הזאת הדם בקודש הקודשים ביום הכיפורים

הזאת הדם בקודש הקודשים ביום כיפור

האם הדם היה נוגע בכפורת?

כאשר התורה (ויקרא ט"ז, יד-טו) מתארת את הזאת דמם של הפר והשעיר בקודש הקודשים ביום הכיפורים, היא משתמשת בשני מינוחים שונים:

"ולקח מדם הפר, והזה באצבעו על פני הכפֹּרת קדמה; ולפני הכפֹּרת יזה שבע פעמים מן הדם באצבעו".

בחלק הראשון של הפסוק משמע שיש להזות את הדם ישירות על הכפורת, ואילו בחלק השני נאמר רק שיש להזות בכיוונה של הכפורת ולא על פניה ממש. הפסוק הבא מוסיף לאי-הבהירות:

"ושחט את שעיר החטאת אשר לעם, והביא את דמו אל מבית לפרכת".

הפסוק מתאר את הזאת דם השעיר, ומתמקד בהבאת הדם לקודש הקודשים ("מבית לפרוכת"), תוך צמצום ההתייחסות לארון או לכפורת.

מתוך אי-הבהירות הזו מסיקה הגמרא (יומא נה.) שהזאת הדם בקודש הקודשים הייתה נעשית "כנגד עוביה של כפורת", כלומר מול הכפורת; רש"י מבאר שלפי הגמרא הדם בכלל לא היה נוגע בארון או בכפורת. הרמב"ם בפירוש המשניות כותב שהזאת הדם הייתה "לפני הארון", וגם מניסוח זה משתמע שהדם לא היה נוגע בארון. אמנם, בתלמוד הירושלמי (יומא פ"ה ה"ה) משתמע שקביעה זו נתונה במחלוקת אמוראים - האם הדם היה נוגע בארון או לא:

"כתיב 'והזה אותו על הכפורת', יכול על גגה? תלמוד לומר 'לפני הכפורת'; יכול על מצחה? תלמוד לומר 'על' 'ולפני'. רבי זעורה אמר - צריך שיהא נוגע; ר' שמואל בר רב יצחק אמר - אינו צריך שיהא נוגע".

ייתכן שהעיסוק בעניין הטכני הזה משקף שאלה משמעותית יותר. האם ההזאות הללו אכן סובבות סביב הארון, או שיש לאפיין כאותן כהזאות השייכות לקודש הקודשים, ותפקיד הארון הוא רק להיות 'נקודת ציון' למיקום המדויק בתוך קודש הקודשים שבו צריך להזות? בדרך כלל, הזאות הדם מתרחשות סביב לאחד מן המזבחות. רק ביום הכיפורים ישנה הזאה במקום אחר. הגדרת מעשי ההזאה הללו, ושיוכם למקום או לאחד מכלי המקדש, נחוצים ביותר כדי להבין את אופיין של הזאות אלו. בודאי לפי הדעה המצריכה שהדמים יגעו בארון, יש לתפוס את הזאת הדם כמעשה המתמקד בארון גופו. אך לפי הדעה שאיננה מצריכה נגיעה בארון, האם יש לאפיין את הזאת הדם כמשתייכת באופן כללי לקודש הקודשים? או שניתן עדיין לתפוס אותה כ"הזאת ארון", ובכל זאת להסתפק בהזאה לכיוון הארון ומול מקומו, ולא להצריך נגיעה ממשית?

הזאת הדם כשאין ארון וכפורת

המשנה במסכת יומא (פ"ה מ"ב) מתארת את המצב שהיה קיים בימי בית שני:

"משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות, ועליה היה נותן".

הכהן הגדול היה מזה את הדם על אבן השתייה במקום על הארון. האם ניתן להסיק מהיתר זה - להזות את הדם גם כשאין ארון - שהזאת הדם איננה ממוקדת בארון אלא בקודש הקודשים? אמנם לדעת ר' חיים מבריסק (בחידושיו לש"ס, סימן נ"ו), גם בהעדר הארון עצמו, מקומו של הארון עדיין נושא את קדושת הארון - בפרט לפי השיטה הסוברת שבימי בית שני הארון היה גנוז מתחת לאבן השתייה (יומא נג:):

"... צריך עיון, בבית שני איך עשו הזאות פנים? ולכאורה צריך לומר, כיון דנגנז במקומו - לחד מאן דאמר - על כן מיקרי שיש ארון... והיינו דנתקדש המקום בקדושת ארון, ונראה מזה שיש קדושה מיוחדת של מקום ארון".

אם מקום הארון עדיין חדור בקדושת הארון, נוכל להמשיך להזות את הדם גם כשהארון עצמו חסר, אפילו אם אנו תופסים את ההזאה כממוקדת בארון. על כל פנים, מתוך קטע בתורת כוהנים (אחרי מות פרשה א) עולה תפיסה המבארת את ההזאה בבית שני כבלתי קשורה לארון עצמו:

" 'בזאת יבוא אהרן אל הקודש' - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'אל הקדש... אל פני הכפרת אשר על הארון' (ויקרא ט"ז, ב), שיכול אין לי אלא קודש שיש בו ארון וכפורת; שאין בו ארון וכפורת מנין? תלמוד לומר - 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש' (שם ג), לעשות קודש שאין בו ארון וכפורת כקודש שיש בו ארון וכפורת".

הדגש המושם בתורת כוהנים, וככל הנראה כך נתפסה מטרת ההזאה, הוא על קודש הקודשים; ההשוואה בין קודש שיש בו ארון לכפורת לקודש שאין בו ארון וכפורת מוכיחה שעיקר ההזאה ממוקדת בקודש הקודשים ולא בארון ובכפורת.

קודש הקודשים, מקום הארון והארון עצמו

סוגיה מעניינת העוסקת בנושא המקביל לדיון שלנו נמצאת במסכת מנחות (כז:):

"... וטהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולו - בארבעים [מלקות], מבית לפרכת אל פני הכפרת - במיתה; רבי יהודה אומר: כל היכל כולו ומבית לפרכת - בארבעים, ואל פני הכפרת - במיתה".

לדעת חכמים כל מי שנכנס לתוך קודש הקודשים חייב מיתה. לדעת רבי יהודה, רק מי שנכנס בתוך קודש הקודשים לתחום הארון חייב מיתה. רבי יהודה מפרש את הביטוי "מבית לפרכת אל פני הכפרת" (ויקרא ט"ז, ב), המופיע בפירוט איסור הכניסה לקודש הקודשים, באופן מילולי. שיטתו של רבי יהודה מצביעה על כך שניתן לחלק את קודש הקודשים לשני תחומים שונים: קודש הקודשים הכללי, ותחומו המיוחד של הארון (שיש לו, ככל הנראה, קדושה עדיפה). חובת הזאת הדם יכולה להיות ממוקדת בתחומו של הארון, בלי תלות בארון עצמו.

בהמשך הסוגיה במנחות עוסקת הגמרא בשאלת ההזאה בימי בית שני, כשהארון לא נמצא. השאלה היא בעיקר לרבי יהודה, שתפס את הביטוי 'אל' כמשמעו (ולכן חייב מיתה רק למי שנכנס 'אל פני הכפרת'); לפי שיטתו אי אפשר להזות את הדם בבית שני, מכיוון שלא ניתן להזות 'על פני הכפרת' כשאין ארון:

"ורבי יהודה דאמר: 'אל פני הכפרת' דוקא... אלא דמקדש שני דלא הוו ארון וכפורת, הכי נמי דלא עביד הזאות? אמר רבה בר עולא, אמר קרא: 'וכפר את מקדש הקדש' (ויקרא ט"ז, לג), מקום המקודש לקודש".

כדי לענות על השאלה מביאה הגמרא לימוד מפסוק אחר, שעל פיו ההזאות צריכות להיות ב'מקום המקודש לקודש' - היינו, במקומו של הארון. הדרך שבה תופסת דרשה זו את ההזאה בימי בית שני מתאימה לשיטתו של ר' חיים מבריסק, שזיהה 'קדושת ארון' מיוחדת במקום שבו נגנז הארון. (ראה רש"י ד"ה מקום: "על מקום הארון מזה, אפילו ליכא ארון".)

סמיכות הדמים לארון

אחרי שראינו שגם מי שלא מצריך מגע של הדמים בארון יכול, בכל זאת, לטעון שהזאת הדם היא מצווה הממוקדת בארון, עדיין ניתן לשאול שאלה נוספת. האם יש להזות את הדם במקום מסוים ומוגדר בסביבת הארון, או שכל מקום בסמיכות אליו יכול להתאים? הגמרא השתמשה בניסוח לפיו ההזאה צריכה להיות 'כנגד עוביה של כפורת'; האם הניסוח הזה משקף דרישות נוספות לגבי מקום ההזאה? הרמב"ם (בהלכות עבודת יום הכיפורים, פ"ג ה"ה) הגדיר במפורש שיש להזות את הדם "קרוב לכפורת בטפח" (למרות שלא הצריך שהדם יגע בארון). ככל הנראה, הרמב"ם הבין שהזאה זו שייכת לארון ולכן הצריך סמיכות ברורה.