דילוג לתוכן העיקרי

המעלות ממעמקים | אמונים

קובץ טקסט

אמונים[1]

[א] ויותר יעקב לבדו

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו". "'אין כאל ישורון' רוכב שמים בעזרך'. ר' ברכיה בר סימון אמר אין כאל ומי כאל ישורון ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו 'ונשגב ד' לבדו' אף יעקב 'ויותר יעקב לבדו'" (רבה וישלח). ונשגב ד' לבדו - ויותר יעקב לבדו, הניגוד בין שני הכתובים הוא קוטבי. "בוא בחור והטמן בעפר מפני פחד ד' ומהדר גאונו. עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ד' לבדו ביום ההוא." שום כח בעולם אינו מתייצב נגדו יתברך, "ושח גבהות אדם ושפל רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כנגד זה עומד יעקב מול עולם עוין ונאבק לבדו עם שרו של עשו המייצג את כל הכח הפיסי והברוטאלי שבעולם. אם היו לו מספר ידידים, הרי הם מעבר לנהר. יעקב אנוס להלחם לבדו, ועינם של חז"ל רואות כאן הקבלה ודמיון בין ישראל לסבא, להקב"ה, מה שם לבדו אף כאן לבדו...

אכן יש במעמד זה של האבקות יעקב לבדו, שגב מעין שגב של מעלה. זה אינו שגב מעלמא הדין. העצמה הפנימית המתגלה ביעקב בעת שנותר לבדו היא מעין תוקף של מעלה. תוקף של משגב אלקים לבדו.

זאת ועוד, בשעה שיעקב נותר לבדו, דווקא אז מתגלה כוחו לאלהיו, אז מתגלה ונשגב ד' לבדו ביום ההוא. אז מתגלה ליעקב עצמו כי כוחו לא ממין כוחו של עשו. הוא איננו נמדד לפי מספר כלי הנשק שבידו, משגבו באלוהי יעקב סלה.

"מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה זה הדור בלבושו צועה ברב כוחו, אני מדבר בצדקה רב להושיע. מדוע אדום ללבושך ובגדיך כדורך בגת. פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי. כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרועי וחמתי היא סמכתני. ואבוס עמים באפי ואשכרם בחמתי, ואוריד לארץ נצחם".

"עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב!"

[ב] חוזר ונעור

היתה מלחמת ששת הימים ואתה אותה התעוררות מופלאה של המוני בית-ישראל, התעוררות שהיתה בה התוודעות איש לרעהו, איש לעמו לארצו ולמקדשו, התוודעות אדם לאביו שבשמים. אחריה באו הימים האפורים, השעות הקטנות - והשעות הגדולות והיפות נעלמו כלא היו.

באה מלחמת יום הכיפורים ושוב באו עמה שעות יפות. "'שחורה אני ונאוה בנות ירושלים', שחורה אני כל ימות השנה ונאווה אני ביום הכיפורים" (מדרש רבה). אילו תיו בימינו חכמי המדרש ודאי היו מוסיפים: "נאווה אני במלחמת יום הכיפורים". הפעם לא הקיפה ההתעוררות המונים כבמלחמת ששת הימים, אר כנגד זה בקרב אלפי לוחמים הגיעה לעוצמה שלא ראינו כמותה באותה מלחמה. והשאלה נשאלת: האם גם הפעם יעלם הכל? מי יודע. החששות גוברים כי אחרי ימי המתח יבואו ימי התפרקות ובעקבם הקטנוניות והקדרות.

הבה נפתח את ספר בראשית ונעיין בו: "וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר... וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם, ויקרא, להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו".

מקובלנו מפי חז"ל, כי חפירת בארות של האבות הקבילה לחפירה בנבכי הנפש, לנביעה רוחנית, להשקאת צמאים לדבר ד' מבאר מים חיים, "ואין מים אלא תורה". ואמנם זכה אברהם ובכוח אותה חפירה הפיץ דעת ד', השפיע ועשה נפשות לאמונה באל-יחיד בורא עולם ולדביקות בדרכיו. אך האכזבה לא איחרה לבוא. הבארות אשר נחפרו סיתמום פלשתים אחרי מות אברהם. הנפשות אשר עשו אברהם ובני ביתו חזרו לסורם. "אברהם כרי ליה להאי בירא בגין דאיהו אוליף לכל בני עלמא דיפלחון לקב"ה. וכיון דברי ליה אפיק מיין נבעין דלא פסקין לעלמין. וכיון דמית אברהם מה מה כתיב? 'וכל הבארות אשר חפרו עבדי אברהם אביו וגו'... כיון דמלוה פלשתים עפרא רזא דאהדרו בני עלמא לעבודה זרה, והוה עלמא שלם דלית דידע ליה לקב"ה. כיון דאתא יצחק מה כתיב? וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו'. מאי 'וישב'? אלא דאתיב עלמא לתיקוניה ואוליף לון לבני עלמא דידעין ליה לקב"ה" (זהר דברים, תוספת, דף ש"ב עמוד ב'). אחרי אברהם בא יצחק בתנופה חדשה, "וישב יצחק ויחפר את בארת המים". ראה פרי בעמלו, רחוקים רוו צמאונם מבאר מים חיים.

"ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו". למה חזר לשמות שקרא להן אברהם, למה לא קרא להן בשמות חדשים, הרי יצחק הוא שחפר את הבארות וזכאי היה לקרוא להן בשמות משלו? אלא לאחר שחפר יצחק אבינו את הבארות גילה כי בעצם הוא ממשיך בחפירתו של אברהם, ובזכות אותה חפירה עלה בידו לגלות את הבארות שהן למעשה בארותיו של אברהם, ועל כן קרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו.

בוא יבואו ימי התנערות. לכשתבוא שעת ההתעוררות הגדולה נשוב ונתוודע לימי מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, נגלה את רישומיהם ונכירם. אז יתברר כי דבר לא הלך לאיבוד "וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח". באר שחפרוה ימי תשכ"ז וכרוה ימי תשל"ד, מימיה הוסיפו לפכות במסתרים. "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, נאם ד'. כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבתי ממחשבתיכם. כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה, ונתן זרע לזרע ולחם לאכל. כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם, כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח אשר שלחתיו".

[ג] בכפל פנים

שתיים ראיות הן: ראיית ה"בפועל" וראיית ה"בכוח". הראשונה מסתכלת במציאות כגילוייה, בהווה, האחרת רואה את מה שמקופל וגנוז בה במציאות זאת. "וכן כשהיו ישראל במצרים ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות, הה"ד: ויאמר ה' 'ראיתי' לא נאמר, אלא: ראה ראיתי. אמר לו הקב"ה: משה, אתה רואה ראייה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי - זהו ראה; ראיתי - זו ראיית מעשה העגל". (שמות רבה ג). גם משה רבינו ראה בוודאי ראייה חודרת ומקיפה, אך הקב"ה לימדו לראות שתי ראיות, גם בשעה שבין שתיהן המרחק גדול.

וכן רבי עקיבא וחבריו שראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, היו הם בוכים והוא. משחק. לפני רבי עקיבא, ענק הרוח, העתיד הרחוק ניצב כהווה. הוא. בתור "ציון שדה תחרש" כבר ראה "עור ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים".

יומא חד הווה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייא ריש לקיש ושוור (רש"י: קפץ) לירדנא אבתריה. אמר ליה: חילר לאורייתא. אמר ליה: שופרך לנשי. אמר ליה: אי הדרת בר יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי. קביל עליה (ב"מ פד.). רבי יוחנן ראה את קפיצתו של ריש לקיש כביטוי ליכולתו ולנכונותו, הוא ראה לאילו מדריגות גדולות בלימוד התורה עשוי הוא להגיע בכוחות מעין אלה, ראייה כפולת-פנים ראה והחזיר את ריש לקיש בתשובה.

בימינו אלה, כשהמאורעות תוכפים עלינו בזה אחר זה, חובה מיוחדת חייבים אנו לראות את הדברים בכפל פנים. אברהם אבינו נאמר בו: "וירא... וירא". ראייה אחת כפשוטה וראייה אחרת משמעה הבנה, ראיית הפנים הגנוז בכח בתור הגלוי בפועל. בראייה ראשונה ראה שלושה ערבים המשתחווים לאבק רגליהם, ובראייה שנייה ראה שלושה מלאכים. ואת הסגולה הזאת את הכושר הזה לראייה-כפולת-פנים הוריש לבניו אחריו.

יש הקוראים לריאליזם, לראיית המציאות כמות שהיא, מתור טענה לאובייקטיביות. טעות חמורה בידם. שכן בלא ראיית מה שגנוז בהווה לגבי העתיד אלן להבין אף את הנגלה עצמו. ה"בכח" אינו עניין לנביאים ולחוזי עתידות כי אם למביני ההווה, לפי שה"בכח" הוא גורם את ה"בפועל" ומשפיע עליו.

לראות את המציאות בגדלותה ולא רק את הפרטים הקטנים שאינם מצטרפים למסכת אחת אנו נקראים. כדי להבינה באמת יש לראות מבעד ל"בפועל", לנגלה החיצוני, את ה"בכח", את הגנוז ועתיד להתגלות לנו לטובה.

 


[1] שיחות בישיבת הר-עציון, תשל"ד

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)