הלכות עלייה להר הבית

  • הרב יוסף צבי רימון

הלכות עלייה להר הבית / הרב יוסף צבי רימון

מבוא

כשעולים להר הבית, יש לעלות בליווי אדם המכיר את המקום ויודע מהם המקומות שמותר להיכנס אליהם ומהם המקומות שאסור להיכנס אליהם.

בלי טבילה אין אפשרות לעלות אל הר הבית, אפילו לאזור שאיננו נכלל בהר הבית המקורי (ת"ק אמה על ת"ק אמה). באופן כללי, לאחר הטבילה ניתן להיכנס אף לאותו אזור של ת"ק אמה על ת"ק אמה, אך אסור לעבור את גבול החיל - עשר אמות מסביב לעזרה. נוסף על כך, ראוי שלא לעלות על כל האזור המוגבה הקיים שם, ולהתרחק ממנו כשנים עשר מטר.

בשיעור זה נעסוק בדיני העלייה עצמה: הטבילה ומצוַת מורא המקדש.

הטבילה

ראשית נציין שכיוון שהחשש הוא מטומאת קרי, ילד שלא מלאו לו תשע שנים - אינו חייב לטבול.

האם מותר לעלות להר הבית מייד אחרי הטבילה, או שמא יש להמתין פרק זמן מסויים בין הטבילה לעלייה? ההלכה היא שזב הטובל מטומאתו - נטהר לגמרי רק אחרי הערב שמש, כלומר אחרי השקיעה ביום הטבילה. הטומאה בגינה אנו טובלים לפני העלייה הינה טומאת קרי, ולגביה סוברים רוב הראשונים שאין צורך להמתין בין הטבילה לטהרה.

אמנם, ברש"י קיימת סתירה בעניין זה. רש"י במסכת זבחים בדף ל"ב ע"ב אומר:

"דקסבר טבול יום דזב - כזב דמי."

מדברי רש"י משמע שאף בעל קרי צריך הערב שמש. לעומת זאת, במסכת פסחים בדף צ"ב ע"א אומר רש"י שבעל קרי אינו צריך הערב שמש:

"וראה קרי בו ביום ונדחה ממחנה לויה, כדאמרינן ב'אלו דברים' דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות, וטובל לקרוייו... אף על פי שטבול יום אחר דקרי אינו נכנס, דכתיב 'כי יהיה בך איש וגו' וכבא השמש יבא אל תוך המחנה' - זה נכנס להר הבית להכניס ידיו לבוהנות, כדי שיאכל פסחו לערב."

ייתכן לתרץ את הסתירה ולטעון שדעת רש"י היא זו שמופיעה במסכת פסחים, שבעל קרי אינו צריך הערב שמש, ואילו במסכת זבחים רש"י מסביר את דברי רבי יוחנן, ואין זו דעתו שלו.

לאור דברים אלו, מסתבר שמעיקר הדין לא צריך הערב שמש, אך יש שרצו להחמיר ולחשוש לשיטה המוזכרת ברש"י. על כן, הרוצה להחמיר - יטבול פעמיים, ביום שלפני העלייה וביום העלייה עצמו, כיוון שראוי לסמוך עד כמה שאפשר את הטבילה לעלייה. במקרה כזה, הטבילה העיקרית היא אמנם הטבילה הנעשית ביום העלייה, אך הברכה צריכה להיאמר לפני הטבילה הראשונה, שהרי לקראתה עושה האדם את כל ההכנות, ועל רובן איננו צריך לחזור לקראת הטבילה השנייה.

אחד העקרונות החשובים ביותר בטבילה הוא למנוע חציצה. לכן, על האדם להסיר מגופו כל לכלוך. מדאורייתא, רק חציצה המכסה את רוב הגוף חוצצת, אך מדרבנן - כל דבר שמקפידים עליו חוצץ, אפילו אם הוא מצוי על מיעוט הגוף. רק דבר שאין מקפידים עליו ומצוי על מיעוט הגוף - רק הוא אינו חוצץ.

מהי הגדרת 'דבר שמקפידים עליו'? בשאלה זו נחלקו הפוסקים: האם זהו דבר שהעולם מקפיד עליו, או דבר שהאדם עצמו מקפיד עליו. למעשה, אנו מחמירים כשתי הדעות, והן דברים שהאדם עצמו מקפיד עליהם והן דברים שהעולם נוהגים להקפיד עליהם - חוצצים. כך פוסק ה"שולחן ערוך" בסימן קצ"ח בסעיף א':

"צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת; לפיכך צריך שלא יהיה עליה שום דבר החוצץ, ואפילו כל שהוא. אם דרך בני אדם לפעמים להקפיד עליו - חוצץ אפילו אם אינה מקפדת עליו עתה, או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם - כיון שדרך רוב בני אדם להקפיד עליו, חוצץ. ואם הוא חופה רוב הגוף, אפילו אין דרך בני אדם להקפיד בכך - חוצץ."

והש"ך שם בסעיף קטן ב' מוסיף:

"והיכא דרוב בני אדם אין מקפידים והיא מקפדת - כתב בית יוסף בשם הרמב"ם וטור דחוצץ."

אדם שיש צבע על גופו - צריך להסיר אותו. כשאין בו ממשות, כלומר לא ניתן להרגיש בו בנגיעה ביד, אם אי אפשר להסירו - הוא אינו חוצץ.

חובה להוציא שאריות מזון מהשיניים באמצעות מברשת, חוט דנטלי וכדומה. חובה לנקות את האוזניים, וראוי להשתדל לנקות אף לכלוך פנימי, ולא רק חיצוני. כמו כן, יש לנקות את שאר האיברים שבהם מצטבר לכלוך: אף, עיניים, ציפורניים וכו'. את הציפורניים ראוי לגזוז משתי סיבות:

א. שמא מצוי מתחת לציפורניים לכלוך שאי אפשר להוציא.

ב. כשהציפורן עומדת לגזיזה - היא נחשבת כגזוזה, ולכן אולי מהווה חציצה.

כמו כן, אדם הרגיל להתגלח - צריך להתגלח לפני הטבילה.

אדם שיש לו פצע, אם יש בפצע דם טרי - עליו לשטוף אותו היטב ולהיכנס למקווה כאשר אזור הפצע נקי. אפילו אם יזוב מהפצע דם באמצע הטבילה - הטבילה כשרה. אם הפצע יבש, יש להשתדל לקלף את מה שאפשר, ואם הדבר כואב מאוד - יש להסיר בכל אופן את הדם הקרוש שאינו ממש על הפצע, והסרתו אינה כרוכה בכאב.

כמובן שחובה להסיר פלסטרים ולהוציא עדשות מגע לפני הטבילה. סתימה קבועה איננה חוצצת, אך אדם שיש לו בשיניו סתימה זמנית - עליו לשאול שאלת חכם.

לפני הטבילה, יש לחפוף היטב את השיער במים חמים ולהפריד בין השערות. אם אפשר, עדיף לעשות אמבטיה, אך אם אי אפשר - יש לפחות להתקלח באופן יסודי. לאחר המקלחת, יש להסתרק ולהפריד את השערות.

בפוסקים ניתן למצוא דיונים בשאלה אם לברך על הטבילה שלפני העלייה להר. הרב ליכטנשטיין שליט"א פסק לברך על הטבילה, אך רק אדם שראה קרי או שימש עם אשתו מאז הטבילה הקודמת רשאי לברך.

לכתחילה, אשכנזים נוהגים לטבול טבילה אחת, לברך ואחר כך לטבול פעם שנייה; וספרדים נוהגים לברך ולטבול פעם אחת. אם האדם מברך על הטבילה בתוך המים - עליו לשים יד בין לבו לערווה. יש הנוהגים לכסות את הראש, או על ידי חבר או באמצעות כיפה המונחת בשולי המקווה.

אם המקום מזוהם - יש לברך בחוץ. אם האדם אינו מברך בתוך המים, חובה עליו להתעטף בבגד כלשהו או במגבת בשעת הברכה.

בטבילה עצמה, יש להשתדל שלא לכווץ את הגוף כלל. מרחיקים מעט את הידיים מהגוף, ועומדים כאשר הרגליים מכופפות בפישוק קל. אין צורך שבזמן הטבילה הרגליים יהיו באוויר. אין צורך לפקוח את העיניים, אך מצד שני - אסור לסוגרם בחוזקה, ויש להשאירם סגורות במצב רפוי. אין צורך גם לפתוח את הפה, ויש לסגור אותו שלא בחוזקה.

לאחר הטבילה ראוי שלא להתרחץ במים, אך הדבר אינו מעכב.

מצוַת מורא מקדש

בפרשת קדושים (ויקרא י"ט, ל) מצווה התורה:

"את שבתותיי תשמורו ומקדשי תיראו, אני ה'."

ב"תורת כוהנים" ובגמרא בברכות בדף נ"ד מובא עניין זה להלכה:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים, ולא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו, ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר."

מדברי הגמרא עולה שאסור להיכנס עם תרמיל כלשהו על הגב. התוספות במסכת שבת בדף ס"ה ע"ב (ד"ה הקיטע) אומרים שאדם הנעזר במקל על מנת ללכת - יכול להיכנס עם המקל הזה להר הבית.

ברור מהגמרא שאסור להיכנס בנעליים להר הבית. אמנם, הפוסקים ציינו שזהו הדין דווקא בנעלי עור, אך בנעליים מבד - מותר. כך כתב הרב טיקוצ'ינסקי בספרו "עיר הקודש והמקדש" בעמוד כ"ח.

את המילה "אפונדתו" מסביר רש"י: "חגור חלול ונותנין בו מעות" - מעין מה שקרוי היום פאוץ'. הרמב"ם חולק על רש"י, ומסביר שאפונדתו הוא בגד שאינו מכובד העשוי רק לזיעה - לדוגמא, ללכת עם גופייה בלי חולצה.

הברייתא בברכות בדף ס"ב ע"ב מוסיפה:

"ולא במעות הצרורים לו בסדינו."

ההסבר הפשוט הוא שהברייתא מדברת על ארנק. "ערוך השולחן העתיד", בפרק י"ד בסעיף ב', הסביר שאיסור זה הוא רק אם הכסף נראה מבחוץ, אך אם הוא מצוי בתוך הכיס - מותר ללכת איתו. לכן, יש להשתדל שלא לקחת שום דבר בכיסים כאשר עולים להר, אך אם הדבר בעייתי - ניתן לסמוך על דברי "ערוך השולחן העתיד".

כדברי הגמרא, אסור לאדם לעלות להר ב"אבק שעל רגליו". יש להיזהר שהנעליים או הרגליים תהיינה נקיות אפילו מאבק.

מעבר לכל ההוראות המעשיות הללו, כמובן שהמשמעות הבסיסית של מצווה זו היא עצם ההתנהגות והמחשבה של האדם העולה להר. על כן, פוסק "ערוך השולחן העתיד" בסעיף ה' שאסור לדבר בהר הבית דברי חול. כל המחשבות צריכות לעסוק בדברים שבקדושה. נקודה זו צריכה לבוא לידי ביטוי באופן חמור יותר כאשר נמצאים מול שער המזרח, כמבואר בברכות בדף נ"ד ע"א:

"לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים."

אופן ההליכה בהר

המשנה במידות בפרק ב' משנה ב' אומרת:

"כל הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל."

הנימוק לדין זה הוא כפול: ראשית, כל פניותיך יהיו לימין[1]; ושנית, אבלים היו פונים דרך שמאל, כדי שיזהו אותם וינחמום.

קריעה

האם צריך לקרוע כאשר עולים להר הבית? הגמרא במסכת מועד קטן בדף כ"ו ע"א אומרת:

"אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן - אומר 'ערי קדשך היו מדבר' וקורע. ירושלים בחורבנה - אומר 'ציון מדבר היתה ירושלם שממה' וקורע. בית המקדש בחורבנו - אומר 'בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה' וקורע."

גמרא זו נפסקה להלכה ב"שולחן ערוך" באורח חיים בסימן תקס"א בסעיף ב':

"הרואה ירושלים בחורבנה, אומר: 'ציון היתה מדבר שממה'. וכשרואה בית המקדש, אומר: 'בית קדשינו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשרפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה', וקורע... ואח"כ כשיראה המקדש - קורע קרע אחר. וכל קריעה טפח."

בדרך כלל, אין נוהגים לקרוע על ירושלים, אך העולה להר הבית חייב לקרוע. למעשה, המשטרה לא מרשה לקרוע על ההר, ולכן יש לקרוע מייד כשיורדים מההר.

הקריעה נעשית בצד שמאל, כמו קריעה על אב ואם - קריעה המגלה את הלב. ה"משנה ברורה" פוסק שאין מברכים על קריעה זו, ואין נוהגים לקרוע בחנוכה ובחגים.

התפילה בהר הבית

תפילה בהר הבית היא בעלת משמעות מיוחדת. חז"ל עומדים על נקודה זו בכמה מקומות. בין השאר אמרו חז"ל שכאשר מתפללים על חולה בהר הבית - הקב"ה מרחם עליו מייד.

לסיום, נדגיש שוב שכל ההכנות ההלכתיות טרם העלייה להר מהוות רקע להכנה הנפשית, הנצרכת משום מצוַת מורא מקדש.

 

[1] כשם שנוהגים ללכת עם ספר התורה מהארון לבימה דרך ימין, לפנות למערב ב'לכה דודי', ועוד.