דילוג לתוכן העיקרי

הלכות ייחוד

קובץ טקסט

הלכות יחוד*

הקדמה

איתא בגמרא בסנהדרין כא:, שמדאורייתא קיים איסור יחוד עם עריות ומדבנן קיים איסור יחוד גם עם פנויה:

"אמר רב יהודה אמר רב: באותה שעה גזרו על היחוד ועל הפנויה. יחוד דאורייתא הוא?... אלא אימא: גזרו על יחוד דפנויה"

מדברי הגמרא היה ניתן להבין, שעד שהחליטו חכמים לגזור גם על יחוד פנויה, הדבר היה מותר. ערוך השלחן מתייחס לכך, ודוחה הבנה זו מכל וכל:

"ולאו דקודם לזה היה מותר יחוד גמור, דאי אפשר לומר כן דפשיטא שזהו קרוב לבא לידי עבירו, דאפילו במחולות אסורים לחול יחד, כדכתיב 'בחורים וגם בתולות זקנים עם נערים' ולא כתיב 'בחרוים עם בתולות' - שמע מיניה דלילך יחד במחול בחור ובתולה איסור גמור הוא. וכן בסוף שופטים כתיב 'ויצוו את בני בנימין לאמר לכן וארבתם בכרמים וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות ויצאתם מן הכרמים וחטפתם' וגו', ולמה לא צוו אותם שילכו בהמחולות? אלא ודאי דזהו איסור גמור הוא הוא ולא היו מניחין בנות שילו שיתערבו עמהן, לכך צוום להסתר בכרמים. אלא, שגזרו אף על יחוד ארעי כמו בעריות"

כלומר, דוד ובית דינו גזרו רק על יחוד מזדמן, כיוון שיחוד רגיל היה אסור גם קודם לכן.

יש להקדים ולומר, שבנושאים הקשורים לאיסור יחוד בפרט והלכות צניעות בכלל, ההלכה איננה מגדירה כל מקרה פרטי. לכן, יתכנו מקרים שאינם מוגדרים, למרות שגם הם יהיו אסורים. עיקרון זה מופיע כבר בדברי הרמב"ן ביחס לחיוב 'ועשית הישר והטוב' (דברים ו', י"ח), שם הוא מחדש שהתורה איננה יכולה להתייחס לכל מקרה ומקרה. התורה נותנת כללים, על פיהם יש להסיק כיצד להתנהג בכל מקרה פרטי:

"וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, 'כגון לא תלך רכיל', 'לא תקום ולא תטור', 'ולא תעמוד על דם רעך', 'לא תקלל חרש', 'מפני שיבה תקום' וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר"

לכן מתארת הגמרא בסנהדרין, שכאשר ראו דוד ובית דינו את מקרה אמנון ותמר, הבינו שיש בעיה גם ביחוד ארעי עם פנויה ולכן אסרו גם אותו.

ואמנם, גם השו"ע, קודם שהוא דן בגדרי יחוד פרטיים, מציין את הגדר הכללי:

"צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד"

(אהע"ז כ"א, א')

איסור יחוד הוא פרט אחד מאיסור כללי זה, ולכן יש צורך לבחון כל פרט בהלכות יחוד גם מתוך המבט הכללי של 'צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד'.

מאיזה חשש נאסר יחוד?

השו"ע פותח את הלכות יחוד ופוסק:

"אסור להתייחד עם ערוה מהעריות, בין זקנה בין ילדה, שדבר זה גורם לגלות ערוה"

(אהע"ז כ"ב, א')

למרות שמדובר על איסור תורה, השו"ע מביא סיבה לאיסור יחוד. השאלה עולה למקרא הדברים היא, האם החשש המדובר הוא חשש לגילוי ערווה ממש (איסור ביאה), או שמא לעבירה על איסור ערווה מסוג אחר? השאלה מתעוררת, לאור דברי השו"ע בסימן הקודם, שם קבע שאסור להסתכל באשה שמא יבוא להרהר בה:

"ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה, שמא יבא להרהר בה"

מדברי השו"ע עולה, שאיסור ההרהור הוא איסור תורה עצמאי. מכאן עולה השאלה אותה הצגנו לעיל, האם יחוד נאסר דווקא מחשש לביאה, או שמא גם מחשש להרהור אסור? במידה ויחוד נאסר מחשש ביאה, הדבר ישפיע על גדרי האיסור. ברור, שאם יחוד נאסר מחשש הרהור, יש מקום להחמיר באיסור זה הרבה יותר, כיוון שקשה מאד לדעת מה יכול להביא אדם לידי הרהור.

גם אם מדובר בחשש ביאה, הפוסקים מתלבטים האם החשש הוא שהגבר לא ישלוט על יצריו ויאנוס את האשה, או שעיקר החשש הוא לפיתוי. כמובן, שגם שאלה זו יכולה להשפיע רבות על גדרי האיסור.

כידוע, בעילת נידה אסורה מהתורה בכרת. למרות זאת, באשתו נידה התירו יחוד. מכאן, שמדאורייתא אין כלל שייכות לאיסור יחוד באשתו נידה. למרות זאת, נחלקו הפוסקים האם יחוד עם פנויה נידה נאסר מדאורייתא. יש שהבינו, שהיתר יחוד באשתו נידה נובע מכך שליבו גס בה. לפי הבנה זו, יחוד עם נידה שאיננה אשתו ייאסר מדאורייתא. לעומת זאת, יש שהבינו כי התורה כלל לא אסרה יחוד בנידה[1].

בני משפחה

בגמרא בסנהדרין נאמר, שאין איסור יחוד לגבי בני משפחה:

"רמז ליחוד מן התורה מניין? שנאמר 'כי יסיתך אחיך בן אמך' - וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית? אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה"

מכאן, שודאי אין איסור יחוד עם הורים. למרות זאת, לגבי אח ואחות קיימת מחלוקת, בה נפסק שמותר יחוד בצורה ארעית אך לא באורח קבע. אם כן, במקרה שערב אחד ההורים אינם בבית - אין בעיה של יחוד אח ואחות[2], אולם אם מדובר באח ואחות מבוגרים הרוצים לגור ביחד הדבר אסור, כיוון שעדיין יש חשש:

"אסור להתייחד עם ערוה מהעריות... חוץ מהאם עם בנה והאב עם בתו - דעם אלו התירו אפילו דירה בקביעות, ועם אחותו התירו יחוד ארעי"

(חלקת מחוקק, אהע"ז כ"ב, ס"ק א')

לעומת זאת, בשו"ת אגרות משה נפסק, שאם לא קיים חשש איסור בפועל, מותר לאח ואחות אפילו לגור ביחד באופן קבוע:

"ומסתבר שעם אחותו כשלא שייך חשש לעבור על האיסור ממש, כגון שהוא או היא חולים וזקנים, אין לאסור אף לדור יחד, דמאחר דהתירו איסור יחוד עם אחותו שאם כן בהכרח מה שאסור לדור בקביעות הוא דוקא כשיש ממש חשד, אבל כשהן זקנים ואף באחד מהן זקן וחולה דליכא החשש אין לאסור"

(אהע"ז ח"ד, ס"ד)

כלומר, כיוון שהתירו יחוד אח ואחות בדרך ארעי, משמע שאין איסור ממש. לכן, היכא שאין חשש מותר יחוד לגמרי.

מדברי האג"מ יש ללמוד יסוד משמעותי בהקשר להלכות יחוד: יש להבחין בין איסור יחוד כללי לבין איסור יחוד ביחס לאח ואחות. האיסור הכללי הוא גזרה מוחלטת, ואילו האיסור של אח ואחות תלוי בכל מקרה לגופו[3]!

יחוד עם אשה נשואה

ישנם דיני יחוד מיוחדים ביחס לאנשים נשואים. למשל, אשה שבעלה בעיר איננה אסורה ביחוד. אמנם, יש שאלה מה נחשב בעלה בעיר. יש שהסיקו שבכל מקרה בו בעלה של האשה בעיר אפשר להקל, אולם החכמת אדם ושאר פוסקים החמירו בעניין, וקבעו שהיחוד מותר רק אם יש חשש שהבעל יגיע ויפתיע את האשה והגבר. ממילא, יחוד מותר כשבעלה של האשה בעיר, רק במידה ומדובר בבית הבעל:

"אשה שבעלה בעיר אין חוששין להתיחד עמה מפני שאימת בעלה עליה... ונראה לי דדוקא בביתה אין בה משום יחוד, דחוששת שמא יבא בעלה, אבל כשתלך היא לבית אחר אם כן אין אימת בעלה עליה, שהרי בעלה אינו יודע היכן היא"

(חכמת אדם קכ"ו, ו')

יש לציין, שיש התייחסות בפוסקים לעובדה שכיום התעבורה קלה ויש אפשרות תקשורת פשוטה בין בעל לאשתו, דבר היכול להרחיב את גדר 'בעלה בעיר'.

כשם שיש היתר לאשה להתייחד עם גבר כאשר בעלה בעיר, כך יש היתר לבעל להתיחד עם אשה כאשר אשתו עמו. יש שהבינו שהיתר זה קיים כאשר אשתו נמצאת עמו ממש, ומכאן נובע שינוי הלשון 'בעלה בעיר ואשתו עמו'; אולם יש שהבינו, שגם לגבי הבעל ההיתר קיים כאשר אשתו איננה עמו ממש אלא נמצאת בעיר. למעשה, לגבי הבעל אין להסתפק באשתו בעיר, אלא אם כן יש באמת סיכוי שהיא תופיע במקום בו הוא נמצא (למשל, כאשר הבעל נמצא לבד בבית ובאה אשה, אולם אשתו הלכה לחנות קרובה וצריכה לחזור כל רגע).

מקום וזמן האיסור

הרדב"ז דן בגדר יחוד ופוסק:

"גדר היחוד הוא שיהיו שניהם במקום אחד שאם ירצה לבעול לא יראה אותם אדם"

(א', קכ"א)

לפיכך, אין זה משנה האם מדובר במקום פתוח או סגור. איסור יחוד יכול להיות תקף גם בשדה מבודד.

שאלה הנדונה בפוסקים היא לגבי שיעור הזמן בו נאסר יחוד, כיוון שהדברים אינם מפורשים בשו"ע. כידוע, בחתונות אנו מקפידים על כך שהיחוד בין החתן והכלה יהיה בן שבע דקות. למרות זאת, יש פוסקים שטענו שאין שיעור זמן ביחוד וכל יחוד נאסר.

בהקשר זה נציין, שכיוון שאיסור יחוד נקבע כדי שהגבר לא ירצה לעשות מעשה, אזי ברור שיש איסור גם אם זמן היחוד הוא קטן מכדי ביאה. ברם, אם מדובר במקום בו לא ניתן לשהות כדי זמן בעילה, היחוד מותר. ממילא, במעלית וכדומה אין כלל איסור יחוד[4].

דלת שאינה נעולה

שאלה מעשית מאד, היא לגבי יחוד בחדר סגור שאיננו נעול[5]. הב"י דן בכך, ומצטט את תשובת הרשב"א:

"כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף ורנ"א: 'הגפת הדלתות שאמרת - אין זה יסוד עד שיהא בית נעול, דתרעא טריק דירושלמי שער נעול במנעול משמע, וכדמשמע התם בירושלמי בפרק המדיר, דגרסינן התם תרעא טריק סוטה מוגף צריכה'"[6]

(אהע"ז י"א)

חשוב לציין, כי סימן י"א בשו"ע עוסק בדיני הרחקות אשה מבעלה, ולא בדיני יחוד. לכן, יש אחרונים הטוענים, שדווקא ביחס להלכות הרחקה, בהם יש צורך בחשש ביאה משמעותי, רק דלת נעולה נאסרה. לטענתם, גם לדעת הרשב"א איסור יחוד קיים לכתחילה בדלת שאיננה נעולה. להלכה, אם אפשר לצרף היתר נוסף לדלת שאינה נעולה הדבר עדיף, אולם מכל מקום, מעיקר הדין, גם המקל בדלת שאינה נעולה יש לו על מי לסמוך[7].

שאלה מעשית מאד ביום-יום, היא לגבי יחוד במשרד עבודה. יש להזהר מאד מיחוד בסיטואציות כאלו, כיוון שגם אם יש חדר נפרד לעו"ד ולמזכירה והדלת ביניהם פתוחה - אם הדלת החיצונית נעולה, אזי מדובר ביחוד ממש. במידה והדלת החיצונית איננה נעולה, יש לחלק: כאשר מדובר בשעות הקבלה, ניתן להקל כיוון שאנשים נכנסים ויוצאים; אולם, כאשר לא מדובר בשעות הקבלה, או לחילופין - כאשר מדובר במצב בו אין אנשים נכנסים ויוצאים, יש להחמיר גם כאשר הדלת איננה נעולה.

כיוון שיש בתחום זה בעיות רבות, יש להיזהר בו מאד. בהקשרים כאלו, לא שייך היתר 'אומן נאמן על אומנתו', שנאמר דווקא לגבי יחוד רופא עם מטופלת!

חדר פנימי נעול

כאשר האיש נעול בחדר אחר מזה של האשה, אולם גם הדירה עצמה נעולה - קיימות שלוש שיטות מרכזיות:

א. אין יחוד כלל, כיוון שהגבר נעול בחדר שונה.

ב. כאשר הדירה נעולה, אין זה משנה שהחדר בו הגבר נמצא נעול - בכל אופן מדובר ביחוד אסור (אגרות משה).

ג. אם האיש נועל את החדר הפנימי הדבר אסור, אך אם האשה נעלה את עצמה בפנים לא מדובר ביחוד (חזו"א).

להלכה, הדברים תלויים במציאות. באופן כללי לא מדובר בפתרון טוב, אך כאשר ברור שמדובר באנשים שאין בהם חשש - אפשר להקל. למשל, במקרה בו יש זוג צעיר לאחר לידה והאמא של היולדת הגיעה לסייע למשפחה - פתרון טוב הוא שהאמא תנעל את עצמה בתוך החדר בו היא לנה.

נסיעה ברכב

באופן פשוט, נסיעה ברכב איננה משנה את גדרי איסור היחוד[8]. לכן, לא שייך לומר שכיוון שהנסיעה ביער לוקחת רק חמש דקות, לא יהיה יחוד במהלך הנסיעה הארוכה; כיוון שמקום כיער נחשב נידח, הנסיעה בו נחשבת יחוד. גם אם הרכב חונה במקום מסוים שלא עוברים בו אנשים - הדבר נחשב כיחוד.

אמנם, ברכב רגיל יש חלונות ולכן אין בעיה לגבר ואשה ליסוע ביחד במקום בו עוברים אנשים. למרות שבאופן עקרוני אדם יכול ליסוע למקום מבודד - כל עוד לא עשה זאת, אין מדובר ביחוד, ולא אוסרים 'שמא אדם יתייחד'. בכל מקרה, ברור שבלילה יש לנסוע במקומות בהם יש תחבורה ולהזהר ממקומות חשוכים.

איסורים כלליים

נפסק בשו"ע שאשה לא תלך ברחוב כאשר בנה מאחוריה, מחמת החשש שיחטפו את הבן וכאשר אמו תתור אחריו יתפסו גם אותה:

"לא תלך אשה בשוק ובנה אחריה, שמא יתפס בנה ותלך אחריו להחזירו ויתעוללו בה הרשעים שתפסוהו"

(אהע"ז כ"ב, י"ד)

מהלכה זו למדנו, שאשה צריכה להזהר מלהגיע למצב של יחוד. לכן, אשה צריכה להזהר מלעלות לבד על טרמפ עם נהג לא מוכר.

באופן כללי, אשה צריכה לדאוג שלא להכנס למצוקה. לענ"ד, אם אשה עולה לבד על טרמפ בו היא לא מכירה את הנהג, היא עוברת על תקנת חכמים! אמנם הנהג מציל נפשות לפעמים, אך האשה עדיין עוברת על תקנת חכמים. כמובן שהדברים אינם אמורים כאשר האשה עולה על הטרמפ עם אנשים נוספים, או כאשר יש אנשים אחרים ברכב.

הגדרת פרוצים

לדעת הרמב"ם, כל אדם ממוצע הוא בגדר 'פרוץ'. לעומת זאת, רוב הראשונים סוברים כי פרוצים הם דווקא אנשים שאינם שומרים על הלכות צניעות. לכן, כל אדם שאין לו יראת שמים יכול להחשב כ'פרוץ', אולם אדם דתי ממוצע איננו נכלל בגדר זה.

 

* השעור נאמר בכ"ה אדר א' תשס"ח, סוכם ע"י לביא ביגמן, נערך ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.

[1] ייתכן, שמחלוקת זו קשורה לשאלה האם נידה היא חלק מאיסורי ערות, ואכמ"ל.

[2] אמנם, המחמירים טוענים שקיים איסור יחוד בין אח ואחות אפילו באופן ארעי.

[3] נפ"מ למקרה שההורים יוצאים לשליחות, או נעדים מהבית יותר משלושים יום.

[4] ועיין באוצר הפוסקים (אבה"ע סימן כ"ב), שם מופיעות בהרחבה רבה הדעות השונות.

[5] אם הדלת פתוחה אין כלל איסור יחוד, ואם הדלת נעולה ודאי שיש איסור יחוד.

[6] אמנם, יש גרסה אחרת ברשב"א, בעקבותיה הסיקו חלק מהפסוקים שגם דלת סגורה נחשבת כיחוד.

[7] בנוסף, נדמה שיש לחלק בין גברים פרוצים לגברים כשרים. כאשר מדובר בגברים כשרים, ניתן להקל יותר, ולהיפך.

[8] מקום מבודד המוגדר כיחוד לגבי הולכי רגל, מוגדר כיחוד גם לגבי נוסעי רכב, ואילו מקום שמותר להלך בו, מותר גם בנסיעה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)