הללויה הללו אל בקדשו

ההַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ: הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ: הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר: הַלְלוּהוּ בְּתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב: הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ: (תהלים קנ)

בשעור שלפנינו נעסוק במזמור קנ בתהלים, המסיים הן את ק"נ מזמורי ספר תהלים, והן את רצף ששת המזמורים שבפסוקי-דזמרה.

כפי שהרחבנו במס' שעורים קודמים (וראה למשל בשעור 'הללוי-יה שירו לה'), מזמורנו משמש גם כחלק מהמסגרת הכללית של כל פסוקי-דזמרה (יחד עם תהלה לדוד), ולכן העיסוק והלימוד בו- חשובים גם מעבר לגופו ותכניו העצמאיים.

השבח ואופיו

פסוקי דזמרה מוזכרים בגמרא כהלל שבכל יום (שבת קיח:), ואחד מן התחומים המשותפים לתפילות ההלל כולן, הוא הקריאה לשבח, עוד בטרם פותח המשורר בשבח גופו.

בהלל המצרי מצינו קריאה כזו:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה (תהלים קיג)

הַלְלוּ אֶת יְהוָה כָּל גּוֹיִם שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים (קיז)

וכן גם בהלל הגדול:

הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה (קלה)

הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו (קלו)

ובפרקנו-

כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ (קנ)

המזמור מחולק לשני חלקים: הראשון עוסק בהלל על ביטויי גדלותו של מקום והחלק השני מרחיב בקריאה להלל. בכך, נסגר מעגל המזמורים, שהרי תהלה לדוד פותח בצורך לשבח ובחציו השני עובר לתאר את גדלות ד', ובמזמורנו הסדר הוא הפוך- תאור השבח בתחילה וקריאה לשבח בסיומו, כי בדרך זו הקריאה על השבח נמצא בתחילה ובסוף ויוצר מסגרת, ובדומה ממש להלל המצרי והגדול (ועיין במאמרי בדף קשר). ואולם, בנקודה אחת יש שוני והיא שבאשרי המשורר מדבר בעיקר כיחיד (בסיום המזמור, ישנה תפילה ש"ויברך כל בשר" אך מדובר בתקווה יותר מאשר בקריאה או פניה לכל בשר) ("ארוממך...אברכך" וכו' ") ואילו כאן הוא פונה לכלל היצירה. מתכונת זו דומה להלל המצרי, בו ההלל פותח בהללו עבדי ד' ומסיים ב"הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האמים (הלל המצרי העוסק בהיסטוריה פונה לאומות וגויים, ואילו פסוד"ז המתיחס לטבע פונה ליחידים). בכך, שוב מתקיים דמיון בין הלל שבכל יום להלל של הזמנים המיוחדים.

המעבר מן היחיד הבודד לכלל הבריאה נכון לא רק לגבי תהלה לדוד וכל הנשמה במסגרת פסוד"ז אלא הוא מתקיים אף בכלל פרקי ספר תהלים, כאשר גם על ציר זה ישנה התקדמות מן היחיד והלאום לכלל הנבראים מתחילת הספר לסופו.

עוד נקודה אחת חשובה מיוחדת לתחילת כל הנשמה וסיום אשרי והוא אזכור קדושת השם. היות ופסוד"ז עוסקים בטבע, אין הם נוגעים בקדושה, מושג השייך לעולם הפורש מתוך הטבע (ועיין במאמרי הנ"ל), אלא מדברים על גדלות הבורא. ברם, בתחילת וסוף ההודאה ישנה התיחסות לקב"ה בלבד וקריאה להלל את שם קדשו. בכך, נכנסת לפסוד"ז נימה חשובה ביותר של הקדשת השם, גם אם רק בשוליה.

מנהג הכפילות

המנהג שנפוץ כיום ברוב קהילות ישראל, הוא לכפול את הפסוק האחרון במזמור. פסוק שנאמר פעמיים הוא בטוי מובהק לעולם ההלל, וכדברי המשנה בסוכה-

מקום שנהגו לכפול יכפול לפשוט יפשוט לברך יברך הכל כמנהג המדינה (סוכה לח.)

אמור מעתה, אף בכפילות של הסיום, פסוד"ז לובש מאפיינים של הלל.

במהות הכפילה ניתן להסביר, שמדובר בהדגשה נוספת לרצונו של האדם להקיף, להלל ולשבח את מלכו של עולם, ומאידך את הבנתו- שגם אם יאמר אותה עוד פעמים רבות- לעולם לא יצליח במטרתו.