הוריות | דף ז | שהיו מופלין שניהן

במשנה דף ז ע"א נאמר שאם כהן משיח "הורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו – מתכפר לו בפני עצמו", ואם "הורה עם הציבור ועשה עם הציבור – מתכפר לו עם הציבור". הגמרא (ז ע"א–ע"ב) דנה כיצד יתכן שכהן משיח ובית דין יורו בנפרד וכל אחד מהם יתחייב בפני עצמו:

"היכי דמי? אילימא דהוא מופלא והם אינן מופלאין – פשיטא דמתכפר לו בפני עצמו: הוראה דלהון ולא כלום... ואי דאינון מופלאין והוא לאו מופלא – אמאי מתכפר לו בפני עצמו? הא הוראה דידיה ולא כלום היא!
אמר רב פפא: כגון שהיו מופלין שניהן".

האחרונים התלבטו בהבנת השאלה והתשובה. מוקד ההתלבטות בהבנת המושג "מופלא". מרש"י עולה שהכוונה לאותו מופלא הנזכר במשנה לעיל ד ע"ב ("הורו בית דין... שלא היה מופלא של בית דין שם... הרי זה פטור"), דהיינו באדם מסוים – בקי ומומחה בדינים, מן הסתם – אשר מילא תפקיד בבית הדין. אלא שאם כן – הקשו האחרונים (ראה באר שבע על אתר, ובחידושי החיד"א 'שער יוסף') – מה השיב רב פפא? כיצד יתכן שגם הכהן הגדול הוא המופלא וגם הסנהדרין כולה מופלין?

מהרמב"ם בהלכות שגגות (פט"ו הלכות א–ב) משתמע ביאור אחר למושג "מופלא": חכם הראוי להורות. דא עקא, שלפי ביאור זה קשה להבין את שאלת הגמרא: מדוע הניחה הגמרא כי לא יתכן שהן הכהן הגדול הן הסנהדרין ראויים להורות? מדוע היה צורך ברב פפא שיחדש כי תיתכן מציאות כזו?

על מנת ליישב את הקושי, נעיין בהקדמתו של הנצי"ב לפירושו על השאילתות, 'העמק שאלה', הלוא היא 'קדמת העמק'. הנצי"ב מבאר שם (אות ד) שיש שני סוגים של פסיקה:

"והנה כתיב בשבט לוי 'יורו משפטיך ליעקב' (דברים ל"ג, י). וביהודה כתיב 'מחוקקִי' (תהילים ס', ט; ק"ח, ט), 'מחוקק מבין רגליו' (בראשית מ"ט, י).
ההפרש בזה, דעיקר הוראה לישראל היה שבט לוי... אבל כוחם לא היה אלא להורות לפי שעה, ואין למורה אלא מה שעיניו רואות, ובסיעתא דשמיא מכווני להלכה. אבל לא קבעי הלכה לדורות, להכריח שאי אפשר לזוז מאותה הוראה, ולא היו כל הדינים מחותכים אצלם.
אבל שבט יהודה להיפך, שיקול דעתם לא הוי מצליח לכוין אל האמת, אבל זה כחם, להמציא הכרעות על פי חקירה ופלפול, עד שיצא לאור דינים מחותכים שאי אפשר עוד לזוז ממנו".

הנצי"ב מתאר כאן למעשה שתי שיטות משפט שונות: שיטה שמוקדה בשופט ושיטה שמוקדה במשפט. בשיטה הראשונה – שהנצי"ב מייחס אותה לשבט לוי – כל מקרה המובא לפני השופט נידון ונפסק לגופו, על פי הפרטים היחודיים לו ועל פי שיקול דעתו של השופט, המסתייע בסייעתא דשמיא. השיטה השנייה, לעומת זאת, מושתתת על חוקים והלכות כלליים, והיא המנחה את חכמי תורה שבעל פה.

הנצי"ב מדגים את דבריו מפרשת זקן ממרא (דברים י"ז, ח–יג):

"ויש להסביר עוד, דרבי אליעזר בן יעקב מפרש 'ואל השופט' (דברים י"ז, ט) – הוא המופלא, דכתיב להלן 'אל הכהן העֹמד... או אל השופט' (שם, יב) – שני מיני מופלא כמו שכתבתי, ושניהם נכללו בשם 'אל השופט'".

על פי דרכו של הנצי"ב יובן השקלא וטריא בסוגייתנו כמין חומר. בתחילה סברה הגמרא כי שיטת פסיקתו של הכהן הגדול זהה לשיטת פסיקתם של הסנהדרין. על כן נדרשה הגמרא לשאלה מי מהם נחשב כמופלא, דהיינו כבעל סמכות ההוראה העליונה, שאין לפסיקת חברו כל משקל מבלעדיו. הבנה זו נדחית בתירוצו של רב פפא, המחדש כי מדובר בערוצי פסיקה שונים. אשר על כן, נחשבים הכהן המשיח ובית הדין הגדול כשווים במופלאותם, אלא ש"שני מיני מופלא" הם.

מחר נראה אי"ה נפקא-מינה אפשרית להבחנה זו בין בית הדין הגדול לכהן המשיח.