עירובין | דף סא | המניח עירובו בעיר

במשנה (סא עמוד א) נחלקו רבי עקיבא וחכמים בדין מי שהניח עירובו בעיר שלא שבת בתוכה:

"מי שהיה בעיר גדולה ונתן את עירובו בעיר קטנה, בעיר קטנה ונתן את עירובו בעיר גדולה - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה.
רבי עקיבא אומר: אין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה.
אמר להן רבי עקיבא: אי אתם מודים לי בנותן עירובו במערה, שאין לו אלא ממקום עירובו אלפים אמה?
אמרו לו: אימתי - בזמן שאין בה דיורין, אבל יש בה דיורין - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה".

לדעת חכמים, בין אם הניח עירובו בעיר ובין אם שבת בתוכה יש לו את כל העיר ואלפים אמה חוצה לה. אמנם שיטת רבי עקיבא (כמבואר בגמרא לקמן) היא שדווקא מי ששובת בעיר הולך את כולה ואלפים אמה חוצה לה, ואילו מי שרק הניח עירובו בתוכה יש לו אלפים אמה ממקום הנחת העירוב.

שיטת רבי עקיבא נראית תמוהה לכאורה: מדוע לחלק בין מי ששבת בעיר למי שהניח את עירובו בתוכה? נראה שאפשר להבין את ההלכה המגדירה את העיר כארבע אמות בשתי דרכים, כפי שהראינו בעיון הקודם:

א. האדם השובת במקום אחד בעיר נחשב כמי ששובת בכולה.

ב. העיר עצמה מוגדרת כחפצא של ארבע אמות.

נראה שדעת רבי עקיבא היא כאפשרות הראשונה, וממילא דווקא כאשר האדם שובת ממש בתוך העיר הוא נחשב כאילו שבת בכולה, אך העיר עצמה לא מוגדרת כארבע אמות ולכן העירוב לא נחשב כאילו הוא מונח בעיר כולה. ניתן לחזק הבנה זו בדעת רבי עקיבא לאור דברי הירושלמי (פרק ה, הלכה ז):

"רבי יצחק בר נחמן בשם רבי חנינה מה פליגי בשנתנו עירובן בפלטיא אבל אם נתנו עירובן בבתים אף ר' עקיבה מודה".

כלומר, דווקא ביחס לעיר סבור רבי עקיבא שאין היא נחשבת כיחידה של ד' אמות, אך כאשר נותן את עירובו בבית נחשב הבית כולו כארבע אמות אף שאינו שובת שם בפועל.

בדעת רבנן אפשר להסביר בפשטות שלדעתם העיר כולה נחשבת כארבע אמות, כמו בית לדעת רבי עקיבא, אך ייתכן שהבנת שיטתם תלויה במחלוקת האמוראים המובאת בגמרא (סא עמוד ב):

"אמר רב יהודה אמר שמואל: שבת בעיר חריבה - לרבנן מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה. הניח את עירובו בעיר חריבה - אין לו ממקום עירובו אלא אלפים אמה.
רבי אלעזר אומר: אחד שבת ואחד הניח - מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה".

לדעת שמואל, מסכימים חכמים עם רבי עקיבא ביחס לעיר חריבה, ומחלקים בין השובת בעיר חריבה שיש לו אלפים אמה מחוץ לעיר, למי שמניח עירובו בעיר חריבה שיש לו רק אלפים אמה ממקום הנחת העירוב. מסתבר אם כן שדווקא בעיר מיושבת הם סבורים שהיא נחשבת כמו בית אחד ומוגדרת כחפצא של ד' אמות.

אמנם דעת רבי אלעזר היא שחכמים חולקים על ר"ע גם בעיר חריבה ולדעתם המניח את עירובו בעיר חריבה יש לו אלפים אמה מחוץ לעיר כמו מי שיושב בתוכה. ממילא אפשר להבין שלדעתם הנחת העירוב נחשבת כישיבה גמורה לכל דבר, ואין הדבר תלוי בהבנות השונות של ההלכה המיוחדת של עיר.