – במיוחד ביודעה שלבן עצמו אינו מאמין בה באופן מוחלט, אלא אך ככלי נוסף להשגת ממון. למרות התופעה המטרידה, לא הייתה רחל מוכרחת לגנוב את התרפים אשר לאביה. ואכן, יעקב עצמו לא העלה על דעתו שרחל גנבה את התרפים.

 

ההגעה לשכם – דינה

כאמור, יעקב בוחר לעזוב הכול ולברוח. הדבר נובע גם מהבנת יחסם של בני לבן אליו, ואף יחסו של לבן עצמו. הוא עוזב את לבן, מצליח לחמוק מעשיו, ומגיע לשכם. שם הוא קונה את חלקת האדמה שלו בכסף מלא, ומתיישב במקום.

מדוע יעקב מגיע דווקא לשכם? מפשט הפסוקים עולה מסלול ברור בנחלת הארץ. אברהם עובר בשכם, ומשם לבית א-ל, ולחברון. גם בני ישראל בכניסתם לארץ – מגיעים לשכם, משם למזבח בהר גריזים ועיבל, סמוך לבית אל, ולאחר מכן – חברון.

גם יעקב כאן הולך באותו כיוון. הוא מגיע לשכם, ומשם ימשיך לבית א-ל. אפשר לראות כאן את יעקב השב מגלותו, ובא לממש את ברכת אברהם – נחלת הארץ. אלא שכאן, יוצאת דינה לראות בבנות הארץ:

"וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ: וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ: וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ" (ל"ד, א-ג).

המדרש (בראשית רבה פרשה פ) מתאר את חלקה של דינה באותה פרשיה:

"לפי שכת' ותצא לאה לקראתו (בראשית ל טז) יצאת מקושטת לקראתו כזונה לפיכך כת' ותצא דינה בת לאה".

לפי מדרש זה, דינה עצמה לא הייתה כה נקייה בסיפור זה. המדרש מדמה אותה לאמה לאה, שלגביה נכתב "וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי" (ל', טז).

המדרש מתאר את לאה באופן שלילי, קישטה עצמה כזונה לקראת יעקב, בכדי לנסות ולזכות באהבתו. כך גם דינה יצאה לקראת שכם, כזונה. בהמשך מתאר המדרש שדינה עצמה רצתה בשכם, ולכן לא רצתה למהר ולעזבו. ניתן לומר שדינה הושפעה לרעה מתרבות כנען, מן הארץ אליה הגיעה.

המדרש תולה את רצונה של דינה באחריותו של יעקב, שלא רצה לתתה לעשו אחיו. כיוון שיעקב לא רצה שדינה תתחתן עם עשו המהול, התקרבה היא לשכם, הערל.

הערלה מסמלת את ההנאות הגשמיות, את חוסר המעצורים. נטילת הערלה הופכת את איבר ההנאה לאיבר של מחויבות, של בנייה, ושל ברית. שכם ערל – לא רק באופן פיזי, אלא גם באופן פנימי, מהותי.

חמור בא ומבטא את רצונו של שכם בלשון בוטה –"שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם" (ל"ד, ח). "חשקה" זו מילה כה בוטה, אפילו גסה. זהו שכם, אשר רוצה בדינה בת יעקב. זהו שכם הערל, אשר בהמשך – יסכים לברית מילה, בכדי לכבוש את משאת ליבו, את מושא ערלותו.

 

והכסף יענה את הכול

אם כן, דינה עצמה בוחרת בשכם, הערל. כאן נפתח משא ומתן בין שכם לבין אחי דינה, בשאלת כריתת הברית ביניהם. שכם מגיע מתרבותו שבה כל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים. כאן בא חמור להתמקח על אותו מחיר.

לאחר שנתיים של שליחות בארצות הברית, אשתי ואני החלטנו לשוב לישראל מסיבות שונות. כאן הציעו לי ולאשתי להישאר לשנה שלישית של שליחות, וסירבתי. אותו יהודי שהציע לי להישאר סיפר על כך לחברו, ששאל: 'כמה הצעת לו'?

אותו יהודי ניגש אלי, והציע לי העלאה במשכורת. גם זאת, מתוך הנחה שכל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים – כפי שסבר חמור. זוהי ההנחה, זהו הרקע וזוהי התרבות, להבדיל, ממנה מגיע שכם. כל דבר אפשר לקנות במחיר מסוים, לכל דבר יש את הרווח שאפשר להפיק ממנו.

אנו מכירים התנהגות דומה של עמי כנען, בפעולתו של עפרון. גם הוא, כאשר רואה את מצבו של אברהם – מחליט לנצל את המרב מן המצב. הגם שהוא מתייחס לאברהם בכבוד המרבי, ומציע לו לקבור את שרה בחינם – בפועל, הוא לוקח ארבע מאות שקל כסף עבור קניית מערת המכפלה. כל זאת, לגבי בעיית המחיר.

כאן נפגשים שכם וחמור במחסום: מעבר למחיר, יש את בעיית השילוב בין שני עמים. שני עמים שמשתלבים – איזו תרבות תנצח? איזו תשלוט ואיזו תוותר ותידחק לפינה? גם כאן נכנעים שכם וחמור. הם מוותרים על האידיאולוגיה ועל עברם, בכדי לזכות בדינה. כך, הם כל העיר מוכנה לבצע ברית מילה, ובכך לוותר על זהותם.

 

ההגעה לשכם

לאחר אירועי דינה, בוחר יעקב בשתיקה. כמו ששתק למעשי לבן, וכמו שלא נלחם נגד עשו, בוחר יעקב גם כאן לשתוק. יש שיאמרו, 'להשאיר את הזנב בין הרגלים'.

לא כן בניו. בניו שומעים על הדבר, ומתעצבים. כאן בוחרים שמעון ולוי במעשה בסגננו של עשו. ודאי לא ממניעיו ומתוך האידיאולוגיה הזו, אך בסגנון הפעולה שלו. הם עונים לשכם ולחמור במרמה, והורגים את כל אנשי שכם.

האם מדובר בפעולה נכונה? האם הריגה זו היא פתרון לבעיה שנוצרה? על פי המדרש שמתאר את רצונה של דינה להישאר בידי שכם, ודאי שאין כאן פתרון. אולם, מעבר לכך, נראה שיש בעייתיות בעצם המעשה של שמעון ולוי.

ראשית, שמעון ולוי משתמשים בברית המילה למטרה שונה. המילה נועדה כאמור לסמל של שליטה עצמית. מעבר לכך מהווה המילה ברית – לזרע ולארץ. המילה היא זו שנשארת תמיד עם היהודי, מבטאת את המצווה התמידית שלו. דוד המלך בבית המרחץ מתאר את עצמו כמנושל מכל המצוות, ומתעודד נוכח מצוות המילה, אשר נשארת עמו תמיד.

בסיפור זה, שמעון ולוי בוחרים להשתמש בברית זו למניעים טקטיים. לתכסיס מלחמה. זהו שימוש לא נכון בברית שניתנה לנו על ידי הקדוש ברוך הוא.

מעבר לכך, יש במעשיהם של שמעון ולוי משום חילול השם, אשר בחומרתו לא נאריך כאן. למעשה, קובל יעקב על חילול שמו של הקב"ה (ל"ד, ל):

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי".

זהו חילול השם, אשר על פי המדרש מתקשר למעשה הגבעונים. שם שואלים – מדוע שבועתם של הנשיאים מועילה? הרי היא מבוססת על טעות! הרמב"ם עונה שחילול השם שנוצר על ידי שמעון ולוי, הביא לכך שלא היה מענה לגבעונים, יושבי שכם.

שלישית, במובן הפשוט ביותר – זהו מעשה רציחה. הרמב"ם (ד, ט) בהלכות רוצח ושמירת נפש כותב על חומרת עוון שפיכות דמים, המהווה כמובן אחד מג' עבירות החמורות ביותר:

"שאע''פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת יישובו של עולם כשפיכות דמים אפילו ע''ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים.

"שאלו עוונות הן מעבירות שבין אדם למקום אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילוהו מן הדין".

זהו עוון הרציחה הרובץ על כתפיהם של שמעון ולוי. זהו מעשה עשו, בו בוחרים אחי דינה.

לאחר מעשים אלו, פונה ה' אל יעקב ואומר לו:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ"   (ל"ה, א).ה' פונה אל יעקב ואומר לו: חדל לך מלעסוק ביישוב הארץ. הלכת רחוק עם האידיאולוגיה שלך, והזנחת את חינוך ילדיך. קום, עלה משכם, שב בבית א-ל וחזור להתעסק במשפחתך. עשה שם מזבח לה' א-לוהיך, לך ולמשפחתך. לאחר ציוויו של הקב"ה, התורה מתארת את פעילותו של יעקב (ב-ד):

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵ-ל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם".

כאן אנו מוצאים את הבעייתיות שבביתו של יעקב. כאן אנו פוגשים את אלוהי הנכר, אשר נמצאים בידיהם של בני יעקב. יעקב חוזר ומתעסק בדבר אשר צריך לבוא בראש ובראשונה, חינוך ילדיו. הוא מבין שעליו לרדת מן העץ הגבוה של האידיאולוגיה שלו, ולחזור ולעסוק בחינוך.

יעקב מצווה על בני משפחתו להסיר את אלוהי הנכר שבידם – היינו החרב שבידי שמעון ולוי; ואת הנזמים אשר באזניהם – ביטוי למעשיה ותחושותיה של דינה.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)