דילוג לתוכן העיקרי

המעלות ממעמקים | מעיינה של ירושלים

קובץ טקסט

מעיינה של ירושלים[1]

זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו. ביום זה, יום כ"ח אייר, אנו חוגגים את חג שחרורה של ירושלים, את איחודה מחדש לעיר שחוברה לה יחדיו. אנו מזכירים את ירושלים ומדברים על ירושלים, אר למעשה אנו מתכוונים לבל אותה מערכת מופלאה של תשועות ונצחונות שזכינו להם במלחמת ששת הימים. אנו מדברים על ירושלים מתור תחושה פנימית עמוקה מבלי שנברר לעצמנו למה ומדוע. כי אכן, כל התמורה הגדולה שבאה בעקבות מלחמת ששת הימים על בל השלכותיה הקרובות והרחוקות בארץ ומחוצה לה בישראל ובאומות, מסתמלת בגאולתה של ירושלים. לא למען ירושלים יצאנו למלחמה, אך מצאנו את עצמנו נלחמים למענה, ואנו חשים ומרגישים כי כאן נקודת הכובד. חכמי האגדה בשפתם הציורית שרו את שירת ירושלים בזה הלשון: "העולם הזה דומה לגלגל עינו של אדם, לבן שבו זה אוקינוס שמקיף את כל העולם, שחור שבו זה העולם, קומט שבשחור זה ירושלים" (דרך ארץ זוטא פרק ט).

אנו פותחים את ספר התנ"ך (ישעיהו כט ז-ח) ואנו קוראים: "והיה כחלום חזון לילה המון כל הגוים הצבאים על אריאל וכל צביה ומצדתה והמציקים לה. והיה כאשר יחלם הרעב והנה אוכל והקיץ ורקה נפשו, וכאשר יחלם הצמא והנה שתה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה, כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון". כל הגויים צבאו למעשה על הר ציון בין שהתרכזו בהרי ירושלים ובין שהתרכזו בסיני ובגולן. ההתרחשויות בכל החזיתות באו לכלל ביטוי בפסוקים אלה. האויב לא זו בלבד שדרור לקרב שש למלחמה, אלא בדמיונו הוא כבר אוכל, הוא כבר שותה הוא כבר אוכל את פירות נצחונותיו. הוא כבר מטייל בחוצות רחביה של ירושלים ובחוצות תל-אביב. הוא כבר צועד על חורבות המדינה היהודית ונקטע באמצע חלומו. באה תדהמת היקיצה, "והקיץ והנה ריקה נפשו... והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה, כן יהיה המון כל הגוים הצבאים על הר ציון". "שיר המעלות בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחלמים". דומה שעדיין אנו כחולמים. קשה להשתחרר מתחושת החלום.

בעולם המוחש הממשי קיימים חוקים, התפתחויות ותהליכים. חוליות הגיוניות מקשרות בין התרחשות אחת למשנה, וגורם הזמן שולט בכל. אין קפיצות ואין דילוגים בטבע. רק בעולם החלומות אין שלטון לגורם הזמן, שם אין תהליכים. שם יכולות להתקשר זו עם זו במהירות הבזק ללא חוליות מקשרות. ארץ החלומות היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ביום שני עדיין ממיינים במברקות שבבתי דואר מברקים דחופים של קרובים בהולים מחוץ-לארץ, פליטי חרב השואה, הרואים את עצמם מומחים בענייני שואה, מברקים שתוכנם אחד: "כרטיסים שולמו, שילחו את הילדים!" ובאותה שעה ממש כבר מתרוצצים עיתונאים זריזים ומנסים להבקיע את חומת הצנזורה ולפרסם בעולם כי אכן המלחמה הוכרעה, כבר המריאו גיבורי ישראל בכנפיהם ובמשך שעות של מסירות נפש וגבורה עשו את הבלתי אפשרי, מרטו את כנפי האויב וכל מטוסיו קורקעו.

אני מחפש במילונים מלה, מונח, שיבטא את אשר בלבי ובלב מאות אלפים כמוני, כאשר לנגד עיני עולות שתי תמונות: מצד אחד מחזה של רבבות יהודים צעירים וזקנים נשים וטף דחוסים ברכבות משא מובלים לגיא ההריגה; מחזה שני - מצעד צה"ל למרגלות החומה בירושלים השלימה בה' אייר תשכ"ח. והמרחק בין שתי התמונות אינו מרחק של מאות שנים, אפילו לא של מאה שנים גם לא של יובל שנים. כל מרחק הזמן הוא של מחצית יובל. וכאשר אין לי ביטוי או מונה שיבטא את שאני חש אני מתיר לעצמי להשתמש בביטוי הנבואי "היינו כחולמים".

תמונות תמונות עוברות לנגד עינינו. אנו מחפשים את החוליות המקשרות ביניהן. ניזכר לרגע באותה אווירת דיכאון וציניות מלפני שלושה עשר חודש, כאשר בדיחות מסוג אותה בדיחה על השלט התלוי בשדה התעופה בלוד בו כתוב לאמור: "אחרון היוצאים מתבקש לכבות האור", כבר לא עוררו אצלנו כל תגובה. הן שעממו אותנו באשר נשתחקו מרוב שימוש. איה החוליה המקשרת בין שעות דיכאון אלה לבין אותה אווירת התרוממות ואחדות שנשמנו בכניסתנו למערכה, ולבין אותם גילויים של גבורה ומסירות נפש למען העם ולמען המדינה ולמען אח לוחם פצוע או שבוי.

וכאשר אנו מגיעים לפרשת ירושלים - גוברת בנו תחושת הפלא והחלום שבעתיים. אין אנו יכולים לבוא בטענות לראש הממשלה, אשר באותו יום שני שלח שליח מיוחד לאותו מלך אביון לאמר לו כי אין לנו דבר נגדה כלומר ירושלים בידו, היהדות בידיו, הכותל המערבי בידיו, ימשיך להחזיק בהם, ואנחנו נמשיך לחיות בלעדיהם, כשם שחיינו עד אז, מבלי שהעיק חסרונם עלינו. אין לבוא בטענות אליה שאכן את דעת הקהל הוא ביטא באותה שעה.

נזדמן לידי גליון "מחניים" מלפני עשר שנים ובו מסופר על תוצאותיו של משאל שערכו מספר עיתונאים צעירים בקרב הנוער על יחסו לירושלים העתיקה. ובגליון שלאחריו אנו קוראים את קינותיהם של רבנים ומחנכים על תוצאותיו של המשאל הזה. הרב הראשי לישראל קובע: העובדה המעציבה הראשונה היא כי העיר העתיקה זרה לנוער ואינו מוצא כל הבדל בין ירושלים לפתח-תקוה וכיוצא בה. ופרופ' יוסף יואל ריבלין יליד ירושלים אומר שכאשר הוא רוצה להכניס בלב בניו זיקה לירושלים עליו להעלות את קדושתה של דגניה ולומר, שירושלים קדושה כמו דגניה, וכשם שמצוה לחיות בדגניה כך מצוה לחיות בירושלים. ואני מחפש אחר החוליות המקשרות בין הדברים האלה ובין אותן השעות הגדולות כאשר יצאנו למלחמה על עצם קיומנו, ובעזר השי"ת שברנו זרוע רשע הגענו לתעלה, לשארם-א'-שייח. כבשנו את הרמה והגענו עד לירדן. אך החוויה שזיעזעה אותנו עד היסוד, הרטט שאחז את המוני ישראל, רטט שהקפיץ לוחמים מטאנקים במרחבי סיני וזקנים תשושים ממיטותיהם היה דווקא בשעה שהגענו להר הבית, לשריד מקדשנו. ולאחר מכן אותו שיר המעלות ממעמקים באלפי צורות של התבטאות, בתפילה, בדמעות, בדממה, באלם אשר הרגשת היסוד שבכולם היתה הרגשת הנוכחות האלוהית. ואחר-כך אותם מעיינות אהבה אין קץ לירושלים, התפרצות מעיינות נסתרים בשכבות העמוקות שבלב של אהבת ירושלים. "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". חכמי האגדה (בראשית רבה ריש פרשה עה) מוסיפים הסבר לפסוק: "כהדא תרנגולתא דמנערא אגפה מן קיטמא", כאותה תרנגולת שמנערת כנפיה מן האפר...

אבק דורות הוסר בבת אחת, ונתגלה כי טמונים בנו אוצרות שטרם ידענו עליהם. אנחנו גילינו את ירושלים וירושלים גילתה אותנו. "עורי עורי לבשי עוזך ציון כי לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא". "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו".

 


[1] בכנס סטודנטים, הר הצופים, ירושלים, כ"ה אייר תשכ"ח

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)