המבי"ט

המבי"ט היה מחכמי צפת בשנים ר"ס-ש"מ. בינו ובין רבי יוסף אלבו, שראינו בשבוע שעבר, מפרידות חמישים שנים. המבי"ט חי בתקופה משמעותית מאוד, שבה פעלו רבי יוסף קארו והרמ"א, האר"י והרמ"ק. חוץ מהרמ"א, כל השאר חיו גם הם בצפת. המבי"ט היה מהחשובים שבחכמי צפת, והספר 'בית א-לוהים' שבו נעיין בשיעור זה הוא ספר האמונה שלו. החלק הראשון מתוך הספר מוקדש לנושא התפילה.

דבריו של המבי"ט אינם מפורסמים, ומעטים יחסית עסקו בו (ביניהם הרב יהודה ליאון אשכנזי – מניטו, שעסק בצורה יסודית בסוגית התפילה), אך הוא כותב יסודות משמעותיים בסוגיית התפילה. מבנה הפרקים בספר מזכיר בנקודה אחת את ספר העיקרים: כל ספר פותח בהצבת עיקרון, והבירור של העיקרון מתפתח לדרשה. לרוב, ספרי ההגות וספרי הדרשות היו שתי סוגות שונות, אך המבי"ט הולך בעקבות ר"י אלבו ומשלב הגות עם דרשות.

 

בקשת הצרכים

המבי"ט פותח בהצבת עיקרון המורכב מכמה מרכיבים:

"ראוי לתת גדר לענין התפלה, שתלויים בה כמה דברים גדולים, כמו שנבאר בעז"ה. ומצאנו גדרה נכון ושלם, והוא בקשת האדם מהא-ל דבר צורך שאינו ברשותו:"   (בית אלוקים, שער התפילה, פרק ראשון).

המרכיב הראשון הוא הבקשה:

"והרצון במלת בקשת, הוא להורות שאין ראוי שישאל האדם צרכיו מהא-ל ית' דרך חיוב והכרח, כמי ששואל את חבירו שיפרע לו את חובו, שהוא חייב לפרוע לו, אלא דרך בקשה ותחנונים, כעני השואל למי שאינו חייב לו, כי מה הקדים האדם ליוצרו לשישאל ממנו דרך חיוב, וכמ"ש הכתוב "מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא" (איוב מ"א, ג')..."   (שם).

המבי"ט פותח בממד הבקשה שבתפילה, ואומר שהיא צריכה לבוא דווקא מתוך הנחה שאיננו ראויים שבקשתנו תיענה. איננו תובעים את המגיע לנו, אלא מפילים את תחינתנו כדי לקבל גם את מה שאיננו ראויים לו. בקשה יכולה להיאמר מתוך שתי גישות שונות – היא יכולה להיות תביעה ודרישה, ויכולה להיות דרך תחנונים. לא תמיד אנו שמים לב בתפילה למוזיקה שלה, לאופן שבו אנו מבקשים, אבל לכל סוג בקשה יש מוזיקה שונה. המבי"ט ממשיך בעניין זה את רבי חסדאי קרשקש ורבי יוסף אלבו: רבי חסדאי קרשקש הדגיש שאנו מתפללים גם על מה שאיננו ראויים לו, והוסיף רבי יוסף אלבו שזהו ביטוי לעיקר אמונה – אמונה בחסד הא-לוהי שאינו פועל רק על פי שורת המשפט. כיוון זה ממשיך גם אצל המבי"ט.

המרכיב השני הוא האדם:

"והרצון במלת האדם, הוא להורות שלא תאות התפלה אלא לאדם, שהוא מעותד לפגעים ומקרים בזה העולם, לא למלאכים שהם למעלה מהגלגלים, ולא ישיגם חסרון ומקרה ופגע, והם מקדישים ומעריצים את קונם כפי הדרגתם והשגתם ולא לבעלי חיים שבזה העולם השפל שאין בהם דעת לשאול צרכיהם, והוא ית' שבראם הוא מספיק צרכיהם ומכין מזונותיהם מעשבים וצמחים הגדלין מאליהם בלי טורח ועמל, כמו שהם אינם צריכים לטורח ולהשיג תכלית בריאתם, כי כוונת בריאתם הוא מציאותם לצורך האדם, אבל האדם שצריך לטרוח ולהיות עמל בזה העולם בתורה ובמעשים טובים, אינו ניזון מהגדל מאליו אלא ממה שצריך טורח ועמל עד הגיעו למזון האדם. להורות על כוונת תכלית יצירת האדם וכמו שהראה ר"ע לקיסר (תנחומא פ' תזריע) השבלים והגלוסקאות כששאל ממנו אי זה טוב מעשה הקב"ה או מעשה בשר ודם. והשיב לו כי מעשה בשר ודם. שהבין ממנו שהיה רצונו להקשות לו על המילה, הואיל שהוא ית' בראו ערל למה אנו מבטלים צורת תבניתו, והתחכם בהראות לו השבלים והגלוסקאות, כי השבלים מעשה הקב"ה והגלוסקאות הן מעשה בשר ודם, להורות כי כמו שהגלוסקאות טובות למראה ונחמדות למאכל יותר מהשבלים במעשה וטורח האדם בהם במלאכות הצריכות מחרישה עד אפייה, כמו כן תכלית האדם אינו מושג אלא ע"י טורח ועמל האדם בתורה ובמעשים טובים בזה העולם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות לג:)..."   (שם).

המבי"ט מציין שרק האדם צריך להתפלל. המלאכים אינם מתפללים, וגם בעלי החיים אינם מתפללים. העולם יכול להסתדר ללא תפילה, אז מדוע דווקא האדם צריך להתפלל? מסביר המבי"ט שהתפילה משקפת את מצבו הקיומי של האדם, מצב של חיסרון שדורש את השלמתו. הוא מביא את האגדה הידועה על הדו-שיח בין טורנוסרופוס לרבי עקיבא, שבו הוכיח רבי עקיבא כי מעשי האדם גדולים ממעשי שמים: כפי שהקדב"ה ברא שיבולים ואנו הופכים אותן למיני מאפה, הקב"ה ברא גם את גוף האדם כמות שהוא – ואנו משלימים אותו על ידי ברית המילה. אגדה זו קושרת בין השלמת החיסרון החומרי להשלמת החיסרון הרוחני, בשני המישורים משימת ההשלמה מוטלת על האדם. על פי אותו עיקרון מוסברת גם התפילה: דווקא האדם צריך להתפלל, התפילה היא חלק מפעולותיו להשלמת חסרונו.

המרכיב השלישי הוא מושא הבקשה – על מה מתפללים ועל מה לא:

"ומלות דבר צורך, יורו שאינו ראוי לאדם להתפלל לא-ל על דבר שאינו הכרחי, כי הוא מטריח את קונו כביכול ללא צורך (תענית כד.), כי קבלת התפלה הוא דבר נסיי חוץ מהטבע, כי אם יורה המזל רעה על האדם ינצל בתפלתו (שבת קנו:) וצדיק מושל יראת א-להים, והא-ל ית' אינו חפץ לבטל עולמו שברא וטבעו ללא צורך והכרח (שם)...

"ומלות שאינו ברשותו, יורו גם כן על שאין ראוי לאדם להתפלל לא-ל אפילו על דבר הכרחי אם יש יכולת בידו וברשותו להשלים הדבר ההוא, כי אפילו שאין לו פת בסלו אלא כדי סעודה אחת ואומר מה אוכל למחר הרי הוא מקטני אמנה (סוטה מח:), כל שכן להתפלל לא-ל שיתן לו מזונות בהיות לאל ידו לאכול ממה שיש בידו, או יכול להשתכר אל צרור נקוב, וכמ"ש דוד ע"ה "הָבָה לָּנוּ עֶזְרָת מִצָּר וְשָׁוְא תְּשׁוּעַת אָדָם" (תהילים ס', י"ג), כלומר כשאין אנו יכולין להושיע עצמנו בדרך הטבע ותשועתנו היא שוא, אז הבה לנו עזרת מצר, כי כשאנחנו יכולים להושיע עצמנו בדרך טבע, לא נבקש מה' שיעשה לנו נפלאות ושיעזור לנו מהצר..."   (שם).

מחדש המבי"ט כי הבקשה אמורה להיות על דבר צורך אמיתי, ולא על כל דבר שעולה על רוחו של האדם. המתפלל נדרש לחשוב ולברר מה צריך באמת, ועליו להתפלל. כפי שאדם קונה במכולת רק את המצרכים הדרושים לו, והורה אף עשוי לכעוס על הילד שלו אם קנה במכולת מוצרים מיותרים ושטותיים, גם התפילה צריכה להיות על "דבר צורך". דרישה נוספת ממושא התפילה: "אינו ברשותו". האדם אמור להתפלל על מה שאינו יכול להשיג בעצמו, כי מה שביכולתו להשיג תלוי במעשיו. זו אמירה משמעותית בסוגיית הביטחון וההשתדלות: את מה שהאדם יכול לעשות בכוחות עצמו – הוא אמור לעשות בעצמו, ולא להיתלות בקב"ה שידאג לו. הביטחון שייך לתחום שמעבר ליכולת האדם.

דברים אלה של המבי"ט מחדדים יסוד בתפילה שלא ראינו עד כה: התפילה דורשת פעולה של הכנה וחשבון נפש, שבה האדם מברר על מה עליו להתפלל.

 

תפילה לשמה

בפרק השני עובר המבי"ט לשבח ולהודאה, ומסביר מדוע ההודאה באה בסוף התפילה, לאחר הבקשה:

"וכמו שצריך לסדר שבח קודם, צריך לתת הודאה בסוף אל חלקו, שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, כמו שדרשו ז"ל (ברכות לד.). וצריך לתת טעם למה אמרו שהוא כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו, שנראה שהוא מקווה שמיד תשמע תפלתו. ואפשר שהורו לנו כאן עיקר מעקרי התפלה, והוא שלא ישים אדם מגמת פניו כשמתפלל שתשמע תפלתו, וכמו שאמרו (ברכות לב:) סוף בא לידי כאב לב, כדכתיב "תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה לֵב" (משלי י"ג, י"ב), ואמר רבי חמא בר חנינא (ברכות לב:) כל המתפלל ולא נענה יחזור ויתפלל, שנא' "קַוֵּה אֶל ה' וגו' וְקַוֵּה אֶל ה'" (תהילים כ"ז, י"ד), ואם כן מה שאמרו כעבד שקבל פרס מרבו, הוא שיחשוב בעצמו כאלו כבר נענה, כי לא היתה תכלית התפלה כדי שיענה, אלא להורות שאין בעולם למי שראוי להתפלל, אלא לא-ל ית', ולהכיר שהוא חסר מכל וכל בזה העולם, ואין מי שימלא חסרונו אלא הוא ית', ומספר לפניו חסרונותיו, להורות זה הענין, וסוף השכר לבוא, אבל לא שתהיה התפלה לתכלית השגת המבוקש, שנראה שאם היה יודע שלא יהיה נענה באותה התפילה לא היה אומר אותה..."   (שם פרק שני).

הודאה בתחילת התפילה היא בעייתית, כי היא נראית כתודה מראש על מילוי הבקשה, וכראיית התפילה כדבר שכל מטרתו להביא לקיום הבקשה. אפשר היה להגיד הפוך – שהודאתנו לקב"ה מלכתחילה מבטאת דבר גדול – את הביטחון שהוא יעזור לנו; אבל לדעת המבי"ט לא זה עניינה העיקרי של התפילה, כי אם להורות על גדולתו של הקב"ה ושרק אליו ראוי להתפלל. הבקשה איננה על תנאי, ולכן מיד אחרי הבקשה באה ההודאה – להורות שהיא בלתי תלויה בבקשה. רגע אחרי הבקשה עדיין איננו יכולים לדעת אם היא נענתה, אבל אנו מודים בלי קשר לשאלה אם היא נענתה או לא.

בהמשך מביא המבי"ט את דברי חז"ל כי המתפלל על חברו נענה תחילה, ומנמק כי תפילה על הזולת היא תפילה לשמה. זו תפילה שבה האדם אינו מרוכז רק בהשגת המבוקש. מה ההבדל, האם המתפלל לרפואת אדם אחר אינו רוצה שהוא יירפא? ודאי שהתוצאה חשובה לו, אך היא יכולה לעלות בקנה אחד עם האמונה וההכרה ביכולת הא-לוהית לעזור. כשהאדם מתפלל על עצמו – הוא נמצא במרכז, והתפילה היא רק אמצעי להשגת מבוקשו האישי; התפילה על האחר היא אינדיקציה למניע טהור ולא אגוצנטרי.

 

תכלית התפילה: להיות ראויים לקבל

המבי"ט עוסק בשאלת תכלית התפילה, לשם מה היא נצרכת. השאלה שמעסיקה אותו דומה לזו שהעסיקה את ר"י אלבו – מדוע האדם צריך להתפלל אם הכל נגזר מראש. המבי"ט שואל שאלה דומה אך מכיוון אחר במהותו: למה ברא הקב"ה ברא את העולם כך שהאדם יצטרך להתפלל. בשונה מר"י אלבו שהעלה קושיה (שלא באה מתוך היהדות אלא מחוצה לה), המבי"ט שואל שאלה. הוא אינו מקשה על קיומה של התפילה, אלא ברור לו שצריך להתפלל – ומתוך כך הוא שואל לשם מה להתפלל. השאלה היא מה הייעוד של התפילה, מה מטרתה, למה נועד החיסרון בבריאה שמצריך את תפילת האדם להשלמתו.

ראינו בשיעורים הקודמים כי ספר העיקרים (בפרק יח) אומר שהקב"ה החליט מה שהחליט – ואנו יכולים רק לשנות את עצמנו למצב שתואם את ההחלטה. ההחלטה כבר קיימת ועומדת, ולאדם ניתן כלי לשנות את המצב על ידי שינוי של עצמו. לעומתו אומר המבי"ט שהתפילה אינה כלי של האדם, אלא כלי של הקב"ה: הוא רוצה לפעול בעולם, אלא שאנו לא תמיד ראויים לפעולות הללו. כאמור, הקב"ה ברא את האדם חסר, ונתן לו את היכולת להשיג את מה שחסר לו: כשהאדם ראוי הוא משיג את השלמת חסרונו בזכות מעשיו, וכשהאדם אינו ראוי – הוא משיג את השלמת חסרונו בזכות תפילתו. ניתנה לו היכולת להתפלל כדי לקבל את מה שהקב"ה באמת רוצה לתת. בזכות התפילה הוא יהיה ראוי למה שהוא צריך. לאור זאת אפשר להבין מדוע צריך לברר על מה להתפלל – הצורך שאנו מזהים הוא מה שהקב"ה רוצה לתת לנו באמת, ואותו נוכל לקבל על ידי התפילה.

כל זאת על פי תפיסתו היסודית של המבי"ט: האדם בא לעולם כדי לעבוד, כדי להיות ראוי. בתפילה יש ממד של חסד, אך בסופו של דבר תכליתה שהאדם יהיה ראוי, ומתוך עמדה זו יקבל את השלמת חסרונו.