דילוג לתוכן העיקרי

ההתנגדות לשיטת הרמב"ם בביאור המצוות

קובץ טקסט


ההתנגדות לשיטת הרמב"ם – ראיית המצוות כאמצעים שכליים

בשיעור הקודם עיינו בתורת המצוות של הרמב"ם. בפנינו עמדה שאלת הפילוסוף – כיצד יכולות המצוות המעשיות, המוגבלות מעצם טבעם למעשים סופיים, להקנות את ההצלחה וההדבקות בא-ל האינסופי?

תשובתו של הרמב"ם הייתה שהמצוות המעשיות עצמן אכן אינן יכולות לעשות זאת באופן ישיר; מטרתן הינה תיקון החברה או האדם על מנת לאפשר את היכולת לעיין באמיתות הא-להיות, והעיון הוא שמביא לאותה הצלחה סופית.

רבי יהודה הלוי הכיר טענות מעין אלו בביאור המצוות, והתנגד להן בחריפות. במאמר ג הוא טוען, שזו הייתה שיטתו של 'אחר', הרי הוא אלישע בן אבויה:

"ארבעה נכנסו לפרדס אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקצץ בנטיעות, אחד בא בשלום ויצא בשלום... והשלישי הפסיד המעשים מפני שהשקיף על השכלים, אמר אלה המעשים הם כלים ומשתמשים מגיעים אל המדרגה הזאת הרוחנית, ואני כבר הגעתי אליה ולא ארגיש על מעשה התורה. ונפסד והפסיד, ותעה והתעה"  (אות סה).

רבי יהודה הלוי מדגיש את העובדה כי ראיית המצוות כאמצעים מזמינה את נטישתם משהושגה המטרה. מעניין כי אף הרמב"ם עצמו הסביר את חטאו של אלישע בן אבויה בקווים דומים, אך הפוכים:

"אם תשתדל להשיג למעלה מהשגתך, או תתחיל להכזיב הענינים אשר לא בא מופת על סותרם, או שהם אפשריים ואפילו באפשר רחוק, תגיע כאלישע אחר, ואינו שלא תהיה שלם לבד, אבל תשוב יותר חסר מכל חסר, ותתחדש לך אז תגבורת הדמיונים ונטות אחר החסרונות והמדות המגונות והרעות לטרידת השכל ולהכבות אורו...

"ובזה הענין נאמר דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו. וכן הביאוהו משל על אלישע אחר. ומה נפלא זה המשל שהוא דמה החכמה במאכל כמו שאמרנו, וזכר הערב שבמזונות והוא הדבש, והדבש בטבעו כשירבו ממנו יעורר האיסטומכא ויבא הקיא... ואל זה רמז באמרו שמור רגלך באשר תלך אל בית האלהים, ואל זה הענין רמז דוד באמרו לא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני"  (מו"נ ח"א, לב).

כלומר, אלישע בן אבויה חטא לחשוב כי הגיע למדרגה אשר בעצם עוד לא עמד בה, ועל כן הוא ניסה להבין דברים אשר עוד לא היה מוכן אליהם.

במילים אחרות ניתן אולי לומר, כי אלישע בן אבויה לא הכין עצמו כראוי, על ידי המצוות המעשיות, ועל כן כשל מבחינה פילוסופית. כלומר, בעוד שלדעת ריה"ל גרמה הפילוסופיה של אלישע להרס הדת המעשית, הרי שאצל הרמב"ם ביטול הדת המעשית הוא שגרר את הכישלון הפילוסופי.

מכל מקום, נדמה כי ברור שאף לשיטת הרמב"ם אין החכם יכול להתעלם מן המצוות המעשיות, אף אם כבר הגיע לחכמה מסויימת, כיוון שהחכמה עליה מדבר הרמב"ם אשר אדם רוכש ואינו מאבד, היא כפי שאמר רבי מאיר לאלישע בן אבויה עצמו, "דברי תורה קשין לקנותן ככלי זהב וכלי פז ונוחין לאבדן ככלי זכוכית".

הרמב"ם בהקדמתו הידועה למורה נבוכים מדמה את החכמה לברק המאיר ולאחר מכן נעלם. גם מדימוי זה ברור, כי הרמב"ם מדבר על ידיעה 'נוכחת' הממלאת את התודעה ולא על ידע חיצוני. ממילא, גם אדם שרכש את החכמה חייב להמשיך לשמור את המצוות המעשיות, על מנת להמשיך ולשמור את החכמה שרכש.

מיהו בן העולם הבא?

אמנם, הרמב"ם הותקף לא רק בשל הסכנות לקיום המעשי, שאותן נושאת שיטתו, אלא גם בשל קשיים מהותיים לשיטה. התקפה חריפה אחת נשא המהר"ל: לדעת הרמב"ם יוצא, כי רק מעטים שבמעטים יזכו לחיי העולם הבא – מי שמקיימים את המצוות ומבינים את משמעותם ומתפלספים ומגיעים לאמיתות הא-לוהיות. אמנם, מי שקיימו מצוות ולא עסקו בפילוסופיה, או מי שלא היה ביכולתם להתפלסף מסיבה זו או אחרת, מנועים מההגעה אל התכלית. מהי אם כן תכליתם של הללו? כך כותב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות:

"ונשארה כאן שאלה אחת, והיא, יש למקשה לומר, אתם כבר אמרתם שלא המציאה החכמה הא-להית שום דבר לבטלה, ושכל הנבראים תחת גלגל הירח האדם הוא הנכבד שבהם, ושתכלית המין האנושי הוא השגת המושכלות, אם כן מדוע המציא ה' כל בני אדם שאינם משיגים מושכל, ואנחנו רואים שרוב בני אדם ריקים ממדע רודפי התאות, והאדם המלומד הפרוש נדיר ופלאי, לא ימצא אלא יחיד באחד הדורות.

"התשובה, שכל מציאות אותם הנבראים לשתי סבות, האחת, לשרת את אותו היחיד, כי אלו היו כל בני אדם למדנים מתפלספים היה העולם אבד... לפיכך נמצאו כל אלה כדי לעשות את העבודות הללו שהעולם צריך להם, ונמצא המלומד בשביל עצמו, ובכך נבנה העולם ונמצאת החכמה... ולכן כנו חכמים עליהם השלום מי שלא למד "עם הארץ", כלומר שלא נבראו אלא לבנין הארץ ולפיכך יחסום אליה.

"והסבה השנית למציאות מי שאין בו חכמה, לפי שבעלי החכמה מעטים מאד... שאמר ר' שמעון בן יוחאי על אנשי דורו כפי שהיו, ראיתי בני עלייה והם מועטים אם שנים הם אני ובני הם, ולפיכך הומצאו ההמון להיות לצות לבני עלייה".

אם אנו משלבים את דברי הרמב"ם האומר כי הזכייה בחיי העולם הבא תלויה בהשגת המשוכלות (עיין לדוגמה יסודי התורה ד, ט) בדבריו כאן, כי ההמון לא משיג את המושכלות אלא נועד לסייע לחכמים בהשגתן, הרי שאנו מגיעים למסקנה כי רוב ישראל אין להם חלק לעולם הבא, וכפי שאכן כתב הרמב"ם בפירוש, שבעלי חכמה מעטים הם (ועיין גם משל הארמון מו"נ ח"ג, נא).

כנגד זה תוקף המהר"ל, כי הרי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ולא רק המתפלספים שביניהם – המצוות, על כן, השוות לכל נפש, הן שנועדו להביא את האדם אל העולם הבא (עיין תפארת ישראל פרק ג)! על פרטי שיטת המהר"ל עצמו נעמוד אי"ה באחד השיעורים הבאים.

תשובת הרמב"ם, כך מסתבר, תבדיל בין שני סוגים של ידיעה – ידיעה בתורת אמונה מקובלת, שהיא שיש לכלל ישראל המאמינים בי"ג עיקרים כפי שמתאר אותם הרמב"ם בהקדמתו לפרק חלק.

אלו כולם יש להם חלק כלשהו לעולם הבא, כיוון שהם מאמינים במה שנאמר להם על ידי חכמיהם. ייתכן שהרמב"ם יראה כאן מעין השארות קלושה של הנפש; ידיעה שניה היא ידיעה מוכחת, והיא שמושגת על ידי החכמים, ועושה את האדם למי שאכן תהיה לו השארות הנפש גמורה.

טעמי המצוות אליבא דהרש"ר הירש – חשיבות הפרטים

קושיה מסוג אחר, מעשית יותר, הוקשתה על ידי הרש"ר הירש. לדעתו, עצם תורתו של הרמב"ם, שראתה במצוות אמצעים לימודיים בעיקרם, וממילא התמקדה בכללים ולא בפרטי המצוות, סותרת את המגמה העיקרית של ההלכה, שהיא דווקא ההתמקדות בפרטים.

באגרת יח מאריך הרש"ר הירש לתקוף דרך זו של הרמב"ם והשקפותיו, "אשר אם נכונות הן, הרי, איפוא, באמת אין התלמוד מרובה הכרכים אלא פלפולים חריפים ושנונים של מה בכך... האין אמנם בסתירה זו בין ההשקפה לבין המציאות של המצווה משום הוכחה כי אין זו ההשקפה הנכונה?".

כדרך נגדית, העמיד הרש"ר הירש את תורתו על 'המצוות כסמלים', הן בספר שלם הנושא שם זה והן ביצירתו הגדולה 'חורב', שם הוא עובר על המצוות השונות ומסביר מה הן מסמלות.

ביחס להבדל שבין השיטות נאמר בקצרה כי בעוד שהרמב"ם ראה את הפירוש הנעלה ביותר למצוות כפירוש מעשי, הבא לתקן את האדם על מנת שיכול לקנות לו ידע, או להקנות לו ידע בפועל, הרי שלדעת הרש"ר הירש הפירוש למצוות הוא פירוש סמלי, ומטרת המצוות אינה לתקן דברים בפועל כי אם לסמל ערכים ורגשות שונים.

אף מבחינת תחום הידע:, לדעת הרש"ר הירש, לא באו המצוות לתת לנו ידע, כי אם לסמל הרגשות. מכיוון שכך, בניגוד לרמב"ם הסבור כי הכלל הוא החשוב, שכן הוא יכול ללמד את האמת הכללית, ואילו הפרטים שרירותיים, הרי שהרש"ר האמין שהעיקר במצווה הוא פרטיה – שכן הם שנעשים בפועל ומסמלים את הערך הנקנה.

נדגים את ההבדל בין הרמב"ם לרש"ר על ידי מצוות מילה. לדעת הרמב"ם (מו"נ ח"ג, מט) מטרת מצוות מילה היא כפולה – החלשת התאוה המינית וכן נתינת אות גשמי המאחד את כל אנשי האמונה. נקל לראות כי שני הטעמים הם מעשיים לגמרי.

הרש"ר הירש, לעומת זאת, בספר חורב, מסביר כי המילה היא סמל לכיוון התאוות והכוחות לכיוון אחד בלבד, והסרתם של מטרות מפריעות נוספות, שאותן מייצגת הערלה. הרש"ר מאריך להסביר כיצד כל פרט ממצות מילה (כגון הפריעה) מסתדר על פי סמליות זו.

הדברים באים לידי ביטוי מודגש עוד יותר כאשר הרש"ר ניגש לטפל במצוות אותן הרמב"ם רואה כמצוות על ידיעה. את מצוות אנכי ה' מבאר הרמב"ם כמצוה לידע שיש שם מצוי ראשון; הרש"ר, בפתיחה לספרו חורב, כותב:

"האמונה במציאות אינה נושאת פרי לחיים... מה שקוראים הפילוסופים... בשם האמונה במציאות ה', רחוק הוא כרחוק שמים מארץ מרוח אותו פסוק הדורש לא את הכרת האלוקים אלא הכרתנו בא-לוהים".

החשיבות אינה בידיעה, אלא בסמל של ידיעה זו המוצב לפני תמיד. ראינו מקודם כי גם הרמב"ם האמין שהידיעה צריכה להיות ידיעה שאינה רק חיצונית לאדם, אלא ידיעה המעצבת אותו; אמנם, הרמב"ם סבר שהדרך להגיע לכך היא על ידי הידיעה המוחלטת על דרך ההוכחה, ואילו הרש"ר סבר שמדובר בתחושה שהדרך לעורר אותה הוא על ידי המעשה הסמלי (כגון קריאת שמע וכדומה).

סוף דבר, הרמב"ם שאף להגיע אל האמת, אשר האמין כי תתבטא גם ברגש, ואילו הרש"ר הירש שואף לפנות אל הרגש ישירות ולשעבדו לעבודת השם. על כן הרמב"ם רצה ללמוד מכללי המצוות, ואילו הרש"ר מפרטיהן המעשיים.

 

מקורות לשיעור הבא

המצוות אליבא דריה"ל:

  1. כוזרי א, עט; א, צט; ב, יב.
  2. תפארת ישראל למהר"ל פרק ו.

דוגמאות לביאורי המצוות – מצוות מילה:

  1. מו"נ ג,מט "וכן המילה... ושלמות זאת התורה וקיומה לא תשלם כי אם במילה".
  2. כוזרי א, קטו; ג, ז.
  3. תפארת ישראל למהר"ל פרק ב "נברא התינוק בלא מילה... שקולה כנגד כל התורה".
  4. חורב לרש"ר הירש, פרק לו (על המילה)
  5. עולת ראי"ה לרב קוק, כרך א עמודים שצז-שצח "המילה באה לא רק... פרי אהבה טהורה".

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב ברוך ויינטרוב, תשע"ה. עורך: בנימין פרנקל

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)