המעלות ממעמקים | למשמעותה של מלחמת יום הכיפורים

[א]

אדם מישראל, המאמין כי מאורעות הנוגעים לחיי עם ישראל מכוונים בידי ההשגחה העליונה, טבעי לו שישאל מה פשרם ומה משמעותם.

התורה והנביאים מצווים עלינו ללא הרף להתבונן. זו גם דרישה אינטלקטואלית טבעית של מי שעומד על בסים האמונה, חז"ל מגדירים אדם, שהמאורעות עוברים עליו ולידו מבלי שינסה לחדור לעומק משמעותם האמיתית, כאדם מת. "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר-אור, שוקעת - ואלנו מברך מעריב ערבים" (תנחומא סוף פרשת ברכה). ברור שאין לנו הכלים לדעת כבשי דרחמנא ולרבוע, מה היו שיקולי ההשגחה האלוהית, מניעיה וכוונותיה. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". אבל אין זה משחרר אותנו מחובתנו להעמיק להתבונן. תורה היא וללמוד אנו צריכים. יתר על כן. יש שהאדם זוכה וכשהוא מסתכל על המאורעות במשקפיים של אמונה, הערפל נמוג והדברים מתבהרים והוא מגיע לתחושה של ודאות פנימית, ודאות שלא תמיד ניתנת להוכחה מדעית, אך בכר לא נגרע מתוקפה. זה כוחה של אמונה - נחלת עבדי ד', מאמינים בני מאמינים.

[ב]

אין אני בא לחדש חידושים בדברי, רק אציע ואסדר דברים הידועים לכולנו. השאלה הנשאלת בימים אלו, ואני שומע אותה כל אימת שאני נפגש עם אזרחים ועם לוחמים: מה משמעותה של מלחמה זאת? היא, נשאלת על רקע אמונתנו הוודאית שאנחנו חיים בתקופה של אתחלתא דגאולה. כל מה שעבר עלינו עד התקופה הזאת מאשר ומחזק את הוודאות הפנימית שאכן אנחנו נתונים בימים של אתחלתא, דגאולה. ועל רקע אמונה זאת, ועל רקעה של מלחמת ששת הימים, אשר לימדה אותנו כי אכן יש למלחמה מטרה ממש, והיא כיבוש הארץ, נשאלת השאלה המתפלגת לשניים: (א) מהי תכליתה של המלחמה? הארץ הן כבר היא בידינו, ולשם מה, איפוא,, מלחמה זאת? (ב) שאלה חריפה יותר: האם אין כאן חזרה לאחור, חס ושלום? כלום עצם פריצתה של המלחמה, על כל תופעותיה המעציבות, אינה מעלה אפשרות שיש כאן כאילו חזרה במהלך האלוקי של אתחלתא דגאולה?

מאחורי השאלות הללו חבויה שאלה, אם אפשר להגדיר זאת כשאלה - שכן שאלה אפשר לשאול במקום שאפשר להשיב תשובה, אבל מעין שאלה - למה ניתן לצפות בעתיד בעקבות המלחמה? זוהי שאלה שרק בעלי רוח-הקודש יבולים להשיב עליה. אנו יכולים לדבר רק על מהלך כללי. אך אלו הן השאלות ששואל כל אחד מאתנו שחונך על ברכי האמונה, שאכן אנו נמצאים בזמן של אתחלתא דגאולה.

[ג]

זאת יש לאמר: כל הצרות והיסורים הבאים על כנסת ישראל בכל דור ובכל תקופה, ובכלל זה אותם צרות ויסורים שהנביאים דיברו עליהם וחז"ל חזו ברוח קודשם, ובכללם יסורים של חבלי משיח, חבלים שבעקבותם תבוא לידה גדולה - כל אותם חבלים ויסורים אינם מחוייבי המציאות. יכולה לבוא לידה גם בלא הם, בחינת "בטרם תחיל ילדה, בטרם יבוא חבל לה והמליטה זכר" (ישעיהו סו, ז). אם זוכים - זוכים לדברים גדולים בלא חבלי משיח, ואם אין זוכים - באים הדברים הגדולים ביסורים, כדברי בעל "אור-החיים" הקדוש: "אם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה ויתגלה הגואל ישראל מן שמים במופת ואות... מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה, תהיה באופן אחר, ועליה נאמר שהגואל יבוא 'עני ורוכב על החמור' " (במדבר כד, יז). על פי כל מה שמתרחש בתקופתנו ברור שאנחנו נמצאים בשלבי הגאולה שבדרך היסורים, אבל עצם האפשרות שיכולה לבוא גאולה גם בדרך אחרת מכניסה אותנו בחובה הלכתית, במצוות עשה שהזמן גרמא.

אותה מצוה מהי? - זוהי מצוות הזעקה, כדברי הרמב"ם:

"מצוות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על בל צרה שתבוא על הציבור, שנאמר: 'על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות' [זו הדוגמא הקלאסית: 'הצר הצורר אתכם'], כלומר: כל דבר שייצר לכם כגון: בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, ככתוב: 'עוונותיכם הטו' וגו'. וזה הוא שיגרום להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו, ולא יריעו, אלא יאמרו: דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה: 'והלכתם עמי בקרי והלכתי גם אני עמכם בחמת קרי', כלומר: כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהיא קרי, אוסיף לכם חמת אותו קרי" (הל' תעניות פרק ראשון, א-ג).

עובדה זאת, שגם גאולה יכולה לבוא ללא יסורים והיא בבל זאת באה כשהיא מלווה בהם, מחייבת אותנו במצוות עשה של זעקה, של חשבון הנפש, התבוננות במעשים, לדעת שהקב"ה מצפה מאתנו לתשובה.

[ד]

וכאן כדאי להתריע על דבר אחד. לצערנו, מזה זמן ניכר משתרשת ביהדות הדתית, בכל אופן בחלק נכבד ממנה, הכרה כי התשובה היא מצוות עשה שאחרים מצווים עליה. בכל שאתה פונה אתה שומע: המלחמה פרצה והביאה את אשר הביאה בגלל חטאים בעם ישראל, ודאי בגלל החטאים של אותם יהודים, אותם אנשי צבא, אותם מנהיגים פוליטיים שבכל דיבוריהם באה לידי ביטוי אותה גאווה של כוחי ועוצם ידי. חייב אני לומר דבר בעניין זה.

אני מאמין, כי אם יש לקב"ה תביעה כלפי מישהו, כי אז יש לו בראש ובראשונה תביעה מאותם יהודים מאמינים בני מאמינים, חובשי בית המדרש. אם לתבוע מאחרים, כי אז יש לתבוע מהם דברים הרבה יותר חמורים, וספק אם אפשר לתבוע. אדם ששם שמים נכרת מפיו, ספק אם אפשר לתבוע ממנו. אם יש לתבוע - יש לתבוע מאתנו.

ובאשר לתביעה עצמה. קודם כל דבר "כוחי ועוצם ידי" לא נאמר על נשק ולא בקשר למלחמות. הדברים נאמרו לגבי רכוש, בתים, חיי נוחיות: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירבין וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלהיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים... ואמרת בלבבך, כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יב). כלומר הבית המשותף, המכונית וכל שאר אביזרי הנוחיות. אבל עדיין מותר לומר "כוחי ועוצם ידי" אם "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אפשר לומר "כוחי ועוצם ידי" אבל לדעת מידי מי יש לך הכוח הזה: "רצה בזה כי עם היות שאמת שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה שיוכל העשיר לומר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, עם כל זה עם היות שהכוח ההוא נטוע בך זכור תזכור הכוח ההוא, מי נתנו בך ומאין בא, והוא אומרו 'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח' וגו'. לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך חיל שאם-כך היה מרחיק שהכוח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר בי עם היות שכוחך עושה את החיל הזה תזכור נתן הכוח ההוא יתברך" (דרשות הר"ן דרוש י).

וגם באשר לגבורה צבאית, לא המחשבה כשלעצמה של כוחי ועוצם ידי היא הפסולה. אלא פסולה היא אי המשכת המחשבה על אודות מקור הכוח שעשה את החיל. וכדאי להדגיש נקודה זו, לפי שלעיתים שומעים דיבורים צורמניים באיצטלא של אמונה, שיש בהם משום זלזול בכוח הנשק, האסטרטגיה וגבורת לוחמים. וזה לשון הרמב"ן ז"ל, שם: "'וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל'. ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף, ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם, על כן אמר אם תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה תזכור השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל, ותזכיר עוד כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכך, אם כן גם החיל הזה אשר עשית בכוחך השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו, ואם תשכח את השם יכלה כוחך ושארך ותאבד כאשר אבדו הם כי כל עוזבי ה' יכלו". ברור שיש להילחם נגד כל תופעה של הרגשת והדגשת "כוחי ועוצם ידי" בכל החוגים, אבל אסור שעיקר זה ירפה אותנו תביא אותנו לחיפושי דרך בכיוונים זרים.

שנית, אנחנו מתבוננים במדרשי חז"ל ובמאמריהם. חיפשתי כיצר מסבירים חז"ל מפלות במלחמות, וכבר הלו כאלה. לא מצאתי אף מאמר חז"ל התולה מפלה במחשבה של "כוחי ועוצם ידי". בחטאים אחרים מצאתי. ואלה דברי חז"ל בתנחומא, פרשת חוקת:

"אמר ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש, את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם ואומר: 'אתה ה' תשמרם תצרנו מן הדור זו לעולם' (תהלים יב, ח). אתה ה' תשמרם - נטר אורייתהון בלבהון, תצרנו מן דרא דהוא חייב כליה. ואחר כל השבח הזה יוצאין למלחמה ונופלין על ידי שהיה בהן דלטורין. הוא שדוד אומר: 'נפשי בתוך לבאים אשכבה להטים, בני אדם שניהם חנית וחצים, ולשונם חרב חדה'. נפשי בתוך לבאים - זה אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. אשכבה לוהטים - זה דואג ואחיתופל שהיו לוהטים אחר לשון הרע. בני אדם שיניהם חנית וחצים - אלו אנשי קעילה, שנאמר: 'היסגרני בעלי קעילה בידו', (שמואל-א כג, יא) ולשונם חרב חדה - אלו הזיפים, שנאמר: 'בבוא הזיפים... ויאמרו לשאול: הלא דוד מסתתר עמנו' (תהלים נו, ב). באותה שעה אמר דוד: 'רומה על השמים אלהים' - סלק שכינתך מביניהם. אבל דורו של אחאב כולן עובדי עבודה זרה היו, ועל ידי שלא היו בהן דלטורין, יוצאין למלחמה ונוצחין. הוא שאמר עובדיהן לאליהו: 'הלא הגד לאדני את אשר עשיתי בהרג איזבל את נביאי ה', ואחבא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים" (מלכים-א יח, יג). אם לחם למה מים? אלא שהיה מים קשה להביא להם יותר מן הלחם. ואליהו מכריז בהר הכרמל: 'אני נותרתי נביא לה' לבדי' (שם שם כב), וכל עמא ידעין ולא מפרסמין למלכא".

אלה יסודות שיש בהם כדי לסייענו בהבנת הדברים. אם מחפשים חטאים, מלמדים אותנו חז"ל כי יש לחפשם בתחום זה של בין אדם לחבירו. חז"ל אמרו באליהו זוטא (ז): "ומה טיבו של ירבעם? שהוא השיב את גבול ישראל. והלא ירבעם עובד עבודה זרה היה? אלא שלא, קיבל לשון הרע על עמוס הנביא...". אין אנו יודעים בדיוק מה הם החטאים, אבל יש לחפשם כראיית חז"ל. וחס ושלום מלהתעלם מאותם חטאים שחז"ל דיברו עליהם. הנדרש הוא: תשובה שלנו, ולא של הזולת, "לכו ונשובה אל ד' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו".

אך יחד עם זאת יש לדעת כי תכלית היסורים היא לא עונש בלבד. יסורים ממרקים וגם מחנכים. יש להם ליסורים מגמות חינוכיות, והמגמות יכולות להיות רחוקות לחלוטין מאותם חטאים שבגללם באה הצרה. המגמה החינוכית מעלה את האדם על דרך היסורים בתהליך של החדרת הכרה והרגשה בתחום מסוים או בכיוון מסוים - תהליך שיכול להיות ארור, ויכול להיות גם קצר. ובנו ורק בנו הדבר תלוי, כמובן.

[ה]

מתוך אותה חובה של זעקה שאנחנו מצווים עליה עולה חובה אחרת - חובת ההודיה. זועקים ומתריעים וצמים - אומר הרמב"ם - וכשבאה תשועה וגשמים יורדים אומרים הלל להקב"ה. בעוונותינו הרבים, מכל מקום בעורר, אין הכרת ההודיה מורגשת במלוא חיובה. עלינו לדעת שהיתה כאן תשועה גדולה ביותר, על אר הקרבנות והכאב הגדול. ואנחנו חייבים להודות. אילו ידענו את גודל התשועה היינו חטים את היסוד המשיחי של התשועה הזאת ועל כר עוד נעמוד לקמן. קרה מה שקרה ואנחנו נכנסנו למלחמה זו ללא, תחושה של סכנה. הכל היו בטוחים שצה"ל ינצח. אלה אמרו: צה"ל חזק. אלה הוסיפו: בע"ה צה"ל חזק. אבל תחושת סכנה לא היתה, ועל כן אין חשים את גודל התשועה, אלא אותם אנשים שחשו על בשרם את הסכנה הגדולה.

המשנה אומרת: "בכל מאודך - בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הווי מודה לו במאד מאד" (ברכות פרק ט, ה). וההלכה אומרת (או"ח רכג, ב): "מת אביו - מברך דיין האמת, היה לו ממון שיורשו, אם אין לו אחים מברר גם כן שהחיינו, ואם יש לו אחים במקום שהחיינו מברר הטוב והמטיב". זאת ההלכה. גם כאשר הכאב גדול, גם כאשר ספדו משפחות משפחות, הזעקה אינה משכיחה את חובת ההודיה. וחז"ל אמרו (לק"ש ח"ב תיד): "הבאתי עליכם את הטובה - תתנו הודיה, הבאתי עליכם את היסורים - תתנו הודיה, וכן דוד אומר: כוס ישועות אשא, ובשם ה' אקרא. צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא".

[ו]

מלחמה זו היא מלחמת מצווה משתי בחינות מצד "עזרת ישראל מיד צר" (רמב"ם). צה"ל ערוך למלחמה נגד צבא צורר הרוצה להשמידנו, "ומצווה על כל ישראל שיכולים לבוא ולצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד העכו"ם" (רמב"ם). כמו כן מלחמה על ארץ ישראל גם ללא סכנת השמדה היא מלחמת מצווה. ונלחמים על ארץ ישר-אל גם כאשר נלחמים במצרים. הרמב"ם פוסק (הל' מלכים פ"ה, ה"ח) בעקבות הירושלמי: "מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ". אמנם יש שתי גירסאות בדבר, והאחרת היא: ולכבוש ארצות אחרות, אבל הגירסא בירושלמי היא: לכבוש הארץ, ומשם שאב הרמב"ם את דבריו.

כל מלחמה בישראל היא מלחמה על יחוד ה'. ידועים דברי הרמב"ם שדיברנו עליהם בעצם יום הכפורים:

"ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יהוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב להרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'אל ירך לבבכם, אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם' ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפר דמי הבל שנאמר: 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'. והרי מפורש בקבלה: 'ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם'. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא" (הל' מלכים פ"ז הט"ז).

ישנה מצווה מיוחדת - לידע שעל יחוד ה' הוא עושה, אבל הידיעה אינה משנה את טיבה של המלחמה, שהיא נעשית על יחוד ה', בין שהנוטל חלק בה מכיר בכך, ובין שאינו מכיר.

ישראל מייצג בעצם קיומו את הרעיון האלוהי של יחוד ה' ודרכי ה' של צדקה ומשפט. נצחון ישראל פירושו: נצחון הרעיון האלהי, וכן חס ושלום להיפך.

"אתם עדי נאום ה' ואני אל". רק חז"ל יכולים לבטא בצורה חריפה כזאת (ילק"ש ח"ב תנה): "בית ישראל, כשאתם עדי - אני אל, וכשאין אתם עדי - כביכול, איני אל". חז"ל אומרים (ילק"ש ח"ב תקעז): "צדיק ונושע" צדיק ומושיע אין כתיב כאן, אלא צדיק ונושע. אמר ר' אבהו: שלך ושלנו הגאולה. אראנו בישע אלקים, בישע ישראל לא נאמר כי אם בישע אלקים".

מלחמתם של הגויים היא מלחמה נגד ה', ולפי שאינם יכולים להילחם נגד ה' הרי הם נלחמים נגד ישראל. "אומרים ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת", שאם היו יכולים לחתור את הרקיע ולעלות למעלה היו עושים. "ועתה פיתוחיה יחד בכשיל וכילפות יהלומון. ביקשו לעלות לשמים ולא יכולו ועשו עמך מלחמה בארץ. שלחו באש מקדשך, ובשביל שלא יכלו לשלוט בשמים שלטו בארץ" (שוחר-טוב עד).

מלחמה על ארץ ישראל היא מלחמה על ירושלים. סיפרתי פעם אחת את הסיפור שעתה ניתן לו אישור מפיו של אותו צורר, חסנין הייכל. אחד הדיפלומאטים החשובים ביקר לפני שש שנים אצל שליט מצרים ובא אחר-כך לירושלים ואמר לראש העיריה: תדע לך, הבעיה העיקרית היא ירושלים. לא התעלה, לא, סיני, ולא שארם א-שייך, רק ירושלים! אמר ראש העיר: נדהמתי, אצלו? גם במצרים? אמר לו: כן, רק ירושלים היא הבעיה, וגם אצל המצרים.

רק מלחמה נגד היהדות ונגד ירושלים היתה יכולה לאחד את כל ארצות ערב אשר רק תמול שלשום איש א.ת רעהו חיים בלעו. ולכן לא חזו את התופעה הזאת המוחות המבריקים ביותר של מבשרי הציונות המדינית. מעולם הם לא הביאו בחשבון שתקומת מדינת ישראל תהא, כרוכה במלחמה עם כל ארצות ערב. שום מדינאי יהודי ושום מדינאי גוי לא העלו בדעתם שכל ארצות ערב תתאחדנה בשביל פיסת ארץ כה קטנה. אך הם כולם שכחו כי מלחמתם היא נגד ירושלים, ונגד ירושלים יש ג'יהאד. הדבר בא לידי ביטוי נשגב ביותר בעובדה שהמלחמה פרצה ביום הכיפורים, ביום קדוש ונשגב זה, שכן זו מלחמה נגד היהדות, מלחמת ה'. ואין יום שמבטא יותר את המיוחד שבישראל, את הקשר שלו אל אביו שבשמים מאשר יום הכיפורים.

זאת ועוד, מלחמתם של הגויים היא בעיקר נגד היהודים היפים יהודי יום כיפורים. "ומפני שייחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים' קינאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה וילחצו מלכיהם בשבילה לערער עלינו שטנה ואיבה ורצונם להלחם בד' ולעשות מריבה עמו ואלקים הוא ומי ירב לו" (אגרת תימן). "שחורה אני ונאוה. שחורה אני כל ימות השנה ונאוה אני ביום הכיפורים" (שהש"ר).

[ז]

הדברים הללו אמורים, כמובן, ביחס לכל מלחמה. כאשר אנחנו מדברים על מלחמה יש לראות את הדברים ראייה תנ"כית ואת המלחמה הזאת במימד משיחי. עצם תופעת המלחמה היא תופעה תנ"כית. כל אלפיים שנות גלותנו לא ידענו מלחמה, ידענו צרות רבות ורעות, מלחמה לא ידענו. היתה התרגשות רבה מן ההתקוממות בגיטו וארשה. אך מרד הגיטו מלחמת יאוש היה. מלחמת קוממיות, מלחמה כפי שהרמב"ן אומר: "ורדפו מכם חמשה מאה, יתן בלבם אומץ של גבורה להילחם". זוהי תופעה של החלק הראשון שבפרשת בחקותי. בגלות אין מלחמה, המציאות של הגלות היא "והבאתי מורך בלבבם", כל עלה נידף יפחיד אותם.

במלחמה יש לראות את המימד התנ"כי. התנ"ך מלא מלחמות, אך הואיל ולא עסקנו במלחמות לא שמנו לב אליהן. משה רבינו בימיו האחרונים דיבר אל כל השבטים. על מה דיבר? דיבר על מלחמות ועל נצחונות בהן: "יחי ראובן ואל ימת... וזאת ליהודה... שמע ה' קול יהודה... ועזר מצריו תהיה". דיבר על תורה: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", ומיד "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון". המלים האחרונות של משה רבינו ע"ה רעיא מהימנא: "אשריך ישראל מי כמור עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו איביך לך ואתה על במותימו תדרך". מזמורי תהלים מקבלים משמעות שאינה חדשה להם; הם שבים ומקבלים את משמעותם הראשונית, שהרי דוד מלך ישראל עשה מלחמות.

אסור להסתכל על מלחמה זאת כדרך שהסתכלנו על הצרות בימי הגלות. עלינו לראות את גודל השעה, במימד התנ"כי שלה, והיא יכולה להיראות רק באספקלריה משיחית. אם חוזרים ונושמים אחרי אלפיים שנות גלות אווירה תנ"כית, הדבר אפשרי רק מתוך אורו של משיח.

סיפר לי אחד מראשי הישיבות. בעקבות המלחמה הוטל עליו ללכת אל משפחה שכולה ולהודיעה על נפילת הבן. לאחר ההלם הראשון, משעברה כמחצית השעה אמר האב: עברתי את השואה, שכלתי בה אשה וחמישה ילדים, שלא זכו אפילו להגיע לקבר ישראל. בני זה זכה להיוולד בארץ-ישראל, לחיות בה, ללמוד בה, למסור את חייו למענה ולהגיע לקבר ישראל. בכל זאת קצת התקדמות.

אין אדם נתפס על צערו. אני לא הייתי אומר התקדמות קימעא; אולם יכולני להעיד כי בימי נעורי, כשהיינו נתונים בעיצומה של השואה, היה חלומנו היותר מתוק, שאם נגזר עלינו להיהרג, ניפלה נא לפחות במלחמה בארץ-ישראל.

[ח]

את מלחמת יום הכיפורים יש לראות במימד משיחי בגלל שלושה דברים:

(א) המלחמה פרצה על רקע תקומת מלכות ישראל. "ה' מלך ירגזו עמים", אומרים חז"ל (ילק"ש ח"ב תתנב): כשישראל נגאלים, כשישראל מתחילים לכונן מלכות - אומות העולם נרגזים. כל זמן שישראל בגלות - אומות העולם יושבות בשלווה, הן אינן רוגזות. אומרים חז"ל שכך משיב להם הקב"ה: "כמה שלטונות שלטו מכם ולא כעסו בני, ועכשיו אתם כועסים? אף אני אכעס כעס שאין בו רצון, שנאמר: 'ה' מלך ירגזו עמים'". ואף בספרי נאמר: כי גם לעתיד לבוא תחזור אותה תופעה שהיתה ביציאת מצרים: "שמעו עמים ירגזון", שכן הגויים חשים כי קרוב יום אידם, "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". אלה הם פרפורי גסיסה שלהם. זהו המוקד של המלחמה, הגויים נלחמים על עצם קיומם כגויים, כטמאים. הרשעה נלחמת את מלחמת קיומה. היא יודעת כי במלחמות ה' לא יהיה מקום לא לשטן ולא לרוח הטומאה. מלחמה זו, שבאה על רקע תקומת מלכות ישראל, היא שמקנה לה את המימד המשיחי.

(ב) השתתפותן של כל מדינות העולם במלחמה אף היא באה מכות המימד המשיחי שלה. לא זו בלבד שכל כך הרבה ארצות ערב משתתפות בה, אלא שמלחמה זו קשורה לכל אחת ואחת מאומות העולם, מעצמות-על ותת-מעצמות ומדינות קטנות, כל המדינות הצורכות נפט. "המו גויים, מטו ממלכות". השינויים המפליגים שנוצרים ויווצרו בגלל המלחמה הזאת, כל המיבנה המדיני המתפורר, השינויים הטכנולוגיים שיווצרו עקב חיפוש תחליפים לנפט. האליל של תרבות המערב - הטכנולוגיה - נאבק על עצם קיומו. וכל זה בעקבות המלחמה. המפולת התרבותית-מוסרית של כל התרבות הנוצרית המערבית, דיבורים על אחוות עמים, על סולידאריות בין-לאומית - מתגלים כריקים וחסרי שחר. האנוכיות מתגלה בכל מערומיה. שום דבר לא יצליח לכסות על התרפסותם של אדירי עולם לפני קיקיונים תרבותיים ומוסריים, לפני עריצי ארצות שמשטר עבדים שולט בהן ועלטה עוד מלפני ימי הביניים שוררת שם - כל הדברים הללו מפקיעים את המלחמה מן המימד המקומי והזמני ומשווים לה את המימד המשיחי, את המימד ההיסטורי המהפכני. "המו גוים, מטו ממלכות, נתן בקולו תמוג הארץ. ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה" (תהלים מו ז-ח).

(ג) התשועה הגדולה, שלפי שעה עדיין מעטים בלבד מכירים בה. מועטות היו בתולדות ישראל מלחמות מעטים נגד רבים כמלחמה זו שהיתה הפעם. תמיד הדגמנו מלחמת מעטים נגד רבים - כמה תושבים יש במדינת ישראל וכמה יש בכל ארצות ערב. אולם בחזית, בגיזרה המסויימת לא היה יחס כזה. הפעם עמד טאנק אחד מול מאה טאנקים, יחס של אחד למאה לא היה קודם לכך. ואם תוסיף לכך את הנשק הרב של האוייב ואת המצב האומלל שהתחלנו בו את המלחמה הזאת, אותם מחדלים שעליהם מדברים ועוד ידברו, ואחרי כל זה הגענו למה שהגענו, - אם נחשוב על אותן הגזרות בצפון ובדרום שבהן לא היו כוחותינו ערוכים בכלל, ובכל זאת האויב נעצר בהן, הרי זה היה ממש על פי צו מלמעלה. שכן אילמלא נעצר, יכול היה להמשיך לדהור, וכל מקום שהיה דוהר היה שורף ומכלה. אם נשוחח עם חיילים ועם לוחמים, אם נאזין לסיפוריהם של מפקדים בכירים, סיפורים אשר סיפרו כאשר לבם עדיין היה פתוח עקב הזעזועים שבאו אחרי המלחמה - אולי שוב לא יחזרו על אותם סיפורים - נבין כי תשועה בשיעור שהיתה במלחמה הזאת, יש בה צד של ניסים גדולים, שנותנים לה את המימד המשיחי. לא בכך היינו רגילים בכל תקופה אחרת, אין זה מסוג הישועות שהיינו זוכים להן בגלות. כאן מדובר בתשועות שהנביאים ניבאו עליהן, ועליהן דיברו חז"ל. רק בעוונותינו הרבים עדיין לא חדרה ההרגשה ללבבות.

שלושת הדברים הללו: המלחמה שבאה על רקע תקומת ישראל, האוניברסאליות של המלחמה, הממדים של התשועה הגדולה, ואם נצרף גם את העובדה שמלחמה זאת פרצה ביום הכיפורים - הם שנותנים למלחמת יום הכיפורים. את המימד המשיחי.

[ט]

נשוב ונחזור לשאלות ששאלנו בראשית דברינו: משמעותה של מלחמה זאת על תופעותיה המעציבות ואתחלתא דגאולה. נבדוק, מה מקומן של מלחמות בתקופה של אתחלתא דגאולה. כלום באות המלחמות רק לפני כינון מלכות ישראל, או שמא הן באות גם אחרי תקומתה? שאלות אלה שדחינו מעל פנינו משום שלא רצינו ולא היה נוח לדבר עליהן. ואם היו צפויות מלחמות גם אחרי כינון מלכות ישראל, תצוף השאלה: האם באות המלחמות אך ורק למען כיבוש הארץ, או שמא יש להן גם מטרות אחרות? ננסה לברר כיצד ניתן לשלב את המלחמה הזאת בתהליכי הגאולה.

ראש לכל נקדים ונאמר: כל מה שנוגע לתקופת הגאולה ולתקופת המשיח אין אנחנו יודעים בהם, ואין אנחנו מתאמרים לדעת את פרטי הדברים לגביהם.

"וכל אלו הדברים וכיוצא בהן - אומר הרמב"ם - לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו. שהדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא על פי הכרע הפסוקים. ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סידור הווית הדברים הללו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאינם מביאים לא לידי יראה ולא, לידי אהבה, וכן לא יחשב הקיצין, אלא לחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו" (הלכות מלכים פרק י, ב).

שואלים על הקשר בין אתחלתא דגאולה ובין המלחמות. הגמרא (במסכת מגילה יז) אומרת: "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" - עצם המלחמות הם אתחלתא דגאולה. הרמב"ם (הל' מלכים יא, ד) נותן סימן לזהותו של המשיח: "ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בידקה וילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח". הרי שאחר כינון מלכות בית דוד, יהיה על המלך להילחם מלחמות ה'. במדרש (רות רבה ה) נאמר: "גושי הלום ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחומץ; גושי הלום - קרבי למלכות; ואכלת מן הלחם - זו לחמה של מלכות, וטבלת פתך בחומץ - אלו היסורין". כבר אוכלים מלחמה של מלכות, ואף על פי כן, טובלים אותה בחומץ, ביסורים.

מלחמת גוג ומגוג, מתי היא באה?

"בן אדם, שים פניך אל גוג ארץ המגוג נשיא ראש משך ותבל, והנבא עליו... ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך, והוצאתי אותך ואת כל חילך סוסים ופרשים לבשי מכלול כולם, קהל רב צנה ומגן, תפשי חרבות כולם... מימים רבים תפקד באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב, מקובצת מעמים רבים, על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד, והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כולם... ואמרת אעלה על ארץ פרזות, אבוא השקטים ישבי לבטח, כולם ישבים באין חומה ובריח ודלתים אין להם" (יחזקאל לח). תקופה של יושבים לבטח, תקופה של קיבוץ גלויות. נזכור את דברי הגר"א כי מלחמת גוג ומגוג בתקופתנו מתפצלת למלחמות קטנות, והוא מצטט את המדרש: "משל למלך שנשבע לזרוק אבן על בנו. לימים נתפייס המלך על בנו, אמר: איני יכול לבטל את דברי. מה עשה? שבר את האבן לחתיכות וזרק על בנו". אמר הגאון: בזכות התפילות, בזכות היסורים ובזכות כל שתיקנו גדולי ישראל - מלחמת גוג ומגוג מתפצלת, וכל זה מדובר אחרי תקופה של ביטחון.

בזכריה נאמר: "והיה ביום ההוא אשים את ירושלם אבן מעמסה לכל העמים. כל עומסיה שרוט ישרטו, ונאספו עליה כל גויי הארץ... והיה ביום ההוא אבקש להשמיד את כל הגוים הבאים על ירושלם. ושפכתי על בית דוד ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים", ולאחר מכן "והביטו אלי את אשר דקרו, וספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור. ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד" (יב). ואומר הרד"ק: "אחר-כך אמר שאם יזדמן שידקרו אחד מהם במלחמה ואפלו הדיוט שבהם, תימה גדולה יהיה להם היאך יהיה דבר זה, ויחשבו אותו שהוא תחילת ירידה והכנעה נגד אויביהם; כמו שעשה יהושע, כאשר הכו אנשי העי מישראל שלשים וששה איש, אמר: אהה ה', ואמר: מה אומר אחרי אשר הפר ישראל עורף לפני אויביו, בן יהיה עניינם עתה, אם יראו שידקרו מהם אפילו יתמהו".

זוהי התופעה והתחושה של "וספדו משפחות משפחות".

יש דברים שקשה לתפוס אותם ועוד יותר קשה לעכל אותם. בשורת "בדמיך חיי" היא, מאותם הדברים שהקב"ה בעצמו כביבול מרגיש שאין ישראל מסוגלים לתפוס אותה. האמנם 'בדמיך חיי'? וכי יש ניגוד גדול יותר משפיכת דם וחיים, האמנם כך זה חייב להיות? והקב"ה חוזר על אמרתו פעם שנייה "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי".

[י]

אחרי כינון מלכות ישראל תבוא איפוא מלחמה, אולי מלחמות, והמקורות מדברים על מלחמה אכזרית. איננו יודעים את פרטי הדברים, אך חז"ל מדברים על ארבעים וחמישה יום. איננו יודעים את משמעותם של הפרטים, אבל אנחנו יודעים שתהא זו תופעה ארעית בלבד. "כגואל הראשון כך גואל האחרון" - אומרים חז"ל (ילק"ש ח"ב תקיח). וגם אצל הגואל הראשון נשאלה השאלה: "למה הרעתה לעם הזה?" (שמות ה). "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. דומה דודי לצבי" (שיה"ש ב ח-ט). "דומה דודי לצבי - מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהם" (שהש"ר סדר א תרנא כב).

יש שעות של איתגליא וישנן שעות של איתכסיא. בגלל קיפולי הקרקע אין רואים את הצבי, אבל הוא ממשיך לרוץ. כך אנחנו מקובלים מהגאון: בישראל אין חזרה לאחור בתקופת שיבת ציון, מכל צרה תבוא ישועה.

ונדע, כי המלחמה על ירושלים שהנביאים דיברו עליה, יכולה להיות גם בתעלה וגם במוסקבה. במלחמה מודרנית אין נלחמים על העיר, נלחמים ממרתק גדול, כשם שארצות הברית נלחמת את מלחמתה כאן או בוויאטנאם. "ונלכדה העיר" (זכריה לד, ב) - אפשר שהכוונה ללכידת קו התעלה או נפח שברמת הגולן. כי מבחינה מסוימת, כשנלכדו הרמה וקו התעלה היתה חרדה: אכן, הדרך פתוחה לירושלים!

[יא]

נשאל: לשם מה באה המלחמה הזאת? מה יש לכבוש? לשם מה באה מלחמת גוג ומגוג, לשם מה מביאים ארצות לא ידועות רחוקות מצפון, למען כיבוש הארץ? אחרי כינון מלכות ישראל, יכולה להיות למלחמה משמעות אחת בלבד: צירופה, זיקוקה וליבונה של כנסת ישראל. לזעזע את כנסת ישראל בדי לצרף אותה. ואכן זעזוע גדול עובר עליה. אין אנחנו מדברים על כל אותם מאות ואלפים שיהיו, שעמדו בשערי המוות וראו ניסים, והתחילו להתפלל ולהניח תפילין. ודאי, כל הדברים הללו מצטרפים, ודאי יש להם מקום גדול בשמים. ודאי וודאי שיש להם מקום גם מבחינת התפתחותה של כנסת ישראל, גם אם תופעה זאת עראית היא. אבל מדובר כאן בתהליכים, בתהליכים פנימיים של כיווני מחשבה וכיווני רגשות, אשר עדיין רק אפס קצהו אנחנו רואים. תהליך במתואר בהושע (ב, ט): "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם, ובקשתם ולא תמצא, ואמרה: אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". זהו תהליך ארוך. כאשר כל העולם מתנכר, כאשר "ורדפה את מאהביה ולא תשיג אותם" - יבוא, החיפוש אחר זהות עצמית: מה בעצם כוחנו? אנחנו עומדים מול העולם כולו! תבוא התכנסות אל עצמנו: מה נותן את התקווה ואת הבטחון שישראל תוסיף להתקיים? זה יחייב את החיפוש ואת ההתכנסות פנימה: חיפוש טעם לסבל היהודי, להבין את פשר המלחמות הללו ואת יעודינו? ומכאן תבוא הזדהות עם העם היהודי בחיפוש דרך היחוד היהודי, יבוא תהליך של הכרת ההבדל בין ישראל לעמים - זהו תנאי ראשון לכל עלייה רוחנית.

נראה לי כי במלחמה זאת זכיתי להבין את שיטתו של הרמב"ן בספרו "תורת האדם", שאין מספידין להרוגי מלכות. הגמרא (סנהדרין יא) מספרת לנו שביקשו חכמים לספוד גם לרבי יהודה בן בבא באותו הספד גדול: "הי חסיד, הי ענו, תלמידו של הלל, אלא שנטרפה שעה, שאין מספידין על הרוגי מלכות". רש"י וכל הראשונים מפרשים: אין מספידין מפני אימת המלכות, המלכות תשמע שמספידים אותם שהוציאה להורג ותוסיף צרות. לכן הספד על הרוג מלכות תלוי במצב, אם יש אימה או לא. הרמב"ן קבע להלכה שאין מספידין. הבית יוסף מקשה עליו: וכי משום שנהרגו על ידי מלכות אין מספידים עליהם? הרי הגמרא (סנהדרין מז) אומרת: אפילו רשע שנהרג ברשעו, הרי הוא נחשב כחסיד, "ביון דלאו כי אורחיה קמיית הויה ליה כפרה, הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי. - הויה להו כפרה". הרי בשעה אחת קונה את עולמו. אבל כאשר, בעוונותי הרבים, חייב הייתי להספיד חבר, ועוד חבר, ועוד חבר, ה' יקום דמם, הרגשתי לבטים: מיטלטלים אנחנו מכאבו של יחיד לכאבו של ציבור, ואיך אבוא להספיד יחיד בין כלל אותם היחידים שנפלו, אשר זכו כולם למדריגות הגבוהות ביותר, ומי יכול לעמוד במחיצתם - ואני אדבר על יחיד?! דומה שכאן הבנתי את שיטתו של הרמב"ן, איר אפשר לדבר על ר' יהודה בן בבא, - הי חסיד הי ענו - הרי יחד עמו נהרגו כמה וכמה שכולם חסידים וענווים. ואף על פי כן אין הלכה כרמב"ן, ונחה דעתי.

אולי יש עניין מיוחד להספיד יחידים, כדי להחדיר את ההכרה אצלנו, שכן אין כאן שאלה מספרית. אין מדברים על מספרים, אנו מדברים על עולמות על כל אחד שהיה עולם בפני עצמו, וכדי להגדיל את ההכרה: מה בין בני לבין בן חמי? מה ההבדל בין ישראל לעמים? איך מתייחס ישראל לחיי נפש של יחיד? איך אנו דואגים לשבויינו? וכנגד זה - כיצד האויבים מדברים על מיליוני קרבנות? ישנה מעלה דווקא בהספד על יחיד, כי חלק מן התיקון שהמלחמה צריכה לבנות ולהחדיר הוא, כי אכן יש ערך ליחיד, ויש הבדל בין ישראל לעמים כהבדל בין האור לחושך. חז"ל דרשו: "כשושנה בין החוחים - כל קוץ שדוקר את השושנה מגביר את ריחה". יסורים מגלים את עצמיותה של כנסת ישראל, והוא פשוטו ועומקו של "בדמיך - חיי, בדמיך - חיי" (יחזקאל טז).

[יב]

בתקופה זו אנו זקוקים לאמונה גדולה, לבטחון גדול ולעצבים חזקים. עד היכן הדברים מגיעים נוכל ללמוד משאול המלך. אחר ששמואל משח את שאול למלך, ציווהו (שמואל-א י, ח): "וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי ירד אליך להעלות עלות לזבח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי אליך והודעתי לך את אשר תעשה".

שאול המלך נקלע למצב הרבה יותר גרוע משהיינו אנו ערב מלחמת יום הכיפורים.

"ויהיו עם שאול אלפים במכמש ובהר בית אל, ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין, ויתר העם שלח איש לאהליו".

ציודם היה, כנראה, אבנים ומקלות, כפי הנאמר שם:

"וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל, כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית... והיה ביום מלחמה ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן, ותמצא לשאול וליונתן בנו". כנגדם נאספו פלשתים "להלחם עם ישראל שלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים, ועם כחול אשר על שפת הים לרוב", חי"ר בלא סוף, "ואיש ישראל ראו כי צר לו כי נגף העם, ויתחבאו העם במערות ובחוחים ובסלעים ובצריחים ובברות. ועברים עברו את הירדן ארץ גד וגלעד, ושאול עודנו בגלגל וכל העם חרדו אחריו" (שמואל-א יג).

כך נשאר שאול עם שש מאות איש בלבד, אחר שהשאר ברחו ממנו מול שלושים אלף רכב, ששת אלפים פרשים וחי"ר כחול הים. מה יכול עוד שאול לעשות? - להתפלל! "ויאמר שאול הגשו אלי העלה והשלמים, ויעל העלה. ויהי ככלתו להעלות העלה והנה שמואל בא, ויצא שאול לקראתו לברכו. ויאמר שמואל: מה עשית, ויאמר שאול: כי ראיתי כי נפץ העם מעלי, ואתה לא באת למועד הימים ופלשתים נאספים מכמש. ואמר: עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי".

גוואלד, עוד לא התפללתי! "ואתאפק", ותרגם אונקלוס: התחזקתי, "ואעלה העולה". שבעה ימים החזיק בכל כוחותיו הנפשיים עם שש מאות איש מצויידים במקלות ובאבנים, וברגע האחרון איבד את עצביו והתפלל, אבל, זוהי תפילה מתוך יאוש.

"ואעלה העולה. ויאמר שמואל אל שאול: נסכלת, לא שמרת את מצות ה' אלהיך אשר צוך, כי עתה הכין ה' את ממלכתך אל ישראל עד עולם. ועתה ממלכתך לא תקום, בקש ה' לו איש כלבבו ויצוהו ה' לנגיד על עמה כי לא שמרת את אשר צווך ה' ".

כושר עמידה ועצבים חזקים כאלה הם הנדרשים מן המנהיגים. יש להתחזק באמונה ובבטחון, כפי שנאמר בסוף שירת האזינו:

"כי אשא אל שמים ידי, ואמרתי חי אנכי לעולם. אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, אשיב נקם לצרי ולמשנאי אשלם. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר, מדם חלל ושביה, מראש פרעות אויב". הספרי אומר: "ממה שעשו בשבויי עמי". "הרנינו גוים עמו כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו".

[יג]

מצווים אנו לחיות עם האמונה, שאין נסיגה מאז התחלת שיבת ציוו. הסתרות ארעיות ישנן, אבל נסיגה אין. כל הדרכים הסלולות והבלתי סלולות מובילות לגאולת ישראל.

"לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים כמרומז בפסוק 'חבלים ליוסף'. היא באה במידת הדין באיתערותא דלתתא. עקבות משיחא באים בחבלים ולפעמים גם בעקיפין, אך מצד שני באה לעומתה מידת החסד, בחינת וישת יד ימינו על ראש אפרים. לדעת מראש כי בעקבות משיחא - מכל צרה יוצא ישועה, והישועה באה מתור צרה על פי הכתוב: 'ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע', אשר על זה אומר רבנו הגר"א בחבקוק בביאורו על הפסוק 'אנוח ליום צרה', שזה נאמר על משיח בן יוסף, לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים. אבל בזה היא נקנית ממש. עקבות משיחא באות בהפרעות ומכשולים מצד שרו של עשו וגם על-ידי ארמילוס שר הערב-רב אבל בסופו נופל ביד שרו של יוסף כדאיתא במדרש תנחומא (כי תצא) בעזרתו של משיח בן דוד בחינת יהודא. מציל את יוסף אף מעז יצא מתוק ופועל ידינו ירצה ה' ולכן חלילה לנו לסגת אחור במשהו אם יהיה ח"ו איזה קושי, איזה מכשלה בדרך עבודתנו, ולהיות בטוחים כי דווקא ממנה יעקב יושע, ומן המיצר נגיע למרחביה" (קול התור פ"א י"ג). "נאמן אתה הוא ה' אלהינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם", דבר אחד מדבריך!

"כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב, כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזרע ולחם לאוכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו" (ישעיה נה, י-יא).

באמונה כזאת יש לחיות. וכל מי שבא במגע עם בן תורה צריך שישאב אמונה מעצם הפגישה עמו. אמונה צריכה לקרון ממנו, ועליה להקרין אל נפשו של כל אחד. ונסיים בדברי הנביא: "קרבתי צדקתי לא תרחק ותשועתי לא תאחר, ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" (ישעיהו מו, יג).