הוריות | דף ט | חיוב נשיא בשמיעת קול

"על שמיעת הקול ועל בטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו – בית דין פטורין, והיחיד והנשיא והמשיח חייבין, אלא שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דברי רבי שמעון" (משנה ט ע"א).

"תניא, רבי שמעון היה נותן כלל... שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו – בית דין פטורין, נשיא ומשיח חייבין, אלא שאין הנשיא חייב בשמיעת הקול, ולא משיח בטומאת מקדש וקדשיו" (גמרא שם).

הראשונים נחלקו בביאור המשנה. לדעת רש"י, המשנה כולה היא דברי רבי שמעון. והטעם שלא הובא בה פטור נשיא מקרבן שבועת העדות – אף על פי שרבי שמעון פוטרו ממנו, כמבואר בברייתא – משום שסמך על המשנה הקודמת, לעיל דף ח ע"ב:

"אין חייבין על שמיעת קול ועל ביטוי שפתים ועל טומאת מקדש וקדשיו. והנשיא כיוצא בהם, דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר: הנשיא חייב בכולן חוץ משמיעת הקול, שהמלך לא דן ולא דנין אותו".

אבל הרמב"ם כתב בהלכות שגגות (פ"י ה"ז):

"המלך וכהן משיח מביאין קרבנן על שבועת העדות או על שבועת ביטוי או על טומאת מקדש וקדשיו כשאר הדיוטות, שלא חילק הכתוב קרבן מלך מקרבן הדיוט ומקרבן כהן משיח אלא במצוות שחייבים על שגגתן חטאת קבועה, כמו שביארנו, אבל בקרבן עולה ויורד כלן שוים".

ובכן, הרמב"ם פוסק שנשיא חייב עולה ויורד כהדיוט, אף על שבועת העדות. וכבר השיג עליו הראב"ד שם:

והשגתו מובנת, שלכאורה לא מצינו בסוגיות שום דעה המחייבת נשיא בקרבן שבועת העדות: רבי עקיבא ורבי שמעון פוטרים נשיא מקרבן זה, ורבי יוסי הגלילי פוטרו מקרבן עולה ויורד מכל וכל.

בביאור שיטת הרמב"ם כתב הכסף משנה על אתר, בעקבות פירוש הרמב"ם למשנה, שהרמב"ם הבין את המשנה שלא כרש"י. לדעתו, לא כל המשנה היא דברי רבי שמעון, כי אם המשפט האחרון לבדו: "אלא שאין כהן גדול משיח חייב על טומאת מקדש וקדשיו"; אבל שאר המשנה היא דברי תנא קמא, המחייב כהן גדול בטומאת מקדש וקודשיו, ונשיא – בשמיעת קול. אשר על כן, גם אין מקום להקשות על הרמב"ם מן הברייתא המובאת בגמרא, שהיא כדעת רבי שמעון.

דברי הכסף משנה מיישבים את פירוש הרמב"ם היטב עם המשנה והגמרא. אך עדיין יש לבאר: כיצד יתכן לחייב נשיא בקרבן שבועת העדות?! והרי באמת אין המלך מעיד, ואם כן, כיצד יתחייב על שבועת העדות?!

הכסף משנה עומד גם על בעיה זו. לטענתו, רק מלכי ישראל אינם מעידים, אך מלכי בית דוד מעידים. אמנם כבר העירו האחרונים שתשובתו אינה פשוטה כלל ועיקר: ראשית, מפני שרבי עקיבא לא צמצם את דבריו למלכי ישראל בלבד; ושנית, מפני שמהרמב"ם עצמו משמע שאף מלכי בית דוד אינם מעידים. זה לשון הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ג ה"ז):

"כבר ביארנו שמלכי בית דוד דנין אותן ומעידין עליהן. אבל מלכי ישראל – גזרו חכמים שלא ידון ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידין עליו, מפני שלבן גס בהן, ויבא מן הדבר תקלה והפסד על הדת".

הרמב"ם כותב שמעידים על מלכי בית דוד, אך לא שהם עצמם מעידים. ובהלכות שבועות (פ"י ה"א) כתב:

"היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב, ואפילו מפסולי עדות של דבריהם; או שהיה המלך אחד מעדיו, שאינו ראוי להעיד; או שהיו עד מפי עד וכפרו ונשבעו – פטורין משבועת העדות, שאילו העידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון".

הרמב"ם לא חילק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, ומכך הסיקו אחרונים רבים כי הוא מודה שאפילו מלך מבית דוד אינו מעיד. יתרה מזאת, לכאורה לפנינו סתירה מפורשת בין פסקי הרמב"ם: בהלכות שגגות כתב שמלך חייב בקרבן שבועת העדות, ואילו בהלכות שבועות הוא פוטר אותו. אם הרמב"ם מודה לטעמו של רבי עקיבא, מדוע לא פסק כמותו בהלכות שגגות?

בתירוץ הסתירה בין פסקי הרמב"ם נראה, שסתירה זו משקפת שתי אפשרויות שונות בפטור מלך מקרבן שבועת העדות. ניתן לפטרו מצד דיני שבועת העדות גופם: מאחר שאין המלך מעיד, אין מתקיימים בו התנאים המחייבים בקרבן שבועת העדות. ברם, אפשר שפטור מלך אינו נובע מן הדינים הרגילים של קרבן שבועת העדות. כיצד?

על מנת להבין זאת, נדקדק בגִרסה בדברי רבי עקיבא במשנה דף ח ע"ב. במשנה נאמר "שהמלך לא דן ולא דנין אותו", אך הבאר שבע הוסיף "ולא מעיד ולא מעידין אותו" (כמצוין במסורת הש"ס אות ט). הוספתו של הבאר שבע מסתברת ביותר על פי האפשרות הראשונה שהצענו, אך האחרונים דייקו מן הירושלמי שתיבות אלו לא היו בגִרסה המקורית. נימוקו של רבי עקיבא הוא אפוא "שהמלך לא דן ולא דנין אותו", זאת אומרת: המלך מופקע משלטון הסנהדרין ובית הדין – סמכותו עולה על סמכותם. אם כן, יתכן שדברי רבי עקיבא אכן אינם מצומצמים למלכי ישראל; מלכות בית דוד אף היא סמכות שלטונית נפרדת, אלא שמלכי בית דוד קיבלו עליהם את מרותו של בית הדין. אך מכל מקום, מכיוון שאין המלך כפוף לשלטון בית הדין, הריהו מופקע מקרבן שבועת העדות, שיסודו במחויבות כלפי מוסד זה. (אפשר שהדבר קשור לתפיסתו הכללית של רבי עקיבא את מוסד המלוכה; וראה המחלוקת החריפה במסכת חגיגה דף יד ע"א בינו ובין רבי יוסי הגלילי, שהוא בן מחלוקתו גם במשנה שלפנינו.)

הרמב"ם לא קיבל את טענתו מרחיקת הלכת של רבי עקיבא. לדעתו, המלך כפוף לסמכות בית הדין, ומלכי בית דוד אינם מעידים מסיבה צדדית – משום כבודם. על כן בהלכות שגגות כתב הרמב"ם שהמלך חייב בקרבן שבועת העדות, כי מבחינה עקרונית הוא אכן שייך בו. אך בהלכות שבועות מתברר שלמעשה המלך פטור מקרבן זה, בגין ההלכה הפוטרת אותו מלהעיד משום כבודו. (להבדל בין הפטורים עשויה להיות נפקא-מינה כאשר מלך אחד מעיד לחברו, ועיין מרומי שדה לנצי"ב על אתר, ואכמ"ל.)

על הפקעת מלך מעדות ראה הדף היומיומי למסכת סנהדרין דף יח.