דילוג לתוכן העיקרי

היסטוריה, לימוד תלמוד אקדמי ורוחב האופקים האינטלקטואלי של הרב ליפשיץ

קובץ טקסט

 

אופקיו האינטלקטואליים של הרב ליפשיץ מרחיקים מעבר להתעניינות במדע, במתמטיקה, בהיסטוריה ובמגוון סוגיות תלמודיות נרחב מזה של רוב ההוגים הרבניים. לפי הסטראוטיפ, חוקרים באקדמיה מתעניינים בסוגיות שקשורות להיסטוריה, לחיבור הטקסט והעברות ולאטימולוגיה, ואילו הרבנים מתמקדים בניתוח התוכן ההלכתי. אף כי סטראוטיפ זה מכיל מידה מרובה של אמת, הוא אינו נכון תמיד. רבנים רבים התעניינו בכמה מהשאלות ה'אקדמיות', והרב ליפשיץ הוא דוגמה בולטת לכך.

הרב ליפשיץ מצביע, ביתר עקביות מפרשנים קלאסיים אחרים, על שורשיהן היוונים או הלטיניים של מילים במשנה ובגמרא. במסכת סנהדרין הוא מצביע על השורש הנוכרי של המונחים 'סנהדרין' (יכין ב', כ"ז), 'קוביה' (יכין ג', י"ד), 'פיתום' (יכין ז', ס"ח), ו'הדיוט' (יכין ז', פ"ב). במסכת גיטין הוא מסביר שהמילים 'טופס', 'תורף' (יכין ב', כ"ז), 'נייר' (יכין ב', כ"ט), 'דיפתרא' (יכין ב', ל"א) ו'אפותיקי' (יכין ד', כ"ו) מגיעות מיוונית או לטינית. ראוי לציון שהוא מביא מקורות ושורשים נוכריים גם במקומות שחז"ל הציעו אטימולוגיה עברית למילים מסוימות.

שאלות של מבנה מעניינות אף הן את הרב ליפשיץ. שתי המשניות האחרונות בפרק הראשון של מסכת 'נגעים' הן תמונת ראי זו של זו. משניות אלו עוסקות במקרה שבו היום השביעי של הסגר המצורע נופל בשבת. הכהן אמור לבחון את הנגע של המצורע ביום השביעי, אך אם מדובר בשבת הבחינה נדחית ליום ראשון. שינוי זה גורם לכך שבבדיקה יש מצד אחד מקרים שמקלים בהם ומצד שני מקרים שמחמירים בהם. המשנה הראשונה מונה את כל המקרים בהם יש להקל, והשנייה את המקרים בהם יש להחמיר. מכיוון שהמקרים בהם יש להחמיר אינם אלא היפוכם של המקרים בהם יש להקל, לא ברור מדוע יש צורך בשתי משניות ארוכות. הרב ליפשיץ עונה ומסביר ש'נגעים' הוא נושא מורכב במיוחד, ולפיכך המשנה חוזרת על פרטים מיותרים לכאורה כדי לאפשר לתלמיד להפנים את העקרונות היסודיים כבר בתחילת המסכת (בועז, נגעים א', י"ב).

הפרק השני של מסכת ראש השנה דן במתן עדות הנחוצה לקידוש החודש. הפרק השלישי עוסק בשאלות הקשורות לתקיעת שופר. החלוקה נראית פשוטה עד שמבחינים כי המשנה הראשונה של הפרק השלישי עדיין מתמקדת בקידוש החודש. הרב ליפשיץ שואל מדוע משנה זו אינה המשנה המסכמת של הפרק השני. אף כי תשובתו אינה לגמרי מספקת, למיטב ידיעתי הרב ליפשיץ הוא פרשן המשנה החשוב היחיד ששואל שאלה זו.

הרב ליפשיץ מוכיח שמסכתות המשה נבנו ואורגנו עוד לפני העריכה הסופית של המשנה על ידי ר' יהודה הנשיא. בסוף מסכת 'כלים' (ל', ד') אומר ר' יוסי: "אשריך כלים, שנכנסת בטמאה, ויצאת בטהרה", ומצביע בכך על העובדה שהמסכת נפתחת ברשימת אבות הטומאה ונחתמת בדיון במקרה שבו כלי ('אפרכס') זכוכית הנו טהור. ר' יוסי חי לפני ר' יהודה הנשיא אך הערתו מתייחסת ל'כלים' כיצירה מוגדרת עם התחלה וסוף. נראה שיצירה שנקראה 'כלים' זכתה למבנה מאורגן לפני העריכה של רבי (בועז ל', ב'). יש להודות כי בנקודה זו תובנתו של הרב ליפשיץ אינה ייחודית, שכן ר' עקיבא איגר ואחרים הבחינו בכך גם הם.

במספר מקומות בתלמוד הגמרא מיישבת קושיה בתשובה 'חסורי מחסרא' – חסרות מספר מילים במשנה. למה באמת הכוונה בתשובה זו? במקרים מסוימים אנו יכולים להבין את הביטוי כפשוטו: מילים מסוימות מהמשנה אבדו בתהליך ההעתקה במשך השנים. עם זאת, קשה להבין כך את הביטוי בכל הופעותיו. אחרי הכול, הכנסת מילים חסרות-לכאורה היא דרך קלה ושרירותית מדי לפתור כל בעיה שהיא. התוספות (שבת ק"ב, ב') מציעים פרשנות שונה, לפיה איננו מצביעים על מילים שנשמטו מהמשנה, אלא טוענים כי מילים אלו מובעות במובלע על ידי הטקסט כפי שהוא. לפי הבנה זו, מילים חסרות לא משקפות טעות העתקה אלא משנה תמציתית שמניחה כי הקורא ימלא את החסר. פרשנות נוספת ושונה מופיעה בהקדמה לספר 'פאת השולחן' של ר' ישראל משקלוב. הוא מצטט את מורו, הגר"א, שהסביר כי כאשר הגמרא רצתה לפסוק לפי מקור תנאי אחר שסותר משנה נידונה היא לפעמים בחרה לקרוא בכוח את העמדה ההלכתית הנכונה בתוך המשנה הנדונה.

הרב ליפשיץ מוסיף תרומה ייחודית משלו לדיון זה. הוא מציע שהמשניות שוננו בגרסה מתומצתת כדי ליצור מבנה ריתמי שמקל לזכור אותן. מילים נוספות יקשו על המשננים לזכור את המשניות בעל פה. הוא מוסיף שסיבה זו יכולה להסביר גם מילים מיותרות במקרים מסוימים, שכן גם תוספות יכולות לשרת את שימור המקצב הריתמי של המשנה (בועז, ערכין ד', א'). איני יודע אם תאוריה זו היא ההסבר הנכון של 'חסורי מחסרא', אך היא מעידה על הבנה דקה של דרכי התנהלותה של מסירה בעל-פה. וולטר אונג כותב: "מחשבה ארוכה המבוססת על העברה בעל פה, גם כשהיא אינה כתובה כשירה, נוטה להיות ריתמית ביותר, שכן מקצב מקל על זכירה".[1]

כיוון חדשני נוסף בפרשנותו של הרב ליפשיץ נוגע לשאלות היסטוריות. הוא נעזר ביוספוס פלביוס כדי להסביר משניות שונות, מצטט אותו תמיד במדויק, ומפנה את הקורא המעוניין למקור. המשנה בחגיגה (ב', ב') מציינת ששותפו ההלכתי הראשון של הלל היה חכם בשם מנחם, וכאשר מנחם "יצא", שמאי תפס את מקומו. לאן "יצא" מנחם? הגמרא (דף ט"ז ע"ב) מסבירה שהוא עזב או "לתרבות רעה" או "לעבודת המלך". הרב ליפשיץ מניח שמנחם יצא לעבוד עבור המלך הורדוס. הוא מבסס פרוש זה על סיפור של פלביוס (קדמוניות טו) לפיו איסי בשם מנחם חזה את עלייתו של הורדוס לגדולה כשהורדוס עוד היה ילד קטן ומרוחק מאוד מהמלוכה. גישתו של הרב ליפשיץ כרוכה במידה לא קטנה של ספקולציה, שכן פלביוס מעולם לא אומר שמנחם בסופו של דבר עבד עבור הורדוס. עם זאת, עצם השימוש במקורות כאלו לפירוש התלמוד ראוי לציון.

מודעות היסטורית מניעה את הרב ליפשיץ גם בהחלטתו לדחות את פרשנות הרמב"ם למשנה מסוימת. הפרק השלישי של מסכת 'ביכורים' מתאר את קבלת הפנים השמחה לה זכו מביאי הביכורים בהתקרבם לירושלים ולמקדש. אחת המשניות (ג', ד') אומרת שאפילו המלך אגריפס עצמו היה נוטל סל על כתפו ונושא פירות לעזרת המקדש. מדוע המשנה בחרה דווקא במלך זה כדי להמחיש את הנקודה? הרמב"ם מסביר שאגריפס היה מלך מכובד וסמכותי במיוחד, והמשנה מצביעה על כך שאפילו אישיות כה מלכותית וחזקה לא ראתה את נשיאת הביכורים כמבזה. הרב ליפשיץ מתנגד, וטוען שאגריפס מלך בזמן שיוקרת המלוכה דווקא הידלדלה, שכן הרומאים הרחיבו את השפעתם וכוחם בתקופת מלוכתו. הוא מציע הסבר חלופי. אגריפס לא היה אמור להיות מלך, שכן שושלתו לא הייתה יהודית במלואה. לכאורה, סביר שאדם אשר אחיזתו במלוכה רופפת כאגריפס ימנע מכל פעולה שתגרום לו לאבד מתדמיתו המעורערת ממילא. ולמרות זאת, הוא נטל סל והשתתף במצווה.

הרב ליפשיץ משתמש בפלביוס כדי לשנות את הבנתה של גמרא נוספת. מקדש חוניו היה העתק של בית המקדש בירושלים, שנבנה באלכסנדריה בתקופת בית שני, ונהרס על ידי אספסיאנוס בשנת 73 לפני הספירה. סוגיה אחת (מנחות ק"ט, ב') מייחסת את בנייתו לבנו של שמעון הצדיק. בגלל חישוב היסטורי מסובך, מכריע הרב ליפשיץ שמקדש חוניו נבנה מאוחר יותר, והוא מסתמך על פלביוס שמייחס את הבנייה לנכדו של שמעון הצדיק. הוא חוזר לסוגיה וטוען כי המילה 'בן' יכולה לציין נכד, או שחוניו המבוגר יותר התחיל את הפרויקט, אך הצעיר השלים אותו (בועז, מנחות י"ג, ב'). חשוב להדגיש שהרב ליפשיץ אינו מכריז שהגמרא שגויה היסטורית, אך הוא סבור שידע השאוב מפלביוס מאפשר הבנה נכונה יותר שלה.[2]

ציטוט ממקורות לא מסורתיים וציון מדויק של הפרק והקטע מהם נלקח הציטוט חושפים הערכה מסוימת למקורות אלו, שכן הם מעודדים את הקורא לעיין במקור. בנוסף לפלביוס, הרב ליפשיץ מצטט מקורות מדויקים בספרו של אוקלידס. הוא מזכיר את משפט פיתגורס ומודיע לקורא שניתן למצוא משפט זה בפרק הראשון של 'היסודות' של אוקלידס, טענה 47 (בועז, אהלות ט"ז, ט').

שלושה מקורות נוספים ממחישים את סקרנותו האינטלקטואלית של הרב ליפשיץ. המשנה בסנהדרין (י', א') אומרת שמי ש"קורא בספרים החיצוניים" מאבד את חלקו לעולם הבא. הרב ליפשיץ מסביר שדברי המשנה מתייחסים לספרי הומרוס או ספרי דת פגאניים. עם זאת הוא מוסיף שהאזהרה החמורה הזו מתייחסת רק למי שקורא טקסטים אלו באופן שגור. המאמין יכול לעיין ביצירות אלו מידי פעם כדי לדעת איך לענות לכופר (יכין, סנהדרין י', ח') מבלי לאבד את חלקו לעולם הבא. צמצום חלות האיסור חושף תפיסת עולם שמחפשת ידע בטווח רחב של מקומות.

גישה דומה עולה מהמשנה האחרונה בפרק השלישי של אבות. משנה זו אומרת שחישוב העונות וגאומטריה הם " פרפראות" לחכמה. במילים אחרות, התורה היא המנה העיקרית, והחכמות האחרות מוסיפות טעם לסעודה. הרב ליפשיץ (יכין, אבות, ג', קמ"ה) מביא שני הסברים לאופן בו תחומי לימוד נוספים אלו מסייעים. הבנת האסטרונומיה עוזרת למאמץ ההלכתי לחשב את לוח השנה. יתר על כן, חכמה זו מאפשרת לנו להעריך את גדולתו של הסדר שיצר הבורא. בעוד שהסיבה הראשונה תועלתנית וממוקדת באופן צר בנושא הלכתי מוגדר, הסיבה השנייה מרחיבה משמעותית את התועלת שניתן להפיק מלימוד חכמות חילוניות.

הרב ליפשיץ משווה חכמות אלו לחמאה שאדם מורח על הלחם – התורה. דימוי זה מסייע לסתור ביקורת סטנדרטית שמופנית לעתים קרובות נגד הרעיון של 'תורה ומדע'. לכאורה, אם אנו מניחים שהתורה רבת ערך יותר מחכמות אחרות, הגיוני שבכל רגע פנוי האדם צריך לבחור ללמוד תורה. הדימוי של הרב ליפשיץ מראה את הטעות בטיעון זה. אמנם אם נצטרך לבחור בין פת לחם לחתיכת חמאה נבחר בלחם, אך ברור שנעדיף תשע פרוסות לחם וחתיכת חמאה על עשר פרוסות לחם. באותו אופן, החוכמות האחרות יכולות למצוא מקום על שולחננו.

 

מחשבות לסיכום

בשבת חול המועד של פסח תר"ב דרש הרב ליפשיץ דרשה יוצאת דופן שפורסמה מאוחר יותר כחיבור ארוך בשם "דרוש אורח חיים" (הדרשה מודפסת בפירושו למשנה אחרי מסכת סנהדרין). בחיבור זה הוא מגן על מושג הישארות הנפש, ומביא מספר טיעונים להצדקת תחיית המתים. הוא גם כורך רעיונות מדרשיים וקבליים על עולמות מוקדמים עם כמה מהמאובנים שנמצאו במאה התשע עשרה. הוא מונה כמה מממצאים אלו ומצטט את עבודותיהם של ז'ורז' לאופולד קיוויה וכריסטוף וילהלם הופלנד, שני פליאונטולוגים חשובים. עבור הרב ליפשיץ, התחדשות החיים לאחר חורבנם של עולמות קדומים אלו מקבילה לתחיית המתים.

קוראים המעוננים בחיבור זה יכולים למצוא מקורות אקדמיים לעיון. יעקוב אלמן כתב לדרוש הערות[3], ורפאל שוחט דן בחלקים של החיבור במאמר שפרסם.[4] אני לא אדון בחיבור לעומק, אלא רק אצביע על מאפיין מעניין אחד שלו.

פרשנים רבים תהו מדוע התורה מדגישה שכר ועונש בעולם הזה, ולכאורה לא מזכירה את העולם הבא. האברבנאל מונה שבע תשובות לשאלה זו בפרשנותו לפרשת בחקותי. אחת התשובות היא שרעיון זה בהחלט מופיע בתורה. זו טענה חשובה, שכן מספר חוקרים טוענים כי האמונה בהישארות הנפש היא תוספת מאוחרת לרשימת האמונות היהודיות המקובלות. אם ניתן להראות שמספר קטעים בתנ"ך אכן מעידים על קיום חיים שאחרי המוות, הטענה שלהם מאבדת מעצמתה.

הרב ליפשיץ מנסה להראות שכל פרשה בתורה תומכת באמונה בעולם הבא. הוא מביא סימוכין משלוש הפרשיות הראשונות של התורה. קולו של הבל המת קורא מהקבר (בראשית ד', י'). אם התורה מאיימת להעניש את המתאבד (בראשית ט', ה'), כנראה שחייבים להתקיים חיים אחרי המוות. לבסוף, עונש כרת לאדם שלא מל את עצמו (בראשית י"ז, י"ד) יכול להתרחש רק אחרי המוות. בנוסף, הרב ליפשיץ מצטט כמה מהפסוקים שתומכים באופן קלאסי בקיום חיים שאחרי המוות (דברים ל"ב, ל"ט, דניאל י"ב, ב', ישעיהו כ"ו, י"ט, קוהלת י"ב, ז', ותהילים ט"ז, י';  י"ז, י"ד;  ל"א, כ').

קבלת טיעון זה אינה פותרת את השאלה מדוע פרשת שמע ושתי הגרסאות של התוכחה מתמקדות בשכר ועונש היומיומי בעולם הזה. עם זאת, הטיעון עוזר לשים סוף לטענה שהיהודים קיבלו את רעיון החיים שאחרי המוות ממפגשם עם היוונים. בכך הרב ליפשיץ תורם תרומה חשובה נוספת לעולם ההגות היהודית. פרשן רחב אופקים זה ראוי לתשומת לב מחקרית ועממית גדולה בהרבה מזו שהוא זוכה לה. אני מקווה שבבתי המדרש תלמידים נוספים יפתחו את ההוצאה הקלאסית של המשנה עם פירוש  תפארת ישראל.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק בלאו, תשע"ג

תרגום: רחל דנציגר-שרנסקי

עורך: ישי גלזנר

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:      http://www.vbm-torah.org/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1] Orality and Literacy (London, 1982), p. 34.

[2] ראוי לציין שפלביוס עצמו מספק ידיעות סותרות לגבי השאלה איזה חוניו בנה את המקדש הנדון. ראה Victor Tcherikover’s Hellenistic Civilization and the Jews(Philadelphia, 1959), p. 276.

[3] בנספח לספרו של אריה קפלן Resurrection, Immortality, and the Age of the Universe: A Kabbalistic View (Hoboken, 1993) - http://books.google.co.il/books?id=cajobAjRh3IC&printsec=frontcover&redir_esc=y#v=onepage&q&f=false.

[4] The Torah U-Madda Journal, Volume 13 (2005) - http://www.yutorah.org/_shiurim/15-49%20Shuchat.pdf

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)