הטבת הנרות

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הטבת הנרות / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת וישב[1]

כאשר הרמב"ם מתאר את הקורות בחנוכה, הוא נותן רקע כללי של הצרות שפקדו את עם ישראל בארצו בהלכה א', ולאחר מכן, בהלכה ב', כותב מה אירע בחנוכה עצמו:

"וכשגברו ישראל על אויביהם ואִבּדום - בכ"ה בחודש כסליו היה. ונכנסו להיכל, ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד. והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים, עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור".

הרמב"ם אומר שמועד הנס הוא כ"ה בכסלו. הגרי"ד ז"ל שאל פעם (ושאלה זו מופיעה גם בשם "מעשה רוקח" בספר המפתח שברמב"ם הוצ' פרנקל) - הרי אם החשמונאים נכנסו להיכל בכ"ה בחודש ביום, ההדלקה הראשונה היתה רק בערב, ואז התאריך היה כבר כ"ו בכסלו? הגרי"ד ענה (וגם תשובה זו מופיעה במפתח הנ"ל בשם "ערוגת הבושם"), שהרמב"ם כאן הולך לשיטתו לגבי מצוות ההטבה. לדעת הרמב"ם, המנורה במקדש הודלקה פעמיים ביום - מלבד ההדלקה הסטנדרטית בערב, היתה הדלקה נוספת בזמן הטבת הנרות/דישון המנורה. הרמב"ם סבור שיש בכך מצוות עשה - החלפת הפתילה והדלקתה בכדי שתהא נוחה להידלק. יש כאן מרכיב של עבודת חיטוי מחד, ומאידך זה גם נחשב למעשה הדלקה. רוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם, כך הראב"ד בפרק ב' מהלכות יום הכיפורים וגם הרשב"א בשתי תשובות ארוכות מנסה לדחות את שיטת הרמב"ם. מכל מקום, לשיטת הרמב"ם ההטבה בכ"ה בכסלו הייתה בבוקרו של יום, והמשכה בהדלקה. מכאן שההטבה הזו הינה אחד ממרכיבי נס חנוכה, וחנוכה אם כן הוא זמן של הטבה.

מהם מאפייני אותה הטבה? ישנן שתי נקודות העומדות במרכז.

קיימת מצווה לערוך ולסדר את הנרות, הוי אומר הטבה בהקשר למנורה שהיא בבחינת שיפורה, תיקונה ונקיונה. 'להיטיב' זו פעולת שיפור מבחינה איכותית. במקדש מושם דגש על איכות, ויש לדגש זה משמעות גם בתחומים רוחניים. למדנו בקיץ בפרק "לולב הגזול" שחלק מהראשונים סבורים שבעיית 'מצווה הבאה בעבירה' לגבי מצוות היא מדרבנן, אולם בקדשים גזל פוסל מדאורייתא מכיון שזהו פגם איכותי. ישנם גם פסולים חיצוניים כמו

בעל מום, ואפילו דוקין שבעין פוסלים. אך קיימת גם דרישה חיובית של איכות ושל שלימות. בעופות אין דיני מומים, גם לא בעצי המערכה ובשאר הצומחים, ואף על פי כן ישנה מצוות עשה של "תמימים יהיו לכם ונסכיהם", כלומר חתירה ושאיפה לאיכות מושלמת גם בדברים שאינם פגומים, גם כשמדובר בשאיפה להעלות רמה - וזה מדאורייתא.

הגמרא במנחות ממחישה זאת:

"אמר רבה: היו לפניו שתי חטאות, אחת שמינה ואחת כחושה: שחט שמינה ואח"כ שחט כחושה - חייב; כחושה ואח"כ שמינה - פטור; ולא עוד, אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחילה ושחוט". (סד.)

בהמה כחושה איננה פסולה, ולמרות זאת יש להעלות באיכות, ולשחוט השמינה אף לאחר שנשחטה הכחושה, למרות שמתברר למפרע שהיתה כאן שחיטה מיותרת האסורה עקרונית בשבת. טכנית, ניתן להדליק את הנר גם ללא הטבה וללא ניקוי - אך מצווה לנקותו ולצחצחו. חתירה לאיכות במצוות ההדלקה מוצאת את ביטויה גם בהדלקה עצמה שנעשית בשמן זית זך.

ישנה נקודה שנייה המאפיינת את ההטבה הצרופה, כפי שהגדירוה רוב הראשונים. בהדלקה אין עמל כלל, והתוצאות באור המבהיק הינן מיידיות. בהטבת הנרות המצב הפוך. העבודה היא שחורה ומלוכלכת, ולאחר כל זאת אין עוד כלום, זוהי רק הכשרת הקרקע של שעות הבוקר, להדלקה שתהיה בין הערביים. ואם כן בהטבה ישנה יגיעה, אך תוצאות עדיין אין.

את חנוכה אנו רגילים לתפוס כחג של הדלקה, על כל המאפיינים שבכך. אולם לפי הבנת הגרי"ד ז"ל ברמב"ם, נקודת המוצא היא דווקא ההטבה, וזהו קרש הקפיצה.

המסר שלנו בחנוכה, הוא בחלקו השמחה שבהדלקה ושבאורה, אך יש לזכור גם את המשימה הקשורה בהטבה. יש לכך שני מאפיינים: נכונות להפשיל שרוולים ולהתאזר חיל לקראת המשימה, והיכולת הנפשית להשקיע היום, בכדי לקצור פירות רק מחר - ו"יש מחר שהוא לאחר זמן".

בישיבה אנו עוסקים במנורה של תורה, כל אחד מאיתנו הוא מנורה של תורה. אנו צריכים לשאול את עצמנו באיזו מידה אנו משקיעים בהטבה. להדלקה כולנו מוכנים לרוץ, הטבה פחות קורצת ומקסימה. יש בה הרבה עמל, יגיעה, והשקעה, ולא רואים בה פירות בטווח הנראה לעין.

לא פעם אנו מוצאים את עצמנו במצב בו אנו מוכנים לעסוק בהדלקה ופחות בהטבה. את היבול ברמה איכותית וכמותית לא ניתן לראות בטווח הקצר. יש לבחון באיזו מידה אדם ניגש ללימודו בתחושת עמל ויגיעה של ממש, תוך כדי הצבת משימות ומטרות, והפשלת שרוולים בכדי להשיגן.

בדורות האחרונים יש תחושה של חוסר רצון להשקיע ולעמול. במאמר שפרסמתי אשתקד ציטטתי סיפור ששמעתי מפי תלמיד חכם בירושלים, קרוב משפחה שלי, שיש לו ישיבה הנקראת "עיון התלמוד" (שם שגם מאפיין אותה). הוא שוחח פעם עם הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל (הירושלמי) ואמר לו שההשקעה בלימוד התורה בישיבות ובכללן הישיבות החרדיות, שוקעת. ענה לו הגרי"ד: "אתה טועה, זה כבר שקע". אנו צריכים לבדוק - האמנם כך? האם אנו מוכנים להשלים עם זה?

באופן כללי, חלה ירידה בעמל אינטלקטואלי. להבדיל, בעבר מי שהיה מעוניין להיות בן תרבות היה עליו ללמוד שפות קלאסיות שהיגיעה בהן רבה, ודבר זה בימינו ירד מהפרק. כך גם בכמה תחומים אחרים. נכתב על כך רבות, על הדור שגדל על חינוך פסיבי, על ברכי הטלוויזיה, ובאמת קיימת תחושה כללית כזו. וחוששני שהמתח ירד בשנים האחרונות גם בעולם התורה.

אנחנו צריכים להדליק, אך כדי להדליק עלינו להיטיב. אנחנו צריכים לתבוע מעצמנו השקעה רבה הן במישור הכמותי, והן במישור האיכותי. זה לא תמיד נעים, אך זה מתבקש ונדרש - ועלינו להפנים מסר זה, ולפעול בהתאם.

יש לנושא זה משמעות כפולה. לעמל וליגיעה יש ערך מבחינה לימודית, במונחים אינטלקטואליים. ללא עמל וללא תחושה של התמודדות ונכונות לצלול לעומק, לא נוכל לצבור ידע. אם אדם שואף לשלוט בתורה ולהפנימה, הוא צריך להבין שעליו לעמול ולהתייגע בתורה. להיות עמל היום בכדי שיוכל להיות תלמיד חכם בעוד כמה שנים, ולהיות עמל היום בכדי שיוכל להגיע לעומק. לצד היבט זה, ישנו פן קיומי השייך לעבודת ה' שבתלמוד תורה. רש"י על הפסוק "אם בחקתי תלכו" מצטט את דברי חז"ל: "שתהיו עמלים בתורה". הדגש במימד ההטבה שבתלמוד תורה הוא קריטי בכדי שהלימוד יהיה בבחינת עבודת ה', מתוך דביקות והזדהות עם ה' ותורתו. זו לא משימה פשוטה, אך עלינו לשאוף שתורתנו תהא תורת חיים, ולפיכך אנו נדרשים ונקראים לשאוף לאיכות בלימודנו, לעמול ולהתייגע תוך כדי לימוד.

לא מדובר בתחזית קודרת ושחורה. אין בפן ההטבה בכדי למעט מהשמחה היומיומית שצריכה להיות אצל בן תורה, תוך כדי פענוח נקודה ספציפית. שמחה שתתחיל בהטבה תגיע גם להדלקה. השילוב בין היגיעה שנושאת פירות לטווח הארוך, והלימוד החווייתי המהנה בטווח הקצר, הינו משמעותי ביותר.

יהיו לנו, אם כן, ימי החנוכה לימים של תזכורת לגבי ההדלקה שהיא אורה של תורה, ולגבי ההטבה. עלינו לזכור שאנו נקראים לדגל שהוא גם אישי, גם מוסדי וגם ציבורי, של עבודת ה' תוך כדי לימודנו, שבו אנחנו משלבים את ההדלקה ואת ההטבה גם יחד.

 
 

[1] שיחה שהעביר הרב במסיבת חנוכה תשס"ג. הסיכום נכתב על-ידי שלום בירנבאום, ועבר את ביקורת הרב. השיחה פורסמה בדף קשר מס' 897.