המצוות שבין אדם לחבירו

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

בין אדם לחברו (חלק א')* / הרב אהרן ליכטנשטיין

בשבועות הקרובים נעסוק אי"ה בעיקרי המצוות שבין אדם לחברו. השיעור השבוע יהווה פתיחה כללית לנושא של מצוות שבין אדם לחברו.

השאלה העקרונית שיש לשאול על התחום של מה שקרוי מצוות שבין אדם לחברו היא מה המשמעות של הסיווג הזה. כלומר, האם האמירה שמצוות מסוימות שייכות לתחום המצוות שבין אדם לחברו היא בסך הכל סיווג טכני של המצוות, או שיש לאמירה הזו תוכן מהותי, ובעצם יש ייחודיות וחשיבות מיוחדת למצוות שבין אדם לחברו.

בחז"ל ישנן כמה התייחסויות לתחום הזה כקטגוריה נפרדת. המקום המפורסם ביותר הוא המשנה בסוף מסכת יומא:

"דרש ר' אלעזר בן עזריה "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" עבירות שבין אדם למקום - יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו."

על פי זה, אין בהכרח להסיק שדווקא עבירות שבין אדם לחברו חמורות יותר ומתוך כך התשובה עליהן חמורה יותר, אלא ייתכן לומר שכיוון שהפגיעה כאן הייתה גם בחברו - צריך לשתף אותו גם בַתשובה ובתיקון של העבירה הזו.

הקשר נוסף בחז"ל בקשר לתשובה מופיע בגמרא ביומא בדף פ"ו ע"ב:

"אמר רב יהודה, רב רמי: כתיב "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה", וכתיב "מכסה פשעיו לא יצליח"? ... רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן - כאן בעבירות שבין אדם לחבירו, כאן בעבירות שבין אדם למקום."

גם בגמרא זו לא ברור אופי ומהות החילוק בין המצוות השונות. רש"י שם בדיבור המתחיל עבירות שבין אדם לחברו מסביר:

"יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו."

יוצא שלדעת רש"י החילוק בין מצוות שבין אדם למקום לבין מצוות שבין אדם לחברו הוא טכני ולא מהותי. אצל הרמב"ם הדברים פחות ברורים. בפרק ב' מהלכות תשובה בהלכה ה' כותב הרמב"ם:

"ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם... במה דברים אמורים, במצוות שבין אדם לחבירו, אבל בעבירות שבין אדם למקום - אינו צריך לפרסם עצמו, ועזות פנים היא לו אם גילם."

הנקודה פה היא לא שאנשים יעזרו לו להתפייס עם חברו, אלא שיש בעיה בתשובה של האדם שאינו מודיע על חטאיו. ייתכן שחילוק זה נובע, לדעת הרמב"ם, מחומרתם של המצוות שבין אדם לחברו, אך מאידך, ייתכן שהרמב"ם סובר שהחומרה היא אותה חומרה, אבל התיקון של עבירות שבין אדם לחברו איננו תיקון שלם, אלא אם כן האדם מתקן את העבירה באותה צורה שעבר את העבירה.

מקור נוסף לנושא זה הוא הגמרא בסנהדרין בדף כ"ז ע"א העוסקת בפסולי עדות. הגמרא שם דנה במחלוקת התנאים לגבי פסולו של עד זומם וביחס בינה ובין מחלוקתם של אביי ורבא בעניין מומר ואוכל נבילות להכעיס:

"ורבא עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם אלא גבי עד זומם דממון דרע לשמים ורע לבריות, אבל הכא דרע לשמים ואין רע לבריות לא."

מהסבר הגמרא בדברי רבא עולה, שאדם שגם רע לשמים וגם רע לבריות הוא אדם רע יותר מאשר אדם ש'רק' רע לשמים, ומכך נובע הפסול שלו לעדות. הגמרא בתחילת העמוד מביאה את מחלוקתם של אביי ורבא:

"מומר אוכל נבילות לתיאבון - דברי הכל פסול. להכעיס - אביי אמר פסול, רבא אמר כשר. אביי אמר פסול דהווה ליה רשע ורחמנא אמר אל "תשת רשע עד", ורבא אמר כשר - רשע דחמס בעינן "

מה בדיוק המחלוקת? כיצד אפשר להסביר שאוכל נבילות לתיאבון חמור יותר מאדם האוכל נבילות להכעיס? אדם שבדרך כלל אוכל כשר, אבל אם יש אוכל לא כשר יותר בזול הוא יאכל את האוכל הלא כשר - אדם כזה הוא אדם שמוכר את עקרונותיו בשביל בצע כסף, ולכן אי אפשר לסמוך עליו שיעיד עדות אמת. האוכל נבילות להכעיס, לעומת זאת, עומד על עקרונותיו, ואין סיבה לומר שהוא יעיד עדות שקר. על פי הסבר זה, נוכל להסביר את דברי רבא לעיל בצורה אחרת, שאמנם אי אפשר לדעת מה יותר חמור אדם שרע לשמים ולבריות, או אדם שרק רע לשמים, אבל זו איננה הנקודה המשמעותית לגבינו, כי מה שמפריע לנו הוא הרשעות של האדם שממנה עולה חשד של ממון.

נקודה זו באה לידי ביטוי ברמב"ם. הרמב"ם בהלכות עדות בפרק י' אמנם פוסק כאביי שאדם האוכל נבילות להכעיס - פסול לעדות, אך הוא מביא גם את הדעה של רבא. בהלכה ג' פוסק הרמב"ם:

"עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה - הרי זה פסול מן התורה... כיצד? אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבלות ושקצים וכיוצא בהן, בין לתיאבון בין להכעיס."

ובהלכה ד' כותב הרמב"ם:

"ועוד יש שם רשעים שהן פסולים לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס - פסולין, שנאמר כי יקום עד חמס באיש."

ברמב"ם יש שני ערוצים לפסול עדות, כאשר רשע דחמס נפסל משום רשעות ולא משום חשש שקר. ההגדרה אצל הרמב"ם היא שאדם העובר עבירה הקשורה לחמס - זוהי עבירה חמורה ולכן אדם כזה נפסל לעדות.

מצד שני, ניתן למצוא מקומות אשר מהם עולה נימה אחרת. הגמרא בקידושין בדף מ' ע"א אומרת:

"אמר רבא, רב אידי אסברא לי "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", וכי יש צדיק טוב ויש צדיק שאינו טוב? אלא טוב לשמים ולבריות - זהו צדיק שאינו טוב. כיוצא בדבר אתה אומר "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", וכי יש רשע רע ויש שאינו רע? אלא רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע, רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע."

כמובן שאין הכוונה שאדם שכלל לא מקיים מצוות שבין אדם לחברו נקרא צדיק שאינו טוב, אלא אדם כזה נקרא רשע. הכוונה היא לאדם שאמנם עוסק בשני הפנים אך מסתפק בבינוניות בפן של המצוות שבין אדם לחברו.

הרא"ש בפירושו על מסכת פאה במשנה הראשונה קובע:

"ושכר המפורש בהם הן הפירות, מה שאין כן בשאר המצוות אמרינן היום לעשותם ... ועל זה נאמר כי פרי מעלליהם יאכלו כי הקב"ה חפץ יותר במצות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצות שבין אדם לקונו."

בדברי הרא"ש הללו יש קביעה ערכית ברורה - הקב"ה חפץ יותר במצוות שבין אדם לחברו. כמובן שגם הרא"ש איננו מדבר על אדם שמזניח את אחד התחומים, אלא עוסק בשניהם.

את התחום של מצוות שבין אדם לחברו, כמו גם תחומים אחרים, ניתן לחלק לשניים: סור מרע ועשה טוב. חלוקה זו נראית כמקבילה לחלוקה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה, אך לאמיתו של דבר היא איננה חופפת לגמרי. ייתכן שמצוַת לא תעשה תהיה תחת הכותרת של עשה טוב, לדוגמא: מצוַת הצדקה - "לא תקפוץ את ידך מאחיך האביון", השבת אבידה- "לא תוכל להתעלם". אמנם, היו ראשונים שהסבירו שאלו הם לאווים הבאים להזהיר על העשה, אך לא כולם הבינו כך.

יש כמובן גם מקרים גבוליים שנמצאים בשני התחומים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום כמו נערה מאורסה.

ייתכן אולי לומר שיש מצוות שלכאורה לא קיים בהם ממד של בין אדם למקום. דבר זה תלוי בהבנת המצב של לפני מתן תורה ביחס למצוות שבין אדם לחברו. יש את שבע מצוות בני נח, אשר כוללים גם מצוות שבין אדם לחברו. היו ראשונים שדנו האם בני נח חייבים במצוַת הצדקה למרות שהיא איננה חלק משבע מצוות בני נח. הר"ן בחידושיו על סנהדרין כתב שבני נח חייבים במצוַת הצדקה, ומצווה זו לא נאמרה כחלק ממצות בני נח כי "קום עשה לא קחשיב" כדברי הגמרא בהמשך. הר"ן מביא לכך הוכחה מעונשם של סדום שנגזר עליהם מכיוון שלא נתנו צדקה ולא עסקו בחסד. אם כן, יוצא מכך שיש דברים שחייבים בהם גם ללא הציווי של התורה, וייתכן שיש השלכות מעשיות לשאלה הזו כמו האם ישראל מחויב לתת צדקה לגוי. בהחלט ייתכן לומר שמדין תורה אדם מישראל פטור מלתת צדקה לגוי, אבל מתוך אותו חיוב כללי שחל גם לפני מתן תורה - הוא חייב בכך.

הרמב"ם, לעומת זאת, בפירוש המשניות במשנה האחרונה בפרק שביעי של מסכת חולין קובע כלל חשוב מאוד:

"ושים לבך על העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת ... זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי אינו מפני שהקב"ה אסר אותו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי. וכמו כן, אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו עליו השלום מל עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו על ידי משה רבינו שנמול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה. וכן גיד הנשה - אין אנו הולכים אחר איסור יעקב אבינו, אלא מצוַת משה רבינו ע"ה."

הרמב"ם אמנם מדבר על כך שכל המצוות מקורן בציווי התורה, אבל צריך לשים לב שהוא מדבר רק על מצוות שמעיות, ולא ברור מה דעתו על מצוות שכליות.

היבט נוסף עולה מהפרשה במרה. התורה שם מספרת על עם ישראל שמגיע למרה ונאמר שם:

"שם שם לא חוק ומשפט ושם ניסהו."

מהו החוק והמשפט שניתנו לעם ישראל במרה? רש"י שם בדיבור המתחיל "שם שם לו" מסביר:

"במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם: שבת ופרה אדומה ודינין."

לפי רש"י, המעמד במרה הוא חלק ממעמד הר סיני. הרמב"ן שם מסביר:

"ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא חק... ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו."

אצל הרמב"ן יש מצד אחד את החוק והמשפט, ומצד שני יש את הנהגת המדינות שהם אינם חוקי התורה. אמנם, לא ברור מדבריו האם דברים אלו נכללו בסופו של דבר בתורה או לא.

נסיים את השיעור בגמרא בסנהדרין המדברת על כך שנביא יכול לחדש משהו בהוראת שעה כמו אליהו בהר הכרמל, חוץ מעבודה זרה. הרדב"ז אומר בתשובה שגמרא זו דיברה רק על מצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו - גם נביא לא יכול לשנות ממצוות התורה אפילו בהוראת שעה. גם דברים אלו מעידים על כך שהחלוקה למצוות שבין אדם לחברו איננה רק חלוקה טכנית, אלא חלוקה מהותית המלמדת על ייחודן של המצוות שבין אדם לחבירו.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.