דילוג לתוכן העיקרי

המסר של העקדה לפי שיטת הרמב"ם

קובץ טקסט

השיחה נאמרה סעודה שלישית של שבת קודש פרשת וירא תשנ"ז. סיכם מתן גלידאי

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פכ"ד) מדגיש שניסיון העקדה לא נועד להוכיח לקב"ה דבר באשר למידת אמונתו של אברהם כי אם להביא לתודעתם של בני האדם שני מסרים חשובים:

א. ודאות הנבואה - העובדה שאברהם היה מוכן להרוג את בנו על פי הנבואה מוכיחה שהיה ברור לו ללא כל ספק שזה מה שהקב"ה דורש ממנו. מי שלא חווה נבואה עלול לחשוב שיש בה שילוב של חזון ודמיון, שהיא אינה ניתנת לנביא בצורה חד-משמעית ושיש צורך ב"עבודת פענוח" של הנביא, עבודה שיש בה גם מן ההשערה. ניתן גם לשאול מניין לנביא שהדברים אכן באים אליו מאת ה'. ניסיון העקדה מוכיח שלאדם שמקבל נבואה יש ביטחון מלא במקורם של הדברים שקיבל וכי אין לו כל התלבטות באשר לתוכנם - הוא יהיה מוכן אפילו להרוג את בנו אם כך נאמר לו בנבואה.

הרמב"ם מוסיף שהיה ראוי שמסר זה יעבור דווקא על ידי אברהם, שהיה הראשון שהאמין בייחוד ה', מפני שהנבואה היא אחד הרעיונות המרכזיים ביהדות: הדתות האליליות סברו שיש לרצות את האלים, לעבוד אותם וכו', אולם היה ברור להן שהאל עצמו איננו מורה לבני האדם כיצד לנהוג; היהדות חידשה שהא-ל - באמצעות הנבואה - מסביר בעצמו לבני האדם כיצד עליהם לנהוג, ולכן טבעי הדבר שאברהם הוא שיפרסם את ודאות הנבואה.

ב. העקדה באה ללמדנו עד היכן יכולה להגיע אהבת ה' ויראתו. הריגת הבן היא ההקרבה הגדולה ביותר שיכול אדם להקריב, יותר מאשר נתינת ממון או מסירות נפש. הדבר נכון שבעתיים אצל אברהם אבינו, שהיה אדם עשיר ומאושר אולם קיווה כל חייו לילד, שממנו תקום אומה, ילד שנולד לו רק לאחר שכבר כמעט התייאש ועל כן אין לתאר את אהבתו לו.

לו היה אברהם מקריב את הילד מיד עם הציווי ניתן היה לחשוב שעשה זאת מתוך איזו אקסטזה, ללא מחשבה. לכן הורה לו הקב"ה להקריב את יצחק בהר המוריה, מהלך כמה ימים ממקום מושבו - זמן שאפשר לו לחשוב על הציווי רבות - ואף על פי כן הוא היה מוכן להקריב את היקר לו מכול לקב"ה. אברהם לא עשה זאת בגלל יראת העונש אלא מאהבת ה' ומיראתו: "כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני" (כ"ב, יב).

מדוע מדגישה התורה עד היכן מגיעות אהבת ה' ויראתו דווקא באמצעות מעשה שהתורה מתנגדת לו - קרבנות אדם?

נראה שהייתה לעקדה חשיבות מרובה מבחינת ההקשר ההיסטורי שלה. לאברהם היה ויכוח עם חכמי אותה תקופה, שדגלו בעבודת אלילים. לא כל עובדי האלילים ראו בעצם דומם אלוה וסגדו לו. היו כאלה שהבינו שיש א-ל נעלה יותר, אלא שהם חיפשו דרכים מוחשיות לעבוד אותו, שכן הם היו סבורים כי לא ניתן "למכור" לפשוטי העם א-ל רוחני מופשט. טענה זו נשמעת במקומות רבים עד עצם היום הזה. אנשים שמחפשים משהו לסגוד לו אינם מוכנים להסתפק בדבר ערטילאי ובלתי-נראה; הם חייבים לעבוד משהו גשמי. רבים טוענים שלא ניתן להתעלות לרמות גבוהות של הקרבה כאשר עובדים דבר מופשט. למעשה, היו גם בין גדולי הראשונים מי שלא פסלו על הסף כל הגשמה מכל סוג שהוא. הרמב"ם נלחם בדעות אלו בחריפות עד שהצליח לשרשן. חשיבותה של העקדה בכך שהיא מראה שגם אם עובדים את ה' ללא כל אמצעי גשמי ניתן להגיע לרמות גבוהות מאוד של אהבת ה' ויראתו ושל נכונות להקריב בגללן (ראה איגרות ראי"ה, חלק ב איגרת מג).

גם כיום יש רבים ביהדות שמנסים "למכור" פטנטים שונים כמו שמות, קמיעות, החלפת מילים בכתובה וכד'; רבים גם מחזירים בתשובה על ידי פטנטים בסגנון זה. לתפיסות כאלה אין זכר בימי הגמרא, הראשונים, האחרונים וגדולי דורנו. זהו ניסיון לברוח מהאמונה התמימה, המופשטת, שאין בה שום אמצעי מוחשי. עלינו ללכת בדרכו של אברהם אבינו ולברוח מפטנטים אלו מתוך אמונה שגם בדרך זו ניתן להגיע לרמות גבוהות של אהבת ה' ויראתו.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)