הטפת דם ברית

הטפת דם ברית

מחלוקת בית שמאי ובית הלל

הגמרא במסכת שבת (קלה.) מצטטת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי מילת תינוק שאין לו ערלה:

" 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו' (ויקרא י"ב, ג)... - ערלתו ודאי דוחה את השבת, ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת; שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אינו צריך".

בית שמאי נוקטים לחומרה ומצריכים הטפת דם ברית (על ידי חיתוך מועט במקום המילה), בעוד בית הלל סבורים שאין חובה כזו. אלא שקיימת אי-בהירות ביחס לתרחיש המדויק שלגביו נחלקו בית שמאי ובית הלל. לדעת תנא קמא, הדעה הראשונה המובאת בברייתא, הם נחלקו על הצורך בהטפת דם ברית באופן כללי. לעומת זאת, רבי שמעון בן אלעזר טען שלכל הדעות מוסכם שאם ילד יהודי נולד מהול הוא מחויב בהטפת דם ברית; המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל נוגעת לצורך בהטפת דם ברית בגר שנתגייר כשהוא כבר מהול (שכבר נימול בהיותו גוי), ושם בית שמאי מחייבים ובית הלל פוטרים:

"אמר רבי שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית, מפני שערלה כבושה היא. על מה נחלקו - על גר שנתגייר כשהוא מהול, שבית שמאי אומרים: צריך להטיף ממנו דם ברית, ובית הלל אומרים: אין צריך להטיף ממנו דם ברית".

דעה שלישית מובאת בהמשך הסוגיה בשם רבי אלעזר הקפר, ולדעתו המחלוקת היא האם מותר להטיף דם ברית לילד שנולד מהול, אם היום השמיני ללידתו חל בשבת:

"דתניא, רבי אליעזר הקפר אומר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על נולד כשהוא מהול - שצריך להטיף ממנו דם ברית, על מה נחלקו - לחלל עליו את השבת. בית שמאי אומרים: מחללין עליו את השבת, ובית הלל אומרים: אין מחללין עליו את השבת".

לפי דעה זו, בית שמאי מתירים לקיים את טקס המילה החלופי הזה בשבת, בעוד בית הלל אוסרים את קיום האירוע בשבת ודוחים אותו לאחר השבת.

ריבוי הדעות השונות בגמרא הביא למגוון דעות מקביל אצל הראשונים. הדעה הרווחת - והיא זו שנפסקה להלכה (שולחן ערוך, יורה דעה סימן רס"ג סעיף ד) - מחייבת הטפת דם ברית לילד שנולד מהול. באשר לחיוב המקביל בגר שנתגייר כשהוא מהול נחלקו בעל המאור (נג: באלפס ד"ה ואנו תמהין), שאיננו מחייב הטפה, והראב"ד (דעתו מובאת ברמב"ן, שם במלחמות ה'), שמצריך - ברוב המקרים - הטפה. בשיעור שלפנינו נחקור את אופיו של דין הטפת דם ברית לילדים שנולדו מהולים.

חיוב ההטפה - מחשש ל"ערלה כבושה"

בכמה שלבים במהלך הגמרא האמוראים שוקלים את האפשרות שקיימת "ערלה כבושה". כפי הנראה, השאלה היא האם ייתכן שהערלה תהיה קיימת אך איש לא יראה אותה. למעשה, רבה ורב יוסף נחלקו האם אנחנו רק 'חוששים' לאפשרות של ערלה כבושה, או שאנחנו מניחים כדבר ברור שהיא קיימת:

"דאיתמר, רבה אמר: חיישינן שמא ערלה כבושה היא, רב יוסף אמר: ודאי ערלה כבושה היא".

אף על פי ששניהם נחלקו האם חשש כזה יהיה מספיק כדי לחייב הטפת דם ברית במידה שהיום השמיני חל בשבת, ברור ששניהם מסכימים שמצב של ערלה כבושה מביא לחיוב הטפה. במילים אחרות, הגמרא עצמה קובעת שהמחייב של הטפת דם ברית הוא החשש לערלה כבושה.

ההבנה הזו של הדין, למרות שאיננה מפורשת בגמרא, מעלה מספר שאלות מעניינות. ראשית, אם אכן הטפה נעשית רק בשל החשש לערלה כבושה, לכאורה אין צורך בפסוק מיוחד ללמוד ממנו את החיוב הזה. אך התלמוד הירושלמי במסכת שבת (פי"ט ה"ב), וכן כמה מדרשי הלכה נוספים, מדייקים את החיוב הזה מכמה מקורות בפסוקים:

"רב אמר: 'המול ימול' (בראשית י"ז, יג) - מיכן לנולד כשהוא מהול, שצריך להטיף ממנו דם ברית".

אילו דין הטפת דם ברית היה רק תוצאה של החשש לערלה כבושה, הוא היה נצרך גם בלי לימוד מיוחד מפסוק; אם יש אפשרות שקיים כאן חיוב במצווה דאורייתא, יש לעשות כל מאמץ כדי לקיים אותו.

שאלה שנייה נוגעת לדרך הביצוע המעשית של הטפת דם ברית. אם הדין הזה הוא תוצאה של חשש לערלה כבושה, הקיום שלו צריך לכלול ניסיון כלשהו להסיר את שכבת העור העליונה במקום המילה. אם הצורך בהסרת ערלה מנחה אותנו, נראה את העור כמכיל בתוכו מרכיב של ערלה מוסתרת, ולכן נרצה להסיר אותו. אכן, דעה המצוטטת במאירי (שבת קלה. ד"ה נולד כשהוא מהול) בשם הגאונים משתמעת לכיוון כזה:

"ומעתה צריך למולו מעט כעין קלִפה, להטיף ממנו דם ברית... והטפה זו הנעשית מספק ערלה כבושה הזהירו הגאונים לעשותה בנחת ובעיון דק, וביד ולא בברזל... ומכל מקום ראוי להתבונן בה הרבה".

מצד שני, הפירוש המילולי של המונח "הטפה" הוא הוצאת דם, פעולה שאיננה מצריכה בהכרח הסרת חלק מהעור. למעשה, האור זרוע (חלק ב', הלכות מילה, סימן צ"ט, המצטט את תשובת הר"ש משנץ) קובע במפורש שבהטפה צריך רק להוציא דם ולא לחתוך חלק מן העור:

"מתוך הלשון דנקט טפי 'הטפת דם ברית'... זה בהטפת דם בעלמא, ואף על פי שלא נתקיים בו מצות פריעה... ואין לך אדם הבא לקרוע עור המכסה את ראש הגויה עד שתתגלה כל העטרה, שלא היה מביאו לידי סכנה כפלי כפלים מן המשוך... ומפני רבים אמרתי להטיף דם בעלמא כעין סריטה מראש הגויה בחתיכת מילה שחותכים בראש הגויה".

אם אנו אכן חוששים לערלה מוסתרת, מדוע אין צורך בהסרת חלק מן העור?

לבסוף, עולה שאלת ברכת המצוות. דיון נרחב בראשונים עוסק בשאלה האם בכלל יש לברך ברכה על הטפת דם ברית. קיימת מחלוקת גדולה האם מברכים על ספק מצוות; בפרט קיימת מחלוקת בעניין זה בין הרמב"ם לראב"ד בפ"ג מהלכות מילה. בכל אופן, כמה ראשונים מביאים דעות ולפיהן אמנם לא מברכים את ברכת "על המילה", אבל מברכים ברכה מיוחדת - "להטיף". המציאות של ברכה מיוחדת מהווה ראיה לכך שהטפת דם ברית איננה רק תשובה לחשש מפני ערלה כבושה, כחלק מהחיוב הבסיסי של מצוַת המילה. מסתבר, שדין הטפת דם ברית נמצא בקטגוריה אחרת.

חיוב ההטפה - מרכיב של ברית

ייתכן שניתן להסביר את דין הטפה בכך שמבינים שמצוות ברית מילה כוללת יותר מאשר הסרת עור הערלה. כריתת ברית עם הקב"ה מחייבת גם הטפת דם (מעשה העומד במוקד של כל ברית). ניתן להציע, שחרף העובדה שילד שנולד מהול איננו מחויב בחובת הסרת הערלה - הוא עדיין מחויב להטיף מדמו, במשמעות המדויקת של הביטוי "הטפת דם ברית". הטפה כזו של דם איננה מצריכה הסרת חלק מהעור כדי לסלק איזושהי ערלה מוסתרת, ומספיק בהחלט לחתוך חתך קטן. מאותה סיבה, מאחר שהתהליך אינו מתמקד בהסרת הערלה, אין צורך לברך את הברכה הרגילה, "על המילה", אבל יש עניין לברך ברכה עצמאית, העוסקת רק במעשה הטפת הדם.

נקודה זו גם תסביר את הצורך בדרשה מיוחדת מן הפסוקים על חיוב הטפת דם ברית. ילד שנולד ללא ערלה אכן איננו חייב בברית מילה רגילה; אולם, קיים עדיין מרכיב אחד של ברית המילה - הטפת הדם - שעדיין לא התקיים, והפסוק הנוסף מקבע את המרכיב הזה כחלק בלתי-נפרד ממצוַת ברית המילה.

השלכות של הדין

אפשר שקביעה מעניינת המובאת בדברי הרא"ש בסוגייתנו (שבת פי"ט סימן ה') נובעת אף היא מהתפיסה שדין ההטפה קובע חיוב להוציא דם, ולא ניסיון לסלק ערלה כבושה. הרא"ש מצטט את הר"ש משנץ, הטוען שאם תינוק נימול מילה מוקדמת (לפני היום השמיני), אין חובה לקיים הטפת דם ברית ביום השמיני:

"והקשה ה"ר שמשון ז"ל, אם כן, קטן שנימול תוך שמונה יהיה צריך הטפה, כיון שהיתה לו ערלה ונימול שלא בזמנו - ואינו כן!".

(אמנם יש דעות החולקות על הרא"ש ומחייבות הטפה.) במקרה של קיום מוקדם של מילה אין חשש לערלה כבושה, שהלא הערלה כבר זוהתה וסולקה. המקרה הזה גם שונה מהמקרה של גר שנתגייר כשהוא מהול, ששם חיוב ההטפה הוא כנראה שלב בתהליך הגיור. מדוע, אם כך, ילד כזה מחויב בהטפת דם ברית? גם אם מצוות המילה לא התקיימה כהלכה, איזה תפקיד יש לחיוב ההטפה? אם נבין שדין הטפת הדם הוא חיוב הממוקד בהוצאת דם כמרכיב הכרחי של מצוַת המילה, נוכל להצדיק את הקיום שלו גם כאשר אין שום חשש לערלה כבושה.

ההשלכה של העמדה שאנו מציגים היא שאם תינוק נימול ברית מילה רגילה אך לא יצא דם, אזי התינוק לא יצא ידי חובה; מצוות המילה כוללת גם את הסרת הערלה וגם הוצאת דם. מדבריו של תוספות ר"י הלבן (פירוש שנכתב בידי אחד מבעלי התוספות הפחות מוכרים) במסכת כתובות (ה: ד"ה ואם תימצא) ניתן להסיק שאכן הוצאת הדם אינה הכרחית לקיום המצווה:

"... אלא מחבר במילה למה לי, הא אילו הוה איפשר למעבד בסם או בשאר עיקרין להסיר הערלה בלי חבורה, מי לא הויא מצוה?!".

לעומת זאת, על פי הערה של החתם סופר באחת מתשובותיו (ראה חלק ו' סימן צ"ט) משמע שלדעתו מילה כשרה מחייבת הוצאת דם ברית. (לדיון נרחב יותר בעניין זה, עיין בשו"ת משכנות יעקב, יורה דעה סימן ס"ג, ובספר זכר יצחק לר' יצחק מפוניבז', סימן ל"א.)

כפי שהזכרנו לעיל, החיוב (אם קיים) להטיף דם בברית מילה נובע מבחינת הברית שבמצווה. כמה מן הראשונים, בביאוריהם על הסוגיה בשבת קלז: (ראה למשל ברמב"ן, ד"ה הכי גרסינן בהלכות) אכן התייחסו למרכיב הדם כ"דם מילה". תפקיד שונה להטפת הדם יכול להיות קשור למעמד של 'קרבן' שיש לברית המילה. כמה מדרשים (תנחומא, פרשת וירא סימן ב'; פרקי דרבי אליעזר פרק ט') מציינים את ההקבלה הזו, שיכולה להציע סיבה שנייה לדין הטפת הדם בברית מילה; ואכן הדם מכונה שם "דם זבח".