דילוג לתוכן העיקרי

שבת | דף צו | המקור למלאכת הוצאה

 

מלאכת הוצאה היא אחת המלאכות המרכזיות ביותר אשר נידונות במסכת שבת. בעלי התוספות כבר תמהו בדיבור הראשון של המסכת על כך שרבי פתח את המסכת בדיון דווקא במלאכה זו, והתמיהה הולכת ומתעצמת כאשר מוצאים סוגיות ארוכות ביותר הדנות בפרטיה ובגדריה של מלאכה זו, ובכלל זה הפרקים שבעיצומם אנו עומדים, אשר מגדירים באופן מפורט ביותר את שיעורי מלאכת הוצאה.

הגמרא בדף צו עמוד ב מתעוררת לבחון שאלה בסיסית: מניין לנו שמלאכת הוצאה נאסרה? גם כאן, השאלה מתמיהה מצד עצמה: ל"ט אבות מלאכה לא נזכרו בתורה בפירוש, אלא שהיתה מסורת בידי חכמים שכל מלאכה שנעשתה במשכן - אסורה בשבת. מלאכת הוצאה התבצעה במשכן, ועל כן עצם הדיון במקור המלאכה אומר דרשני. התוספות בסוגייתינו עמדו על כך, ותירצו:

"מכל מקום אי לאו דכתיב לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא".


הביטוי "הוצאה מלאכה גרועה" איננו מופיע בדברי חז"ל, ואולם הראשונים דנו בו בהרחבה, ופירשוהו בשתי דרכים מרכזיות:

א. גריעותה של מלאכת הוצאה באה לידי ביטוי בחוסר היגיון פנימי בהגדרת המלאכה.

ב. גירועתה של מלאכת הוצאה נובעת מן התוצאה של המלאכה.

בדרך השנייה צעד האור זרוע (חלק ב - הלכות שבת, סימן פב), והסביר:

"דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות, מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ! כך פירש רבינו תם".


לדעת האור זרוע, במלאכת הוצאה אין מימד יצירתי - היא אינה מחוללת כל שינוי בחפץ המדובר, ועל כן אלמלא המקראות המפורשים שבסוגייתינו, לא היינו מחייבים עליה.

בדרך הראשונה צעדו התוספות והרמב"ן. לדעת התוספות (דף ב עמוד א, ד"ה פשט), אף אם נקבע שהנעת חפצים היא מלאכה, אין סברה לחלק בין הוצאת החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים ובין הוצאת חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת. סוף סוף, בשני המצבים התפנתה רשות היחיד מן החפץ שהיה בה, ואם פינוי זה הוא בעל משמעות - יש לחייב עליו בשני התרחישים. לשם כך, לדעת התוספות, נדרש פסוק מיוחד שילמד שדווקא הוצאה לרשות הרבים אסורה בשבת.

הרמב"ן ניסח את דברי התוספות באופן שונה. לדעתו קיים חוסר היגיון בכך שבתוך רשות היחיד עצמה מותר לטרוח בנשיאת משאות כבדים, ואילו בהוצאה מרשות היחיד לרשות הרבים מתחייבים אף על חפץ קטנטן. אם פעולת המשא אסורה בשבת, ראוי היה לאוסרה גם ברשות היחיד.

דברי הרמב"ן משתלבים היטב בסוגיית התלמוד הירושלמי בתחילת המסכת. בסוגייתינו בדף צו שאלה הגמרא "הוצאה היכא כתיבא". שאלה דומה נשאלה בירושלמי, אך בלשון אחרת:

"מניין שהוצאה קרויה מלאכה".


לשון הירושלמי הולמת את הדיון דלעיל: החיפוש איננו אחר מקור למלאכת הוצאה, שכן מלאכות שבת אינן זקוקות למקור בכתובים. החיפוש הוא אחר הגדרה עקרונית שהוצאה מרשות לרשות אכן מוגדרת מלאכה בשבת. הירושלמי מצטט את המקור שבסוגייתינו, אך מוסיף ומצטט גם מנבואת ירמיהו (יז, כא-כב):

"כֹּה אָמַר ה' הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם וְאַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: וְלֹא תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם".


פסוקים אלה מבקשים לאסור את המסחר בשבת, ועל כן קובעים כי אין לשאת משאות בשבת. ואמנם, נראה שעיקר איסור הוצאה הוא בעניין זה, של השבתת המסחר בשבת. מכאן, טוען הרמב"ן, ראוי היה לאסור כל נשיאת משא בשבת, ולשם כך נתחדשו המקראות הקובעים שדווקא הוצאה מרשות לרשות מוגדרת מלאכה.

נזכיר, לסיום, כי התוספות בסוגייתינו (צו עמוד ב, ד"ה וממאי) מציינים מחלוקת גירסאות, המתקשרת באופן ישיר לדיון שערכנו כאן. על פי גירסת התוספות, הפסוק המצוטט בסוגייתינו, האוסר להוציא חפצים או תרומה למלאכת המשכן, נאמר בשבת. כלומר, התורה אסרה בפירוש את ההוצאה בשבת. אך לדעת הר"ח, הפסוק איננו מדבר דווקא על שבת. מסתבר, שהר"ח איננו מחפש מקור מפורש לאיסור הוצאה, אלא מקור לעצם העובדה שההוצאה מוגדרת מלאכה. לאחר שהגדרנו הגדרה כזאת, מובן מאליו שההוצאה אסורה בשבת, שכן היא מוגדרת מלאכה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)