הסיוע האלוקי בלימוד התורה

בעיון הקודם עסקנו בצורך להכין כלי לקבל בו את התורה. כלי הנדרש הן על מנת לקנות את דברי התורה והן על מנת לשמר אותם. המהר"ל הראה כיצד הענווה והפשיטות הן המידות הנדרשות כדי ליצור כלי זה. בעיון שלפנינו מוסיף המהר"ל היבט נוסף בהכרח למידת הענווה על מנת לזכות לתורה. את דבריו הוא מבסס על הגמרא בנדרים נה ע"א:

מאי דכתיב וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות א''ל כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל.

המהר"ל חוזר ומדגיש כי אין התורה אוסף כללי היסק הגיוניים התלויים ביכולת ניתוח אנליטית אלא היא שכל עליון. ישנו בתורה רובד ועומק שאיננו רק לוגי אלא תלוי בהארת השכל מלמעלה. לדבריו, שכל התורה הוא מעולם העליון שאדם זוכה לו אם הוא מתאמץ ויגע שכלית על מנת להבין את התורה. לבסוף כשהשיג את האמת שבתורה אל לו לזקוף זאת לזכותו כיון שהיא ניתנה לו במתנת עליון. לשון אחר: ניתנה לו מעין הארת הדעת או פקיחת עיניים רוחניות על מנת שהדברים יהיו בהירים לו. זוהי יגיעה שסופה מתנה; מתנה מאת ה'. על כן ממשיך המהר"ל ואומר שאין בלימוד התורה כלל מקום למחשבות של מימוש עצמי ושל גדולה וכבוד שכן התורה איננה של הלומד בלבד. הוא רק היה הכלי להעברת אותו האור השכלי לעולם. אמנם, בכך הוא הוציא את כוחותיו מן הכוח אל הפועל וזכה להיות במחיצת האל, אך אל לו לחשוב כי עצם האור השכלי ממוחו ממש הוא.

מכאן ממשיך המהר"ל לבאר את המשך הגמרא שם:

וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הקב''ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקב''ה מגביהו.

אדם שלא נוהג כפי שנתבאר למעלה אלא מעלה עצמו לגדולה לא לו, הרי שבכך הוא דוחק רגלי שכינה וממילא חוסם את עצמו מלקבל הארות אלוקיות נוספות. אדם זה הרי רוצה לעמוד בכוחות עצמו במקום שאין בכוחו לעמוד שם ואין הוא חפץ שיקרא שם ה' עליו. ממילא סופו שיורד למטה למטה כי נותר רק עם שכלו הגשמי ומתגלה לכל שאיננו אלא מחזה תעתועים בפני כל ואין בו ממש.