דילוג לתוכן העיקרי

המחויבות בעבודת הלוי

קובץ טקסט

עם קריאת חתימת פרשת במדבר, עולה שאלת קו התפר ביניהן. ראשית עליית 'שביעי' בפסוקים (ד:ב):

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם"

ותחילת פרשת נשא מהווה המשך טבעי (ד:כב):

"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם"

וגם המשך הפרשה (ד:כט) המדברת על בני מררי:

"בְּנֵי מְרָרִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם תִּפְקֹד אֹתָם"

 

מדוע נקבעה חתימת פרשת במדבר, דווקא בין בני קהת לבני גרשון, ולא לפני שלושת האחים או לאחריהן?

 

תשובה ראשונית לשאלה זו ניתן למצוא באופייה של פרשת במדבר – קדושת המחנה, אשר באה לידי ביטוי אצל בני קהת מעבר לשאר השבטים, לאור העובדה שהם נושאים את כלי הקודש.

על אף שתשובה זו עדיין אינה מספקת, נעבור לחידוד ההבדלים בין בני קהת לבני גרשון ומררי. בני קהת נושאים על כתפיהם את הכלים המקודשים, ואילו בני גרשון ומררי עסוקים בנשיאת היריעות והקרשים, על ידי העגלות שר חולקו להם (ז:ד-ט). מכיוון שמדובר בתכני עבודה שונים, היינו מצפים לכאורה כי לכל אדם תינתן האפשרות לבחור את העבודה שירצה. הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ג:א), יוצא חוצץ נגד עמדה זו:

"זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי, ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד, ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן"

אם יבוא אחד מבני לוי ויבקש לעסוק בעבודה ספציפית, נשיאת הקרשים דווקא או המנורה דווקא בתקופת המשכן, ושירה או שמירה בתקופת המקדש, אין מקבלים אותו. מדוע לא ניתנת לאדם אפשרות הבחירה בעבודה ספציפית?

 

נראה, שלרמב"ם דין עבודת הלוויה הוא – "להיות הלויים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו". לאמר- יש חובה שהלוי יהיה פנוי כולו לכל עבודה שהיא. אנו לא מעוניינים שעבודה כלשהי תבוצע, אלא דורשים את מוכנות האדם עצמו לעמוד היכן שיוצב.

 

הרב סולובייצ'יק בשיעורים לזכר אבא מרי (כרך ב', עמ' ע"ג, בשיעור "תקיעה ושירה במקדש"), דן בין השאר בהבדל שבין כהן ולוי לעניין תקיעת שופר. בהזכירו את דברי הרמב"ם שציטטנו, הוא כותב:

"ובביאור הדברים נראה, כי דין הבדלה מיוחד נאמר בלויים, דצריכים המה להתמנות להיות מוכנין לעבודה מן העבודות, וכל אחד מהן הלוים מובדל ומנוי לעבודה מסויימת – אחד כשוער, משנהו כמשורר וכו'. הקבלה בה דן הרמב"ם הינה, אם כן, חלות מינוי הגברא לעבודה בכלל וייעודו לעבודה מן העבודות בפרט; ומכאן שמינויו לעבודה ייחודית מותנה בנכונותו להתמסר לכל מצוות לוי. אם הוא בדוקא רוצה, למשל, במינוי משורר ולא בשל שוער אין ממנים אותו לכך".

ולא זו בלבד שאין ממנים אותו, אלא שמדייק הרב זצ"ל:

"ועוד נראה שהצורך בהכנת ומינוי הלוי הוא היוצר שם זרות בנוגע לעבודת הלווים, דמי שלא נתמנה – וכמובן שרק לוי יכול להתמנות, אך הדר דינא שהזר מוגדר כמי שלא נתמנה ,ולא רק מי שאינו לוי – הוא מוגדר כזר מפאת חוסר מינוי".

 

 על כל פנים, אנו רואים כי מהלוי נתבעת מסירות מוחלטת ומוכנות שלימה למלא כל צורך שהוא.

 

ננסה להבין את משמעות תביעת מסירות זו באמצעות השלכה ל"צבא העבודה" ממין אחר; נוכל לדמיין את הסיטואציה הבאה. עם ההגעה לגיל גיוס, נוכל לראות לויים רבים אשר רוח קרבית פועמת בעורקיהם, וחודשים רבים לפני הבחירה לשירות יסתובבו עם "ארונות דמה" ו"מנורות דמה", כדי להכין את עצמם לנשיאת הכלים. מנגד, צעירים לויים אחרים, ידמיינו את עצמם נוהגים על עגלות הצב הממוזגות ומסיעים בקלות את קרשי המקדש. ודאי, שאלו ואלו היו פונים לאליצפן בן עוזיאל ודומיו כי להשיג פרוטקציות להתקבל למקומות הרצויים.

אולם למה יכול היה להוביל מצב מעין זה? לאחר כמה זמן, היינו יכולים לשמוע מהקרביים שלא התקבלו לבני קהת, תגובות דומות למה שניתן לשמוע היום – "או שאני בסיירת מטכ"ל או שאני לא משרת". ומנגד, גם תגובות הפוכות; בעת הראיונות לישיבה בשנה האחרונה, שמעתי מתלמידים רבים על רצונם להתגייס דווקא למודיעין, בנימוק האולטימטיבי – "זה מתאים לי". אחד, ציין באוזניי כי מסלול ההסדר אינו נראה לו מבחינה מוסרית. כשנשאל למעשיו בצבא בעתיד, ענה- "מודיעין". גם אם לא נשקלל שירות של שנה וארבעה חודשים מלאים מול יום עבודה קצר חמישה ימים בשבוע למשך שלוש שנים, עדיין אותו תלמיד תיכון חשב כי ישיבה בצבא במקום ממוזג מול מחשב איננה בעייתית מוסרית כאשר ישנה אנשים המקיזים את דמם ממש, ואמהותיהם אינן ישנות שבועות שלמים.

תופעה זו נגרמת מסיבה אחת – חיפוש "מה שמתאים לי", "מה שנוח לי". אנשים אינם מבינים כי הם נתבעים לשירות עבור המדינה, ועליהם לעשות את מה שהיא תמצא לנכון. תלמידי ישיבות ההסדר צריכים לדעת, שאם הם יתבעו לשרת כטבחים במטבחי צה"ל, אזי עליהם לעשות זאת בנפש חפצה בדיוק כמו שירות בסיירת מטכ"ל או מודיעין.

חשוב להדגיש, כי תודעת שירות זו לא תלויה דווקא בשירות צבאי, אלא גם בחיים האזרחיים. כשנפטר הרב סולובייצ'יק, היה זה ביום חמישי בשבוע, שמונה בערב בארצות הברית שזה שלוש בלילה בארץ. כאשר טלפנו לאמי והודיעו לה, היה לה חלון זמן עד שבת, שכן ביום ראשון כבר היה ערב יום-טוב, ובחו"ל מדובר על יומיים. מיד עם השמיעה על הפטירה, אמי התקשרה לסוכן נסיעות בחו"ל, כיוון שאצלם עוד מדובר היה בשעות עבודה. בבוקר, הגיע סוכן הנסיעות אשר הכרנו בארץ, ושאל מדוע לא התקשרנו להזמין טיסה דרכו. אמי השיבה מיד – כיוון שהשעה הייתה שלוש בלילה. תשובתו הדהימה אותי – "לרופא לא הייתם מתקשרים בשלוש בלילה?!!".

 

מדובר באדם שעובד לכאורה במקצוע סתמי ולא משמעותי במיוחד, אשר למרות זאת חש בכל ישותו כי תפקידו מחייב אותו לעשות את מרב המאמצים. ייתכן שרובם המוחלט של המקרים מהווים הזמנות סטנדרטיות שאינן דורשות שום מחויבות מיוחדת, אולם אותן הזמנות ייחודיות ומעטות, אשר תובעות ממנו תודעת שירות אמיתית, מעידות על כלל מעשיו ועל החשיבות האמיתית שבהתנהלותו.

 

 היותנו אנשי שליחות ואידיאליסטים אינו מתבטא  דווקא בלימוד דברי תורה במקום העבודה וכיוצא  בדברים כגון אלו, ויהיה התוכן נשגב ככל שיהא ,אלא בגישה, ברצון להיות מוכן להתמסר ולעמוד לרשות עם ישראל בצורה שבה הוא צריך אותנו, ולא באופן שיסייע לקידומנו. תודעה זו, אכן מעוגנת היטב בדברי הרמב"ם הנזכרים – "להיות הלווים פנויין ומוכנין".

ואף אנו, אם בעזרת ה' נקיים בנו תודעה משמעותית זו, נזכה לדברים האמורים ברמב"ם בהלכות שמיטה ויובל (יג:יג):

"ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלהים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק"

 

  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)