הנסתרות לה' א-לוהינו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"הנסתרות לה' א-להינו" / הרב אהרן ליכטנשטיין*

לפרשת נצבים-וילך

הנסתרֹת לה' א-להינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת (כ"ט, כח).

רש"י מפרש שהקב"ה מעניש את הרבים על חטאיו הגלויים של היחיד, ולא על חטאיו הנסתרים:

הנסתרת לה' א-להינו - ואם תאמרו: מה בידינו לעשות?! אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד... והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו! אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' א-להינו, והוא יפרע מאותו יחיד; אבל הנגלות - לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים.

רש"י ממשיך ומבאר (על פי הגמרא בסנהדרין מג ע"ב) כי בנושא זה - ענישת הרבים על חטאי היחיד - חל שינוי עם הכניסה לארץ:

נקוד על [כלומר: בספר התורה יש נקודות מעל המילים] 'לנו ולבנינו' לדרוש: ...לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן.

מה גרם לשינוי הזה עם מעבר הירדן?

רש"י כותב: "משקבלו עליהם את השבועה בהר גריזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה". משמע שהדבר אינו קשור בכניסה לארץ כשלעצמה, אלא הוא תלוי בקבלה שקיבלו עליהם בני ישראל בהר גריזים והר עיבל להיות ערבים זה לזה (רש"י רומז כאן לדברי הגמרא בסוטה לז ע"ב, שבברית שנכרתה בהר גריזים והר עיבל קיבל עליו כל אחד מישראל ערבות על שאר ישראל).

המהר"ל, לעומת זאת, מבין כי עצם הכניסה לארץ שינה את עם ישראל שינוי מטפיזי: בארץ ישראל הפך העם ליחידה אורגנית אחת, ומעתה חשוב כל יחיד ממנו כאבר בגוף אחד (ראה נתיבות עולם א, נתיב הצדקה פרק ו).[1]

ראינו כי רש"י מפרש שאין הרבים נענשים אלא על חטאי היחיד הגלויים. באמת הדבר שנוי במחלוקת תנאים בברייתא בסנהדרין מג ע"ב באשר לטיבו המדויק של השינוי שהתחולל עם מעבר הירדן:

'הנסתרת לה' א-להינו והנגלת לנו ולבנינו עד עולם' - למה נקוד על 'לנו ולבנינו' ועל עי"ן שב'עד'? מלמד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי ענש על הנסתרות לעולם? והלא כבר נאמר 'עד עולם'! אלא כשם שלא ענש על הנסתרות כך לא ענש על עונשין שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.

דומה שביסודה של מחלוקת התנאים עומדת מחלוקת רש"י והמהר"ל. לדעת רבי נחמיה, עד הכניסה לארץ לא נענשו על חטאי היחיד כלל, וממנה ואילך נענשו על הנגלות בלבד. נראה שהוא מבסס את אחריותם של הרבים על קבלת הערבות, לפיכך מותנית ערבות זו בקיום מרכיב של אשמה: רק אם מעשה היחיד היה מן הנגלות, והרבים יכלו למחות עליו - רק אז חייבים הם עליו. רבי יהודה, לעומתו, מרחיק לכת וסובר שהערבות רלוונטית גם לנסתרות. לדעת רבי יהודה, הערבות נובעת מהיותו של עם ישראל גוף אורגני אחד, וממילא אין זה משנה אם יש אשמה אם לאו: כאשר חלק אחד של הגוף חוטא - בהכרח נפגעים גם חלקיו האחרים.[2]

עד היכן מגיע גבולה של הערבות?

ראינו לעיל את דברי רש"י "אבל הנגלות - לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים"; משמע שהערבות מכוונת כלפי הענשת החוטאים. כך משמע גם מדברי רשב"ם: "לעשות דיני עונשין על פי עדים".

ואולם, נראה שתחומיה של הערבות רחבים הרבה יותר. המילים "לעשות את כל דברי התורה הזאת" מקבילות ל'ארור' האחרון במעמד הברכה והקללה: "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (דברים כ"ז, כו). והנה, על פסוק זה אומר הירושלמי בסוטה (פ"ז ה"ד):

רבי אחא בשם רבי תנחום ברבי חייה: למד ולימד ושמר ועשה והיתה ספיקה בידו [= היה סיפק בידו] להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור.

הערבות אינה קשורה אפוא רק לביעור הרע, אלא גם לקיום תורה ומצוות: אדם אחראי לא רק לקיום תורה ומצוות שלו, אלא גם לכך שאחרים יקיימו. וצא וראה עד היכן מגיעים הדברים: ביקורתו של רבי תנחום מופנית כלפי אדם שלימד, היינו, כלפי מי שעשה להחזקת התורה בעם - אך לא עשה כל שביכולתו; אדם שיכול היה לפעול בדבר מה לשיפור מצבו הרוחני של העם ולא עשה זאת - הרי הוא בכלל ארור!

בהמשך דברי הירושלמי באותו פרק מצאנו (שם סוף ה"ה):

אמר רבי לוי: ביבנה הותרה הרצועה. יצתה בת קול ואמרה: אין לכם עסק בנסתרות.

רבי לוי סובר כרבי יהודה, שבארץ ישראל נענשו גם על הנסתרות, והוא טוען כי כשעברה הסנהדרין ליבנה שוב לא נענשו עליהן. עמדה זו תואמת את הסברו של המהר"ל, כי הערבות תלויה בקיומו של עם ישראל כיחידה אורגנית אחת. אלא שבניגוד למהר"ל, אין רבי לוי תולה את הדבר בהיבטים המטפיזיים של הישיבה בארץ אלא במצבו של העם בפועל. עם מעבר הסנהדרין ליבנה לאחר החורבן פסק ליכודו של העם; מגוף אחד הפך עם ישראל לאוסף של יחידים, ומעתה שוב לא היה אדם מחויב עוד למצבו הרוחני של חברו.

דברים אלו מקבלים משמעות עצומה בתקופתנו. זכה דורנו לראות בשוב ה' את שבות עמו, בליכודה המחודש של כנסת ישראל בארצה ובשובה להוויה של ישות אורגנית אחת. בעקבות כל אלה, שבו ממילא גם הערבות והאחריות ההדדית.

על 'הארור' האחרון - "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" - אומר הירושלמי (שם ה"ד): "על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: עלי להקים". בימינו אין מלך שבידו להקים, וגם הפעילות הפוליטית אינה יעילה בתחום זה. חובת ההקמה מוטלת אפוא על כל אחד ואחד מישראל - ובייחוד על בני התורה: על אלו שבידם להקים. דווקא בדורנו, שבו הולכת התורה ונופלת, מוטלת עלינו חובה גדולה יותר להקים אותה ולעשות כל שביכולתנו להעלאת רמתו הרוחנית של העם. כפי שראינו, אין מדובר במידת חסידות ולא בדין לכתחילה; זוהי חובה גמורה, שאם חלילה נחדול ממנה עלולים אנו להיות בכלל "ארור" וליתן עליה את הדין. בימינו אלה שבה בת הקול ומכרזת: 'יש לכם עסק בנסתרות'.



* השיחה נאמרה בסעודה שלישית של שבת קודש פרשת נצבים תשנ"ד וסוכמה על ידי מתן גלידאי.

[1] מעין דבריו מצינו בהוריות ג ע"א, ש"אין קרוי 'קהל' אלא בני ארץ ישראל" (לשון הרמב"ם הלכות שגגות פי"ג ה"ב).

[2] אמנם היו מן הראשונים (ראב"ן, רבנו תם בספר הישר) שהסתייגו מעמדה זו והבינו שרבי יהודה התכוון לנסתרות שאפשר למחות עליהן.