המקדש האבוד | איסור העלאת חוץ

א. הקדמה[1]

בשיעור זה נעסוק באיסור העלאת חוץ, דהיינו איסור הקרבה של קדשים מחוץ למקדש, מן המקורות בפרשות 'אחרי מות' ו'ראה' ועד הלכה למעשה. תחילה נראה את טעמי האיסור בתורה, ולאחר מכן נתמקד בדעה המצדיקה הלכתית את קיומו של 'בית חוניו', מקום במצרים בו הקריבו קרבנות בתקופת בית שני.

ב. טעמי האיסור בתורה

איסור הקרבה מחוץ למקדש נזכר במקרא פעמיים. בפעם הראשונה הוא מופיע בפרשת 'אחרי מות':

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר.

(ב) דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר.

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם.

(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה'.

(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם.

(ויקרא, י"ז).

מפסוקים אלו עולה כי האיסור להקריב מחוץ לאוהל מועד נועד להרחיק את בני ישראל מעבודה זרה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

בפעם השנייה בה האיסור מוזכר, בפרשת 'ראה', נראה כי יש הנמקה אחרת:

...

(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם.

(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ.

...

(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה'.

(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם.

(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ.

מפסוקים אלו עולה כי הזובח מחוץ למקדש פוגע במעמד הייחודי של המקדש - אם הקב"ה בחר במקום מסוים להיות המקום בו תקיים עבודת ה', עבודה בכל מקום אחר היא פגיעה במקום המקדש. הרב ליכטנשטיין זצ"ל היה נוהג להסביר כי הפער שבין הפרשיות הוא למעשה הבחנה בין שני היסודות השונים שיש באיסור עבודת חוץ - הרחקה מעבודה זרה ומניעת פגיעה בקודש. לאחר יציאת מצרים, בפרשת 'אחרי מות', מוקד האיסור היה הרחקה מפולחן השעירים; אך כאשר בני ישראל עומדים להכנס לארץ, בפרשת 'ראה', לאחר שנים רבות של התרחקות מן התרבות המצרית, מוקד האיסור הוא פגיעה בקודש.

ב. המקדש האבוד

בית חוניו

בשנת 1906 גילה החוקר הבריטי פילנדס פילטורפי במחוז און שבמצרים את המקדש האבוד מתקופת בית שני, 'בית חוניו'[2]. בית חוניו ועמו המקדש בעיר יב היו מקדשים של הקהילות היהודיות במצרים בתקופת בית שני.[3] תופעה זו של מקדשים יהודים מחוץ לירושלים אומרת דרשני לאור הכתוב האוסר הקרבה מחוץ למקדש. מתוך דברי חז"ל אודות מקדש חוניו עולה תמונה מרוכבת ביותר. יש שדרשו מקדשים אלו לגנאי ותפסו אותם כעבודה זרה לכל דבר ועניין, כפי שנראה לקמן; ויש שראו אותם כמקדשים לגיטימיים, וכאן עולה השאלה מה היה המנגנון ההלכתי אשר אפשר את קיומם.

בית חוניו – עבודה זרה או עבודת ה'?

בחז"ל מצאנו מספר דעות חלוקת אודות זהותו של האיש, אבל הצד השווה שבהן שמדובר בכהן מבית צדוק שחי בסמיכותו לשמעון הצדיק, 'משירי הכנסת הגדולה'.[4] בית חוניו פעל במקביל למקדש בירושלים עד להחרבתו על ידי אספסניוס הקיסר, 243 שנה לאחר הקמתו[5].

רסיסי מידע אודות נסיבות הקמת בית חוניו עולים בברייתא במסכת מנחות קט::

אותה שנה שמת שמעון הצדיק אמר להן: שנה זו הוא מת. אמרו לו: מנין אתה יודע? אמר להן: כל יום הכפורים נזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ונתעטף לבנים ונכנס עמי ויצא עמי, שנה זו נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ונתעטף שחורים ונכנס עמי ולא יצא עמי. לאחר הרגל חלה שבעת ימים ומת, ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם. בשעת פטירתו, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי. נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה. הלבישו באונקלי וחגרו בצילצול, העמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים...דברי רבי מאיר.

ביום הכיפורים שמעון הצדיק מספר לאחיו הכוהנים את הידיעה המרה כי הוא ימות בשנה הקרובה, וכך אכן אירע. באותו יום שמעון הצדיק מעביר את תפקידו לחוניו בנו, אלא ששמעי אחיו מקנא בו ומטמין לו פח. הוא מלמדו את 'סדר העבודה' ומלבישו בבגדי נשים. הכוהנים, אשר מזעזעים מן המעשה, מנסים להרגו, והוא בורח למצרים ומקים שם את 'בית חוניו' לשם עבודה זרה. כאן חותמת הברייתא את דבריו של רבי מאיר. אם נחזור לשאלה בה פתחנו, על פי תיאור זה לבית חוניו אין לגיטימציה הלכתית, והוא מקום עבודה זרה.

ברם, בהמשכה של אותה ברייתא מובאת שיטת רבי יהודה, הרואה בבית חוניו מקום לגיטימי:

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה. אלא לא קיבל עליו חוניו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו שתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו. אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצילצול והעמידו אצל המזבח. אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שישתמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצילצול שליכי. בקשו אחיו הכהנים להרגו, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו. רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר: זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'" (ישעיה, י"ט, יט)...

המקור עליו מבסס רבי יהודה את דבריו כי מקדש חוניו הוא מקום לגיטימי היא נבואתו של ישעיה:

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן וְנִשְׁבָּעוֹת לַה' צְבָאוֹת, עִיר הַהֶרֶס יֵאָמֵר לְאֶחָת.

(יט) בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם, וּמַצֵּבָה אֵצֶל גְּבוּלָהּ לַה'.

(כ) וְהָיָה לְאוֹת וּלְעֵד לַה' צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, כִּי יִצְעֲקוּ אֶל ה' מִפְּנֵי לֹחֲצִים וְיִשְׁלַח לָהֶם מוֹשִׁיעַ וָרָב וְהִצִּילָם.

(כא) וְנוֹדַע ה' לְמִצְרַיִם וְיָדְעוּ מִצְרַיִם אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וְעָבְדוּ זֶבַח וּמִנְחָה וְנָדְרוּ נֵדֶר לַה' וְשִׁלֵּמוּ.

(כב) וְנָגַף ה' אֶת מִצְרַיִם נָגֹף וְרָפוֹא, וְשָׁבוּ עַד ה' וְנֶעְתַּר לָהֶם וּרְפָאָם.

(כג) בַּיּוֹם הַהוּא תִּהְיֶה מְסִלָּה מִמִּצְרַיִם אַשּׁוּרָה וּבָא אַשּׁוּר בְּמִצְרַיִם וּמִצְרַיִם בְּאַשּׁוּר, וְעָבְדוּ מִצְרַיִם אֶת אַשּׁוּר.

בנבואה זו הנביא מתאר תהליך של חזרה בתשובה בקרב הגויים: חמש ערים במצרים יתקרבו ליהדות, ויקימו על גבולן מזבחות בהם יקריבו זבח ומנחה[6]. אולם, רבי יהודה סבור כי נבואה זו התקיימה על ידי הקמת בית חוניו, שהיה יהודי לכל דבר ועניין. כדי להבין את עמדתו של רבי יהודה נוכל להשלים מידע מעניין אודות מקדש חוניו מדבריו של הרמב"ם בפירוש המשנה (מנחות, י"ג, י):

...ויצא בורח מירושלם לאלכסנדריה של מצרים. והקים שם באלכסנדריה בית כתבנית המקדש, ובנה מזבח והקריב עליו קרבנות לה' יתעלה. וכך אמרו: בית חוניו לאו בית עבודה זרה הוא, אלא שעבר על אמרו יתעלה "לא תעלה עולותיך"[7] וכו'. ונתקבצו אליו הקבטים המצרים עם כל הנספחים אליהם, וקראם לעבודת ה'. ונשמעו לו, והיו דבריו נעלים בעיניהם ועשאוהו להם לכהן, וכבדו אותו הבית. והיו המצרים עובדים בו את ה' ומקריבים קרבנות כפי שלמדם חוניו, ונתקיימה הבטחת ה' על ידי ישעיה "ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל" (ישעיה י"ט, יט) וכו'. והתמיד אותו הבית מאות בשנים.

דהיינו בית חוניו שימש גם את היהודים וגם את הגויים אשר רצו להקריב קרבנות לה', וחוניו ראה את הקמת המקום כהגשמת נבואת ישעיה. אולם, כיצד התגבר חוניו על איסור הקרבת חוץ? לרוב הדעות אכן הקרבה בבית חוניו הייתה אסורה (עיינו מנחות קט. - קט:). אולם, ישנן דעות הסוברות שלא היה בכך איסור (עיינו שם), והתוספות במסכת מנחות (קט:, ד"ה "והעלה"), מסבירים כי לדעה זו מקדש חוניו שימש בעיקר את הגויים, אשר לא נאסרו בהקרבה מחוץ למקדש. ברם, מן המשנה במסכת מנחות (י"ג, י) אודות כשרות הכוהנים שעבדו בבית חונויו לעבודה בבית במקדש, עולה כי יהודים הקריבו בבית חוניו.

הרמב"ם פוסק, בעקבות המשנה (שם), כי בבית חוניו אכן הייתה בעיה של הקרבה מחוץ למקדש:

מי שעבר ועשה בית חוץ למקדש להקריב בו קרבנו לשם, אינו כבית עבודה זרה. ואף על פי כן, כל כהן ששימש בבית כזה לא ישמש במקדש לעולם, וכן כלים שנשתמשו בהן שם לא ישתמשו בהן במקדש לעולם אלא יגנזו, ויראה לי שאם עבד כהן ששימש שם במקדש, לא פסל.

(הלכות ביאת המקדש, ט', יד).

הרמב"ם לא מפרש מדוע כהן ששימש בבית חוניו לא ישמש לעולם, ומתוך דברי הגמרא משמע כי מדובר בקנס שקנסו חכמים את הכהן אשר שימש מחוץ למקדש. ברם, כפי שכותב הרמב"ם מאחר שמדובר בקנס, למרות האיסור, עבודה בבית המקדש של כהן אשר שימש בבית שזה אינה פסולה בדיעבד. על כל פנים, מדברי הרמב"ם עולה כי טעם האיסור הוא פגיעה בקודש.

אינטרס אישי-פוליטי בהקמת בית חוניו

יוסף בן מתתיהו מביא נקודות מבט שונות על שלשלת בית חונויו ונסיבות הקמת בית חוניו. באחת מנקודות המבט הוא מסביר שהסיבה להקמת בית חוניו הייתה פוליטית פנימית - מלחמת כוחות בקרב משפחות הכהונה בירושלים:

אף על פי כן לא עשה חוניו כל זה כמחשבת יושר: אלא מתוך תחרות עם היהודים שבירושלים, שהיה כועס עליהם, והיה מקווה, כי לאחר שיבנה את בית-המקדש הזה, הוא ימשוך אחריו את ההמונים משם.

דברים אלו מזכירים את הברייתא במסכת מנחות, אודות סיפור אי מינוי חוניו להיות כהן גדול בירושלים. ניתן לומר כי באיסור להקריב מחוץ למקדש התורה ירדה לשורש דעתו של האדם, אשר עלול לתפוס את עבודת הקודש ככלי פוליטי לקידומו האישי, ושוכח כי עקרה של העבודה היא 'לשרת בקדש' את האל ולא את האדם.

 ג. נספח: טעמי מצוות הקורבנות ואיסור העלאת ושחיטת חוץ

אחת המחלוקת היסודיות והקוטביות בהבנת טעמי המצוות בין הרמב"ם לבין רמב"ן, היא טעמה של מצוות הקרבת הקורבנות. הרמב"ם, בחלק ג' פרק מח במורה נבוכים, מציג גישה לפיה הקורבנות הם תחליף רוחני לצורך התרבותי של בני ישראל בימי יציאת מצרים לפולחן קרבנות. הרמב"ן, בהקדמתו לפירושו על ספר ויקרא, חולק על כך, והוא סובר כי יסודה של מצוות הקורבנות הוא הרעיון הפסיכולוגי-רוחני בו האדם מזדהה עם הקורבן המקורב, דהיינו האדם מבין שלמעשה הוא זה שהיה צריך להיות מוקרב כדי לכפר על חטאיו.. למחלוקת קוטבית זו ישנו ביטוי מעניין בכל הקשור לאיסור הקרבה חוץ. על קורבן אותו זובחים מחוץ למזבח אומרת התורה:

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ.

(ויקרא י"ז).

אדם המקריב מחוץ למזבח נחשב כמי ששופך את דמו של בעל החיים המוקרב. מדוע? על כך עונה הרמב"ן (שם, פסוק ד'):

וטעם "דם יחשב" - ממעשה בראשית (בראשית, א', כט - ל), יאמר הנה בכל בעלי חיים זולתי אדם עשיתי דמם כמים ולחומם כגללים, כמו שאמר (שם ט', ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל". אבל אם ישחט מחוץ למחנה יחשב כשופך דמים.

בבריאת העולם הפער שבין האדם, נזר הבריאה, לבין שאר עולם החי היה מצומצם: לבני האדם הותר לאכול רק מן הצומח, ונאסר עליהם להרוג בעלי חיים (בראשית, א', כט - ל). לאחר המבול בעלי החיים ירדו ברמתם, ולאדם הותר לאכול בשר (שם, ט', ג). אולם, כאשר בהמה מוקדשת לה' היא עולה ברמתה הרוחנית, ועל כן אסור להרוג אותה כמו שהיה אסור להרוג בעלי חיים לפני המבול. בעל חיים שהוקדש לה' מותר להרוג רק על ידי הקרבתו לה' במקדש, וכל הריגה אחרת נחשבת לשפיכות דמים. כיצד יסביר הרמב"ם את דברי הכתוב לפיהם הקרבה מחוץ למקדש היא כשפיכות דמים? תשובה לדבר ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם בהלכות מעשה הקורבנות י"ח, טז:

ואחד ששחט בחוץ, אף על פי שלא נתכוון לשחוט קדשים אלו לה', הרי זה חייב. שנאמר "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך" - אף על פי שזה הדם במחשבתו כדם הנשפך לא כקרבן, הרי זה חייב.

לצד איסור הקרבת חוץ קיים גם איסור שוחט חוץ, דהיינו איסור שחיטה של קרבן מחוץ למקדש. לדעת הרמב"ם מי ששוחט בשר קודשים מחוץ למקדש, גם אם בשעת השחיטה הוא לא חשב לעשות שימוש בבשר לקרבן, הוא עבר על איסור, משום שהתורה אסרה כל 'שפיכת דם' של בהמה המיועדת לה' מחוץ לשטח המזבח[8]. במילים אחרות, כאשר אדם מקריב מחוץ למזבח הוא עושה בקרבנות שימוש ללא תכלית, שיש בו בזבוז של נפש החי.

התוצר של הקרבת חוץ היא 'שפיכות דמים': לדעת הרמב"ן, הסיבה לכך היא שתהליך ההקדשה העלה את רמתה הרוחנית של הבהמה; ולדעת הרמב"ם הסיבה לכך היא שההיתר ליהנות מנפש החי ניתן רק כאשר נעשה שימוש מועיל בגוף הבהמה, אולם בהקרבה שאינה במקומה הדבר נחשב השחתה ללא תכלית.

 

 

 

	**********************************************************
	כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי ******************************************************* בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash האתר בעברית:                    http://vbm.etzion.org.il האתר באנגלית:                http://www.vbm-torah.org משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5 דוא"ל: [email protected]
	**********************************************************