הדלקה מנר לנר

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

הדלקה מנר לנר*

לא פעם קורה באמצע הדלקת נרות החנוכה שהנר שממנו מדליקים כבה, והמדליק מבקש להדליק את הנר מאחד מהנרות שכבר הודלקו. השיעור יעסוק בשאלה האם מותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר, ומתוך הדיון בשאלה זו נדון גם בשאלה נוספת, יסודית יותר: מהו אופי מנהג המהדרין והמהדרין מן המהדרין?

מבוא

כפתיחה לשיעור זה, נביא את הגמרא המתארת את חובת הדלקת נרות החנוכה, ואת מנהגי המהדרין והמהדרין מן המהדרין (שבת כ"א ע"ב):

"תנו רבנן: מצות חנוכה - נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין... - יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך."

אחת המחלוקות הבסיסיות בנוגע להדלקת הנרות היא המחלוקת מהו עיקר המצווה של נרות החנוכה: הדלקת הנרות או הנחתם בפתח או בחלון (שבת כ"א ע"ב-כב ע"א):

"דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה, או הנחה עושה מצוה... מדקא מברכינן 'אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה' - שמע מינה הדלקה עושה מצוה, שמע מינה. והשתא, דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן - לא עשה ולא כלום.

הדלקה מנר לנר

את הדיון בשאלת ההדלקה מנר לנר נפתח בהלכה למעשה, כפי שנפסקה ב"שולחן ערוך" וברמ"א, ומתוך כך נעבור לדון ביסודות ההלכה בגמרא. ה"שולחן ערוך" בסימן תרע"ד בסעיף א' פוסק:

"מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה. ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול - אסור. ויש מתירים גם בזה, אלא אם כן הוא בענין שיש לחוש שיכבה הנר של חול קודם שידליק נר אחר של חנוכה."

ה"שולחן ערוך" פוסק כדבר פשוט שמותר להדליק נר חנוכה ישירות מנר חנוכה אחר, ומביא מחלוקת בשאלה אם מותר לעשות זאת גם באמצעות נר של חול (להדליק נר של חול מנר חנוכה, ולהדליק נר חנוכה אחר מנר החול). על דין זה חלק הרמ"א:

"ונהגו להחמיר בנרות חנוכה, שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כל כך, ולכן אין להדליק זה מזה."

המקור הראשוני לדיון בשאלה זו מצוי בגמרא במסכת שבת בדף כ"ב ע"א:

"איתמר, רב אמר: אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר: מדליקין."

בדברי הגמרא לא מבואר באיזה מקרה מדובר. לכאורה, ניתן להבחין בין כמה מקרים שונים: אדם הרוצה להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר באותה חנוכייה, אדם הרוצה להדליק את הנר שלו מנר חנוכה של אדם אחר, ואדם שלישי הרוצה להדליק את נר החנוכה שבביתו מנר השייך לאדם אחר והנמצא בבית אחר. הגמרא, כפי שראינו, אינה מבחינה בין המקרים השונים.

מדוע לדעת רב אסור להדליק מנר לנר? ממשיכה הגמרא ומסבירה:

"יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב אדא בר אהבה, ויתיב וקאמר: טעמא דרב - משום ביזוי מצוה."

הסיבה הראשונה שמביאה הגמרא היא "ביזוי מצווה". ביזוי מצווה הוא דין כללי המופיע בסוגייה הקודמת באותו עמוד, לפיו אסור לקחת חפץ של מצווה ולהשתמש בו שלא לצורך המצווה (כגון: להרצות מעות כנגד נר חנוכה). רב מרחיב את הדין הזה, וחושש לביזוי מצווה גם כאשר השימוש אינו חול ממש, אלא לצורך הדלקת נר חנוכה אחר.

הגמרא ממשיכה ומביאה הסבר נוסף לדעת רב:

"אמר להו: לא תציתו ליה; טעמיה דרב - משום דקא מכחיש מצוה."

מהו "מכחיש מצווה"? רש"י שם (ד"ה אכחושי) מסביר:

"דמיחזי כמאן דשקיל נהורא, ושואב קצת מלחלוחית שמנו."

מרש"י ברור שלא כל תשמיש פוגע במצווה, אך כאשר מדליקים נר מנר אחר - הדבר נראה כאילו לוקחים אור ושמן מהנר, ועל כן יש פה מימד של 'הכחשת המצווה'.

מהי הנפקא-מינה בין שני ההסברים? בשאלה זו עוסקת הגמרא בהמשך:

"מאי בינייהו? איכא בינייהו: דקא מדליק משרגא לשרגא. מאן דאמר משום ביזוי מצוה - משרגא לשרגא מדליק; מאן דאמר משום אכחושי מצוה - משרגא לשרגא נמי אסור."

הגמרא אומרת שאם הנימוק הוא משום ביזוי מצווה - אזי כל איסור ההדלקה מנר לנר הוא דווקא על ידי נר חול אחר, אבל אם ההדלקה נעשית ישירות - אין בכך ביזוי מצווה. לעומת זאת, אם הסיבה היא "אכחושי מצווה" - האיסור תקף אף בהדלקה ישירה.

כפי שראינו בגמרא, שמואל חולק על רב וסובר שמותר להדליק מנר לנר. הבנת שיטתו המדוייקת של שמואל תלויה בהבנת מסקנת הסוגייה, בדף כ"ב ע"ב:

"מאי הוי עלה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה - מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה - אין מדליקין מנר לנר."

התוספות שם (ד"ה מאי הווה עלה) מתקשים בהבנת שאלת הגמרא "מאי הוה עלה", ומסיקים שהגמרא ידעה שפוסקים כשמואל, ש"מדליקים מנר לנר", אך היה לה ספק בהבנת שיטתו המדוייקת. אם רב אסר להדליק מנר לנר משום ביזוי מצווה, ואף הוא התיר להדליק ישירות מנר לנר (כי אין בכך ביזוי) - אזי ברור ששמואל, שחלק עליו, התיר להדליק מנר לנר אפילו באמצעות נר נוסף. לעומת זאת, אם רב אסר להדליק מנר לנר משום "אכחושי מצווה" - אזי הוא אסר להדליק אפילו ישירות, ואז קיים ספק בהבנת שיטת שמואל: האם הוא התיר רק להדליק ישירות מנר לנר, כיוון שגם הוא חושש לביזוי מצווה, או שמא הוא אינו חושש כלל והתיר אפילו להדליק באמצעות נר נוסף.

למעשה, בשאלה זו נחלקו הראשונים, ומכאן שתי הדעות שהזכיר ה"שולחן ערוך". נראה שאף הרמב"ם והראב"ד נחלקו בכך, בהלכות חנוכה בפרק ד' בהלכה ט':

"ומותר להדליק נר חנוכה מנר אחר. אמר אברהם: ועל ידי קינסא."

משתיקת הרמב"ם נראה שהוא התיר רק להדליק נר מנר ישירות, והראב"ד חלק עליו והתיר גם להדליק ע"י "קינסא" - נר אחר.

שיטת הרמ"א

מצאנו, אם כן, מקור לשתי הדעות המופיעות ב"שולחן ערוך", אך מה המקור לפסק הרמ"א? לדעת הרמ"א, כזכור, כל הדיון בגמרא עוסק בעיקר המצווה - "נר איש וביתו", אך נרות התוספת (של המהדרין או של המהדרין מן המהדרין) נחשבים לנרות רשות ביחס לנר הראשון, ולכן אסור להדליקם מהנר הראשון אפילו בצורה ישירה. לפי הסבר זה, המציאות שהגמרא דיברה עליה היא שני אנשים המצויים באותה רמת חיוב - כגון, שכל אחד מצוי בבית אחר - הרוצים להדליק נר מנר.

מהיכן דלה הרמ"א את שיטתו? מקור אפשרי הוא דברי רבנו שמחה, המובאים ב"הגהות מיימוניות" על הרמב"ם בהלכות חנוכה:

"ורבינו שמחה כתב שאם כבה הנר שהוא מדליק בה - שאין לו להדליק מן הנדלקין כדי לגמור להדליק כולן, אלא לוקח אחד מן הנדלקין, ומדליק בו כולן. וכן כתב הראבי"ה."

כאשר מעיינים בראבי"ה בפנים, ניתן לראות שלא ברור אם הוא מבחין בין נרות החנוכה השונים, או שמא הוא מבחין רק בין הנרות לבין השמש (שהוא נר חול). נפקא-מינה בין שתי האפשרויות תהיה בשאלה אם מותר להדליק את השמש מהנר הראשון, כדי ללכת ולהדליק ממנו בבית אחר. מהראבי"ה משמע שהדבר אסור, כי השמש הוא נר חול ואסור להדליק אותו מנרות החנוכה, אך ייתכן שלדעת רבנו שמחה הדבר יהיה מותר, שהרי בסופו של דבר מדליקים כאן נר ראשון מנר ראשון, כך שדרגת המצווה אינה יורדת. כך או כך, דברי רבנו שמחה יכולים להוות מקור לפסק הרמ"א, להבחין בין דרגות שונות של חיוב בין נרות החנוכה[1].

דברי הרמ"א, המחלקים בין הדלקה מנר לנר ברובד אחד של המצווה לבין הדלקה מנר לנר בשני רבדים של אותה מצווה, מעוררים שתי שאלות קרובות:

א. האם מותר להדליק מנר של מצווה אחת לנר של מצווה אחרת, או שמא מותר רק להדליק מנר של מצווה לנר אחר של אותה מצווה?

ב. איזה פער בין רמות החיוב אוסר להדליק מנר לנר? אולי קיימים שני נרות שרמות החיוב שלהם קרובות זו לזו, למרות שהן אינן זהות, ויהיה מותר להדליק מנר לנר?

מעמד ההדלקה
לפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה"

ייתכן שקיים בגמרא רמז לכך שמותר להדליק מנר לנר רק לצורך הדלקת הנר הראשון - עיקר המצווה:

"מאי הוי עלה? אמר רב הונא בריה דרב יהושע: חזינא, אי הדלקה עושה מצוה - מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה - אין מדליקין מנר לנר. דאיבעיא להו: הדלקה עושה מצוה או הנחה עושה מצוה."

אם אנחנו סוברים ש"הנחה עושה מצווה", כלומר - שמצוַת הדלקת הנרות מושלמת כאשר מניחים את החנוכייה במקומה, אזי מה מעמד ההדלקה? האם ההדלקה אינה מצווה כלל, ומטרתה רק ליצור מציאות של נר חנוכה דולק (בדומה לאפיית מצה), או שמא גם ההדלקה מהווה קיום מצווה ברמה מסויימת? אם ננקוט בהבנה הראשונה - ברור שאסור להדליק מנר לנר, שהרי ההדלקה אינה נחשבת למצווה כלל; אך אם ננקוט בהבנה השנייה - אולי מותר להדליק מנר לנר, שכן ההדלקה מהווה 'מעשה מצווה' ברמה מסויימת. ואכן, רש"י (ד"ה אין מדליקין) הבין כהבנה השנייה, אך כתב שבכל זאת אסור להדליק מנר לנר:

"דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי."

מרש"י משמע שגם לפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה" - קיים מימד כלשהו של מצווה גם בהדלקה, אך מימד זה אינו ברמה מספיק גבוהה כדי להתיר הדלקה מנר לנר. רק לפי הדעה ש"הדלקה עושה מצווה", שההדלקה היא עיקר קיום המצווה - מותר להדליק מנר לנר.

מכאן, ניתן לשוב ולהבחין בין נרות החנוכה השונים. ייתכן שגם אחרי שפסקנו להלכה ש"הדלקה עושה מצווה" - אסור עדיין להדליק את שאר הנרות מהנר הראשון, כי הנרות האחרים מצויים ברמת-חיוב נמוכה יותר של קיום המצווה. כשם שלפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה" אסור להדליק מנר לנר למרות שיש חיוב מסויים גם בהדלקה, כך לפי הדעה ש"הדלקה עושה מצווה" - מותר להדליק אלו מאלו רק נרות המצויים ברמת חיוב זהה.

מימד החיוב שבנרות ההידור

אמנם, ניתן לחלק ולדחות את ההשוואה שהצענו, על בסיס הגמרא בדף כ"ג ע"א, הכותבת שאם הנחה עושה מצווה - אין מברכים "להדליק נר חנוכה". מכאן משמע שלפי דעה זו, מימד החיוב שבהדלקה הוא נמוך מאוד.

אם באנו לחלק בין רמות שונות של חיוב, הרי שעלינו לבחון מהי רמת החיוב של הדלקת נרות ההידור: האם היא זהה לרמת החיוב של ההדלקה לפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה"? כדי לברר שאלה זו, ניתן לבחון האם מברכים על הדלקת הנרות הנוספים. כפי שראינו, לפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה" - אין מברכים על ההדלקה, כי רמת קיום המצווה שבה היא נחותה. אם אין מברכים על הנרות הנוספים - הרי שרמת הקיום שבהדלקתם זהה לרמת הקיום של ההדלקה לפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה"; אך אם מברכים על נרות אלו - הרי שרמת הקיום שבהם גבוהה יותר מרמת הקיום של ההדלקה למ"ד "הנחה עושה מצווה". למעשה, ניתן להציג שאלה זו בדרך נוספת: האם הנרות הנוספים הם הידור בלבד, שאין מברכים עליו, או שמא הם מהווים רובד נוסף של קיום המצווה, שאין מקיימים אותו בהדלקת הנר הראשון, ויש מקום לברך עליו בנפרד.

רבי עקיבא איגר דן בסימן תרע"ו בשאלה האם אדם שלא בירך על הדלקת הנר הראשון, עדיין יכול לברך כאשר הוא מדליק את הנרות הנוספים. הוא פוסק שאדם זה יכול לברך, כיוון שניתן לצרף את השיטה שמותר לברך על מצווה גם אחרי עשייתה[2]. מדבריו אין להביא ראיה לענייננו, שכן אפילו אם רמת החיוב של הנרות הנוספים היא נמוכה - לדעתו ניתן לברך בזמן הדלקתם על הדלקת הנר הראשון.

בעל המאור, רבנו תם וראשונים נוספים פסקו שניתן לברך על "שיירי מצווה". מקור הדין נעוץ בשאלה כיצד ניתן לברך על נטילת לולב, והרי כאשר לוקחים אותו ביד - כבר יוצאים ידי חובה. בתשובה, הם מסבירים שניתן לברך על הנענועים, כי הם "שיירי מצווה". לשיטתם, ייתכן שניתן לברך גם על הדלקת הנרות הנוספים, אפילו אם רמת החיוב בהדלקה זו היא נמוכה, שכן הם ייחשבו ל"שיירי מצווה".

ביטוי נוסף לשאלה זו היא השאלה מה דינו של אדם שהדליק נר אחד בלבד בברכה, ואחר כך נזדמנו לו נרות נוספים - האם ידליקם בברכה? התשובה לשאלה זו עשויה להיות אמת-מידה טובה לקביעת אופי החיוב של הדלקת הנרות הנוספים, שכן ברור שבמקרה המקביל בלולב (אדם שלקח את הלולב, בירך עליו ואח"כ נענע אותו) - אין מברכים על הנענוע כשלעצמו.

ה"אורחות חיים" דן בשאלה זו, וקובע שבמקרה כזה יש להדליק את הנרות הנוספים בלי ברכה. אמנם, הוא אינו דן ברמת החיוב של ההדלקות הנוספות, אלא מנמק את פסקו מכיוון אחר: לדעתו, הברכה שמברכים על הנר הראשון מוסבת על כל הנרות שחייבים בהם, "קמייתא פטר בתרייתא". מדברי ה"אורחות חיים" משמע שבאופן עקרוני, חייבים לברך גם על הדלקת הנרות הנוספים, אלמלא הברכה הראשונה הייתה חלה על כל הנרות. ממילא, ניתן להבין מדבריו שאילו הברכה הראשונה לא הייתה מוסבת על כל הנרות - אכן היה צריך לברך על הדלקת הנרות הנוספים. אם כנים דברינו, הרי שמימד החיוב של הנרות הנוספים מספיק גבוה לדעתו כדי לחייב ברכה, ונראה שהדלקה מהנר הראשון לנרות אחרים לדעה זו לא תיחשב ל"ביזוי מצווה".

ואמנם, ראוי לציין שחלק מהאחרונים, ביניהם ה"פרי חדש", אכן חלקו על הרמ"א וכתבו שאין הבחנה בין הנרות השונים לעניין הדלקה מנר לנר. כפי שראינו, שאלה זו תלויה בהבנת אופי דין 'המהדרין מן המהדרין' בנרות חנוכה: האם זהו תוספת למצווה, מעין תקיעה בשופר נאה משום "זה א-לי ואנוהו", או שמא דין זה הוא הגדרה מחודשת של מצוַת ההדלקה.

במאמר מוסגר נעיר שהאחרונים מחלקים לעניינים שונים בין הנר הראשון לבין שאר הנרות, אך אינם דנים ישירות ביחס שבין עיקר המצווה לבין ההידור. כך, לדוגמא, הגמרא דנה באדם שאין לו מספיק כסף, ומתלבט אם להשקיע את שארית כספו בנרות חנוכה או ביין לקידוש. ה"שולחן ערוך" פוסק להלכה שנר חנוכה קודם ליין לקידוש, וה"מגן אברהם" מעיר שרק הנר הראשון קודם ליין הקידוש. הדיון פה הוא בקדימויות בין מצוות, ולכן רק הרמה הבסיסית של המצווה דוחה קיום מצווה אחרת; אך אין לדיון זה השלכה על היחס שבין עיקר המצווה לבין הידורה.

אופי חיוב המהדרין

ה"מגן אברהם" כותב על דברי הרמ"א, שדבריו מוסבים גם על הנרות הראשונים של כל אחד מבני הבית האחרים, המדליקים משום דין "המהדרין": אסור אפילו להדליק מהנר הראשון של המדליק הראשון לנרות הראשונים של המדליקים האחרים. אמנם, יש מקום לפקפק בתוספת זו: אפילו אם נניח שהנרות הנוספים, של "המהדרין מן המהדרין", הם ברמת-חיוב נחותה מרמת החיוב של הנר הראשון, עדיין ייתכן שרמת החיוב של הנרות הראשונים של כולם זהה.

למעשה, שאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים אודות היחס בין רמת "המהדרין" לבין רמת הקיום הבסיסית של ההדלקה. הרמב"ם כותב שמנהג המהדרין הוא שאדם אחד מדליק נרות כמספר האנשים שבבית. לשיטתו, נראה שרמת ה"מהדרין" אינה מציינת שוני מהותי באופי המצווה, אלא רק שינוי במספר הנרות[3]. אמנם, ההבנה הפשוטה בגמרא היא שה"מהדרין" נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נר לעצמו ("נר לכל אחד ואחד"). מכאן, שה"מהדרין" מציין מעבר לאופי שונה לחלוטין של המצווה: במקום שהמצווה תהיה חובת הבית - "נר איש וביתו", היא הופכת להיות חובת גברא - "נר לכל אחד ואחד", ולכן כל אחד יכול לברך על הנר שהוא מדליק.

כאן ניתן לחזור לדיון שראינו לעיל: אם אדם שמדליק רק את הנרות הנוספים אינו צריך לברך - אזי ברור שנרות אלו הם רק תוספת למצווה, ולא הגדרה מחודשת שלה, בניגוד ל"נר לכל אחד ואחד", שכל אחד מברך על הדלקתו. מכאן, שגם אם נקבל את דברי הרמ"א ונאסור להדליק את שאר הנרות מהנר הראשון - לא בהכרח נחיל אותם גם על הנרות הראשונים של שאר בני הבית, וייתכן שניתן להדליק נרות ראשונים אחרים מהנר הראשון של המדליק הראשון.

הדלקת נר שכבה

מקרה נוסף שיש לו השלכה לענייננו מופיע במרדכי שהזכרנו לעיל. הגמרא מביאה מחלוקת האם נר שכבה - צריך להדליקו שוב או לא, ומסיקה כדברי רב, ש"כבתה - אינו זקוק לה". מה הדין אם אדם בכל זאת רוצה להדליק נר שכבה, אך רוצה להדליק את הנר מנר אחר?

כדי לענות על שאלה זו, יש לבחון קודם כל אם הדלקה זו מהווה קיום מצווה ברמה כלשהי. האם המצווה היא ההדלקה בלבד, וכלל לא אכפת לנו אם הנר דולק בפועל או לא, או שמא קיום המצווה באופן מושלם דורש את שני הפנים - מעשה ההדלקה ומציאות של נר דלוק, והפסיקה ש"כבתה אינו זקוק לה" רק מעידה על כך שעיקר החובה הוא ההדלקה ורק היא מעכבת בדיעבד.

ה"שולחן ערוך" בסימן תרע"ג בסעיף ב' פוסק:

"הדלקה עושה מצוה. לפיכך, אם כבתה קודם שעבר זמנה - אינו זקוק לה..."

המחבר קושר בין שאלת "כבתה זקוק לה" לבין שאלת "הדלקה עושה מצווה". קשר זה אינו מחוייב, ויש מהאחרונים שחלקו עליו. מכל מקום, הרמ"א שם פוסק בשם הרשב"א:

"ואם רוצה להחמיר על עצמו ולחזור ולהדליקה - אין לברך עליה."

מעצם השאלה שהטרידה את הרמ"א, האם מי שרוצה להחמיר על עצמו ולהדליק שוב חייב לברך על ההדלקה, ניתן להבין שבהדלקה החוזרת יש קיום מסויים של המצווה. ואכן ה"מגן אברהם" פוסק שבמקרה שהנר נכבה - צריך לכתחילה לשוב ולהדליק אותו. מדבריו עולה שיש קיום מסויים של המצווה גם בהדלקה החוזרת. אם כן, שוב עלינו לברר: האם בהדלקה החוזרת יש מספיק 'קיום' של המצווה כדי להתיר להדליק מנר לנר?

ייתכן להסביר את דעת ה"מגן אברהם", שאמנם עיקר המצווה הוא ההדלקה, אך יש קיום מסויים גם בהנחה. לכן, יש חיוב ברמה כלשהי שהנר יישאר דלוק, ולכן לכתחילה יש לשוב ולהדליקו אם כבה. אמנם, הרשב"א והרמ"א כתבו שרמת החיוב של ההדלקה החוזרת, משום דין "הנחה עושה מצווה", אינה מספיק גבוהה כדי לחייב ברכה על הדלקה זו.

אם אכן ההדלקה החוזרת מבוססת על דין "הנחה עושה מצווה", הרי שניתן להסיק אם מותר להדליק מנר לנר. הגמרא כותבת שלפי הדעה ש"הנחה עושה מצווה" - אסור להדליק מנר לנר, ומכאן שגם אם צריך לכתחילה לחזור ולהדליק נר שכבה משום "הנחה עושה מצווה" - אסור להדליקו מנר לנר.

הדלקה מנר לנר של מצווה אחרת

עד כה עסקנו בשאלת ההדלקה מנר לנר בלי להתייחס בצורה משמעותית לטעם איסור ההדלקה מנר לנר. המחבר מביא בסימן תרע"ד בסעיף ב':

"יש מי שאומר שנר של בית הכנסת ושל שבת ושל חנוכה - כולם של מצוה הם, ומותר להדליק זה מזה."

מדברי המחבר משמע שקיים מושג כללי של 'נר מצווה', ומותר להדליק נר מצווה אחד מחבירו. הרמ"א שם פוסק:

"והוא הדין נר של תלמוד תורה או נר לחולה הצריך נר."

לכאורה, היה מקום לומר שאם מותר להדליק נר לחולה מנר מצווה - קל וחומר שמותר להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר. אמנם, כפי שראינו, הרמ"א פוסק שמותר להדליק נר לחולה מנר חנוכה, אך אסור להדליק את הנרות זה מזה.

הגר"א חלק על הרמ"א, וכתב שדברי המחבר בסעיף ב' הם בשם "ספר התרומה", הסובר כשיטה השנייה ב"שולחן ערוך". לדעתו, מותר להדליק מנר לנר באמצעות שמש, כי הוא אינו חושש ל"ביזוי מצווה" ול"אכחושי מצווה". לפי השיטה הראשונה ב"שולחן ערוך", שגם להלכה יש בעיה של "ביזוי מצווה" ולכן אסור להדליק מנר לנר באמצעות שמש - אסור גם להדליק מנר חנוכה למצווה אחרת, כי כל מצווה מהווה קטגוריה לעצמה (בלשון הגר"א: "המצוות מבטלות זו את זו").

לפי דברי הגר"א עולה שיש לבחון את ההדלקה מנר לנר מזווית אחרת. אם אין חוששים כלל ל"ביזוי מצווה" - אזי אכן מותר להדליק מהנר הראשון לנרות אחרים; אך אם חוששים ל"ביזוי מצווה" - כשם שאסור להשתמש במצווה אחת לצורך מצווה אחרת, כך אולי גם אסור להשתמש ברובד אחד של המצווה לשם קיום רובד נחות. במילים אחרות: כשם שהגר"א אוסר להדליק נר של שבת מנר של חנוכה כי "מצוות מבטלות זו את זו" - כך גם אסור להדליק את הנר השני של חנוכה מהנר הראשון, כי רבדים שונים של המצווה מייחדים לעצמם קטגוריות-חיוב נפרדות.

בכל אופן, דברינו בפסקה האחרונה הם על פי הבנת הגר"א, אך הרמ"א עצמו, כפי שראינו, פסק שאסור להדליק מהנר הראשון לנרות הנוספים אך מותר להדליק ממנו לנרות מצווה אחרים. מדבריו משמע שהנרות הנוספים מצויים ברמת-חיוב נמוכה יותר מנרות מצווה אחרים (כדוגמת נר של חולה), ולכן אסור להדליק את הנרות הנוספים מנר החנוכה הראשון. למרות שהיו אחרונים שחלקו על שיטה זו, נראה שלהלכה ראוי להחמיר כדעת הרמ"א, ולא להדליק את הנרות הנוספים מהנר הראשון.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

[1] מקור נוסף לפסק הרמ"א מביא הב"ח בשם המרדכי הארוך.

[2] שאלה זו מצויה במחלוקת בין הרמב"ם ל"אור זרוע" - האם ברכה על מצווה "עובר לעשייתה" הוא דין המעכב אפילו בדיעבד.

[3] לשיטתו, גם כל הנרות של ה"מהדרין מן המהדרין" מודלקים ע"י אדם אחד, ואם כן נראה שגם רמה זו אינה מציינת שינוי מהותי באופי המצווה.