הלכות גנבה

א. מהות תשלומי כפל של גנב

בהליכים המשפטיים המודרניים גנב נענש בדין פלילי על מעשיו, ובמקביל הצד הפגוע יכול לנהל הליך אזרחי ולקבל פיצוי. מה לגבי דיני התורה? כיצד היא דואגת להשיב את הכסף הגנוב וגם להעניש את הגנב?

(ו) כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.

(שמות כ"ב).

גנב משלם כפל - סכום הקרן הראשוני הוא החזרת מה שגנב, המקביל לדין האזרחי של ימינו, וסכום הקרן הנוסף נקרא בלשון חז"ל "קנס", והוא מקביל לדין הפלילי. הרמב"ם בהלכות גנבה מבאר את מהותו של הקנס:

גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב חייב לשלם שנים לבעל הגנבה: אם גנב דינר משלם שנים... נמצא מפסיד כשיעור שבקש לחסר את חבירו.

(הלכות גנבה, א', ד).

דהיינו, לדעת הרמב"ם בנוסף להחזרת הגנבה הגנב נענש בתשלום הסכום שאותו הוא רצה לגנוב. במורה הנבוכים הרמב"ם מסביר שעקרון דומה חל במקרים נוספים:

...השווה בין דין מוציא שם רע אשר חשב להחזיק בחוק הראוי עליו לתתו, ובין דין גנב שלקח ממון חברו, ושם דין עדי זוממין אשר זמם להזיק ואף על פי שלא בא ההזק...הדין בשלשתן תורה אחת ומשפט אחד...

(חלק ג', פרק מט).

הרמב"ם מסביר שבדין מוציא שם רע, גנב ועדים זוממים עקרון התשלום זהה: העבריין משלם את הסכום אותו הוא רצה להוציא שלא כדין.[1]

ב. הגונב על מנת להחזיר

מה דינה של גנבה בה האדם לא זומם לפגוע בחברו באופן מוחלט, למשל אדם שרוצה לגנוב את חברו ולהחזיר לו את מלוא הסכום?

אסור לגנוב כל שהוא דין תורה. ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם; הכל אסור, שלא ירגיל עצמו בכך.

(הלכות גנבה, א', ב).

הניסוח "שלא ירגיל עצמו בכך" מצביע על כך שלדעת הרמב"ם האיסור במקרה זה הוא איסור דרבנן. אולם, במסכת בבא מציעא מובאת דרשה לאסור מקרים כאלו:

"לא תגנבו" (ויקרא, י"ט, יא) דכתב רחמנא למה לי? לכדתניא: "לא תגנב" - על מנת למיקט,[2] "לא תגנב" - על מנת לשלם תשלומי כפל.

(בבא מציעא סא.)

דהיינו, לא משנה מה מטרת הגנבה, היא אסורה מדאורייתא. האחרונים עסקו בסתירה שבין הסוגיה לבין הרמב"ם. תירוץ אחד הוא שלרמב"ם הייתה גרסה אחרת בגמרא, (לחם משנה, הלכות גנבה, א', ד), ותירוץ שני שלדעת הרמב"ם מדובר באיסור דאורייתא ודבריו נועדו "להסמיך טעם לשל תורה וכדרכו בקצת מקומות" (יד מלך, שם). ניתן להציע הסבר שונה לרמב"ם, על פי דבריו בספר המצוות:

...שהזהירנו שלא לגנוב ממון...ובמכילתא (דרשב"י, כ', יב) "לא תגנובו" - הרי אזהרה לגונב ממון... ובספרא (קדושים ריש פרשה ב) לפי שנאמר בגנבה "שנים ישלם" למדנו עונש, אזהרה[3] מנין? תלמוד לומר "לא תגנובו": "לא תגנובו" על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו, "לא תגנובו" על מנת לשלם ארבעה וחמשה.

(ספר המצוות לרמב"ם, לאווין, רמ"ד).

הרמב"ם מביא שני מדרשים בנוגע למקור האיסור: במכילתא מדובר באזהרה מצומצמת למי שגנב ממון, ואילו בספרא מדובר באזהרה רחבה יותר גם למי שגונב ממון על מנת להחזיר, בדומה לדרשה שהובאה בגמרא. ניתן להבין שעל פי המכילתא אין איסור דאורייתא במקרים בהם מטרת הגנבה היא לא לגנוב (אלא לצער או לשלם ארבע וחמישה) והרמב"ם הכריע להלכה כדעה זו, דהיינו שבמקרים אלו מדובר באיסור דרבנן. זאת, בהתאם לשיטתו במוטרה הנבוכים שמהות ענישת גנב היא תשלום הסכום אותו הוא רצה לגנוב, ובמקרים אלו לא הייתה מטרה לגנוב.

ג. 'סחיבות' בפלמ"ח

בימיה הראשונים של מדינה מטבע לשון שהיה מקובל בפי כל היה "סחיבה", מונח אשר נטבע בפלמ"ח:

ה'סחיבות' - גניבות מלולים, מרפתות וממטעים של הקיבוצים בהם שכנו מחלקות הפלמ"ח או של קיבוצים סמוכים - היוו חלק בלתי נפרד מהווי הפלמ"ח בכלל וההכשרות המגוייסות בפרט. ההפרדה בין 'סחיבה' לגנבה שיקפה את ההבחנה בין מקרה שנתפס כקל ערך לבין מעשה חמור שהוא שלילי ואין לקבלו בשום אופן.

(מרכז מידע פלמ"ח[4]).

סיפורן של ה"סחיבות" מחדד מאוד את סברתו של הרמב"ם מדוע לאסור מעשי גנבה אשר אינם גורמים לחיסור ממון - החשש שמא הדבר ירגיל את האדם לגנבות. בחירתו של הרמב"ם להגדיר את התחום האפור של גנבות תחת האיסור החינוכי ולא תחת לאו מפורש מן התורה, נובעת מתוך הבנה כי האדם נוטה לפעמים להרשות לעצמו לזלזל בהגנה על רכוש הזולת. את המקרים בהם הגנבה נתפסת כקלת ערך בעיני האדם יש לאסור משום הצו החינוכי, כדי לחדד לאדם שעליו להמנע ממעשים אלו.