הגלות כתיקון
שקיעתו של האור
בשיעור שעבר החלנו לבחון את ניסיונותיו של רבי יהודה הלוי לבאר כיצד ייתכן שעם ישראל, הקרוב אל הקב"ה, אינו נהנה מהצלחה בעולם הזה, הצלחה שאמורה לבוא לכאורה יחד עם קרבת השם. שתי התשובות שהובאו שם הן:
- למעשה דווקא השפלות היא שמביאה לקרבת השם.
- השפלות היא תוצאת חטאי ישראל, וחטאים אלו עצמם שורשם הוא באומות המשפיעות על ישראל.
אמנם, במאמר ד, מעלה שוב הכוזרי את שאלת הגלות, אך הפעם מזווית אחרת. אין הוא רואה עוד בגלות ראיה על ריחוקם של ישראל מהשם, אף אין הוא שואל מה גרם לה; טענתו הפעם היא שהיא נראית כבלתי הפיכה.
הרקע לדברים הוא תיאורו של החבר את ההבדל שבין השכל לנבואה כהבדל שבין ראיית אור השמש כפי שהוא מאיר עצמים רגילים לאייתו כפי שהוא משתקף מעצמים המחזירים אור כמו זכוכית או נחושת מבריקה (ד, טו). ביאור מדויק של משל זה חורג ממטרתנו כאן, ואנו נדלג להערתו המפוכחת-מיואשת משהו של הכוזרי –
"שקע האור ההוא אשר אתה מספר, שקיעה שהדעת מרחקת שיראה עוד, ואבד אבידה שהשבתה אינה עולה במחשבה" (ד, כ).
הכוזרי מדגיש כי:
"אני זוכר מה שלמדתני במאמר את דכא ושפל רוח, כי אור הא-להים איננו חל כי אם בנפשות הנכנעים...
"ואילו הייתי רואה היהודים עושים זה לשם הא-להים, הייתי אומר כי יש להם מעלה על מלכי בית דוד" (ד, כב).
אך במצב הנוכחי, הגלות הארוכה, על השפלות הפיזית והמיעוט הרוחני הכרוך בה, נראית כבלתי ניתנת לתיקון, לכל הפחות בבחינת הדעת האנושית.
בתשובה לטענה כי אין בני ישראל סובלים לשם הא-להים, החבר שב ומלמד עליהם סנגוריה שהרי יכולים היו בקלות להמיר את דתם ח"ו ולהסיר את חרפתם, ואינם עושים כן.
אמנם, גם הוא מבין כי נדרשת כאן תשובה גם לטענה העקרונית – האם הגלות הארוכה כל כך, על הסתר הפנים הכרוך בה, אינה שקיעה ואבידה ש'השבתה אינה עולה במחשבה'[1]?
משל הזרע
בתשובה לאתגר זה, מציע החבר תשובה נועזת, הטוענת כי הגלות יכולה להיתפס לא כירידה שבאה בדיעבד בעקבות חטאים, כי אם כשלב בתכנית הא-להית הנדרש לכתחילה:
"יש לא-להים בנו סוד וחכמה, כהחכמה בגרגיר הזרע אשר יפול בארץ, והוא משתנה ומתחלף בנראה אל הארץ ואל המים ואל הזבל, ולא ישאר לו שום רושם מוחש כפי מה שידומה למביט אליו, והנה היא אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה עד שתדיק היסודות ותשיבם אל דמות עצמה, ותדחה קליפותיה ועליה וזולת זה, עד אשר יזדכך הלב ויהיה ראוי לחול בו הענין הא-להי, וצורת הזרע הראשון, עושה העץ ההוא פרי כפרי אשר היה זרעו ממנו.
"וכן תורת משה כל אשר בא אחריה ישתנה אליה באמתת ענינו, ואם הוא בנראה דוחה אותה. ואלה האומות הם הצעה והקדמה למשיח המחוכה, אשר הוא הפרי, וישובו כלם פריו כאשר יודו לו וישוב העץ אחד, ואז יפארו ויוקירו השורש אשר היו מבזים אותו, וכאשר אמרנו בהנה ישכיל עבדי" (ד, כג).
טענתו של החבר היא שהגלות אינה רק עונש על העבר, כי אם חלק מהתכנית הא-להית לעתיד; באופן בסיסי הוא טוען כי כפי שהזרע נראה כנרקב באדמה, אך בעצם הוא משנה את האדמה להיות כמותו – כך גם היהודים ותורתם הנמצאים בגלות נראים כנרקבים ואובדים ח"ו, אך למעשה הם משנים את המציאות שסביבם ומתקנים אותה לקראת אחרית הימים.
דרך טובה להדגיש את פרטי טענה זו היא להשוות אותה לרעיון דומה שהובע מאוחר יותר על ידי הרמב"ם:
"מחשבות בורא עולם אין כח באדם להשיגם כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנצרי ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו אינן אלא לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.
"כיצד? כבר נתמלא העולם כולו מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה אלו אומרים מצוות אלו אמת היו וכבר בטלו בזמן הזה ולא היו נוהגות לדורות ואלו אומרים דברים נסתרות יש בהם ואינן כפשוטן וכבר בא משיח וגלה נסתריהם.
"וכשיעמוד המלך המשיח באמת ויצליח וירום וינשא מיד הם כולן חוזרין ויודעים ששקר נחלו אבותיהם ושנביאיהם ואבותיהם הטעום" (הלכות מלכים ומלחמותיהם יא, ד; בנוסח ללא צנזורה)
לכשנתבונן בדברי הרמב"ם, נראה הבדל משמעותי בינם ובין דברי הכוזרי. בניגוד לכוזרי, המדבר על היהודים עצמם שהם כזרע הנרקב, ועל כן תמונה זו גם מספקת הסבר ומשמעות לגלות, הרי שהרמב"ם אינו מדבר אלא על תורתם של היהודים ומחשבותיהם. על פי ביאורו, העמים השונים נושאים ונותנים זה עם זה בתורתם של היהודים, וכלל אין מקום או צורך ליהודים עצמם בתהליך זה.
לדעת רבי יהודה הלוי, כאמור, היהודים עצמם צריכים 'להרקב' בין הגויים, על מנת לתקן ולשנות אותם. למה מתכוון רבי יהודה הלוי, ומהי המטרה אותה הוא יכול לראות בהימצאותם של היהודים בין הגויים?
שיתוספו עליהם גרים?
ייתכן כי נוכל לברר את דברי רבי יהודה הלוי אם ננסה לזהות את מקורו. אחד ממפרשי ספר הכוזרי, ה'קול יהודה', מציע כי מקור הדברים הוא במסכת פסחים:
"אמר רבי אלעזר לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שנאמר וזרעתיה לי בארץ, כלום אדם זורע סאה אלא להכניס כמה כורין" (פז ע"ב).
דומני כי בעל ה'קול יהודה' קלע כאן אל המטרה; קשה להאמין כי המשלת הגלות אל הזרע בשני המקורות הינה צירוף מקרים בלבד[2]. לדעת רבי יהודה הלוי השתנות האומות, אם כן, אינה רק באופן פילוסופי, כפי שקראנו ברמב"ם, אלא גם באופן ממשי – הצטרפות גרים רבים לעם ישראל; זו משמעות דבריו "אשר תשנה הארץ והמים אל טבעה ותעתיקם מדרגה אחר מדרגה עד שתדיק היסודות ותשיבם אל דמות עצמה".
תורתם של היהודים אינה מספיקה כשלעצמה, כדעת הרמב"ם, אלא צריך את נוכחותם ממש; כפי שראינו לאורך הסדרה כולה, רבי יהודה הלוי אינו מאמין בשינוי דתי המתרחש בעקבות הקשה פילוסופית בלבד, ודורש את החוויה שבמפגש[3].
אם כנים הדברים, הרי שיש להם משמעות רבת פנים בהבנת מסרו הכולל של ספר הכוזרי. כפי שכבר ציינּו מספר פעמים, שאלת הגלות והבנתה אינה צדדית בספר הכוזרי כי אם אחת השאלות העיקריות אשר הביאו לכתיבת הספר אשר כותרתו השנייה היא 'הספר להגנת הדת המושפלת והמבוזה'.
התגיירותו של מלך כוזר, המתרחשת מיד בסוף המאמר הראשון, מובנת בדרך כלל כראיה לנכונותה של היהדות, אשר זוכה בפולמוס חופשי כנגד הנצרות, האסלאם והפילוסופיה. אך כעת עולה הצעה מחודשת – התגיירותו של מלך כוזר אינה רק ראיה, כי אם חלק מהתשובה של רבי יהודה הלוי לבעיית הגלות!
יש כאן גם חידוש נוסף; רבי יהודה הלוי, כפי שכבר ראינו בשיעור שעסק בסגולת ישראל, היה סבור כי הגרים, על אף שהם מצטרפים לעם ישראל, אינם יכולים להגיע למדרגת הנבואה.
והנה כאן אנו מגלים, שעל אף מגבלה זו לגרים עצמם, הרי שמכל מקום הם נצרכים כמרכיב מהותי בהגשמת הגאולה: הזרע לא יוכל לשוב ולצמוח בלא שיעשה את האדמה שמסביבו לעץ כמותו.
ברצוני להעיר כאן הערה, שאף שאין לי ראיות לנכונותה, היא נראית לי פשוטה. גם אם אנו מקבלים את דברי הקול יהודה, המסביר את משל הפיכת האדמה לחלק מן העץ כבא לדמות את התגיירות חלק מן הגויים, הרי שאין צורך להניח לא את גיור כולם, וגם לא את כוליות הגיור של אלו מהם שכן יתגיירו.
לשון אחרת, ניתן להציע כי הגיור יהיה כעין הגיור למעמד גר תושב, אשר מקבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה וכדומה; ואולי זה חלק מכוונתו של החבר בדיבור על הפיכת האדמה לגזע ולקליפות.
מדוע הגאולה נצרכת לגרים?
בין אם נקבל את הערתי האחרונה ובין אם לא, הרי שהשאלה הגדולה שנותרה היא השאלה מדוע – מה הצורך לגייר מן העמים על מנת להגיע לגאולה?
ניתן להציע שתי דרכים בביאור עניין זה:
- אי אפשרויותו של חלום ה'וילה בג'ונגל': לפני מספר שנים השתמש אחד מן הבכירים במערכת הפוליטית הישראלית בדימוי זה – וילה הנמצאת בלב הג'ונגל – על מנת לתאר את מצבה של מדינת ישראל במזרח התיכון.
אך למעשה, קיומו של מצב זה לאורך זמן הוא בלתי אפשרי; למרות דברי בלעם כי עם ישראל ישכון בדד ובגויים לא יתחשב, ההיסטוריה מוכיחה כי לא ניתן לקיים בידוד זה באופן אבסולוטי.
השפעות תרבותיות מתרחשות בין על ידי בליעה במודע, כפי שקרה לעם ישראל בתקופות בהן למד מן הגויים את דרכי עבודתם; ובין אם על ידי התנגדות, שכן אף התנגדות מצריכה אותך להתייחס למי שאליו אתה מתנגד, ובכלים המתאימים לו.
מפורסמים בעניין זה דברי הרב קוק באורות המלחמה ג, המסביר כי אמנם גלותנו מארצנו הייתה מאונס, אך "מאונס שיש בו רצון פנימי", שכן "אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה".
וכפי שהוא עצמו כתב במקום אחר "עניני המלחמות, אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאד גם להפיל פחד על הפראים גם ע"י הנהגות אכזריות" (אגרות א, פט).
למעשה, הרב קוק משתמש גם הוא בהמשך דבריו באורות המלחמה במשל הזרע, ומסיים – "בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו".
בלשונו של החבר, שאותה ראינו בשיעור שעבר, אפשר לומר, כי כל עוד האברים מקולקלים, הרי שאין הלב יכול להינצל מקלקול, וחובה עלינו לתקן את האברים על מנת שיוכל הלב לבוא למעלתו.
- הגאולה נזקקת לגרים: ממשל הזרע עולה דימוי חריף יותר מאשר שהצענו בדרך הקודמת. לא רק שתיקון הגויים נדרש על מנת למנוע הפרעות, אלא שהזרע עצמו, אשר נרקב, לא יוכל להצמיח את העץ, ובעיקר את פריו, ללא האדמה שמסביבו.
בדומה ללשון הגמרא במסכת עבודה זרה (מח:), הזרע והאדמה שניהם גורמים לצמיחת הצמח – "זה וזה גורם" (אמנם, עיין תוספות שם מט. ד"ה שאם, ואכמ"ל).
תיקון הגויים והצטרפותם, בצורה זו או אחרת, למאמץ של עם ישראל לדבקות בהשם, הכרחי להצלחת מאמץ זה. הדבר ניכר בבחינת מוצא מושיעיהם של ישראל – ממשה רבינו שגדל בבית פרעה, עבור לפנחס שהיה מצאצאי יתרו (סנהדרין פב.) ועד לדוד המלך מצאצאי רות המואבייה. עובדה זו עצמה יכולה להתפרש בשני אופנים:
חכמי הסוד כתבו, כי ניצוצות של קדושה נתפזרו בין העמים. הגיור הוא למעשה שלייתם של ניצוצות אלו והחזרתם למקור הקדושה שהוא עם ישראל. הגאולה מן הצרה קשורה אם כן ביכולת לדלות ניצוצות אלו.
באופן נגלה יותר ניתן לומר, כי הצרות והגלות קורות כאשר עם ישראל נמצא חסר תכונה מסוימת; יצירה של תכונה זו יש מאין בתוך עם ישראל קשה מאוד, בחינת "אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים", ועל כן הוא נזקק ל'הזרקה' של תכונה זו מבחוץ.
גלות וגאולה, תבונה והתגלות
בזאת אנו מגיעים לסופו של המאמר הראשון, אשר מביא לגיורו של מלך כוזר – מכאן ואילך הוא שואל את שאלותיו כמאמין מבפנים ולא כמתבונן מבחוץ. בזאת נסיים גם את סדרת מאמרינו, וכמעין חתימה ברצוני לקשור בין הנושא בו פתחנו ובין הנושא בו אנו מסיימים.
כזכור, בתחילת לימודנו ראינו כי בעוד שהנסיבות ההיסטוריות שהובילו את רבי יהודה הלוי לכתוב את ספרו נגעו למאבק שבין היהדות ה'שפלה והבזויה' ובין הנצרות והאסלאם החולקות ביניהן את העולם, הרי שהמתח העיקרי המזין את הספר הוא דווקא הפולמוס כנגד הפילוסופים, עובדי הא-ל דרך תבונתם.
למעשה, ישנו קשר פנימי בין השאלות: אדם המבסס את אמונתו על ההתגלות, עלול למצוא עצמו במהירות בזרועות שתי הדתות הגדולות, שכן לכאורה הא-ל מגלה להן את פניו בהצלחותיהן הגשמיות; לעומת זאת, אדם המבסס את אמונתו על התבונה, יטה לכיוון הפילוסופים.
היהדות לכאורה אינה מציעה דבר – התבונה אינה יכולה להוכיחה לגמרי, ואילו הדבקות בא-ל נראית כחסרה לאור שפלותה של דת זו.
רבי יהודה הלוי מגיב לאתגר זה בניסיון לאחוז הן בהתגלות והן בתבונה, והוא נחוש להראות כיצד דווקא ההיצמדות לשתיהן תוליד את ההכרה בכך שהיהדות היא היא דת האמת. אמנם, אין הוא מקנה להן מקום שווה.
אם נשוב ונשתמש במשל הזרע, הרי שלדעתו ההתגלות היא כעין זרע הנזרע בקרקע התבונה. בסביבה זו ההתגלות נראית כ'נרקבת', אך למעשה היא משנה את התבונה להיות כמותה. האדם משעבד את כל כוחותיו לאותו חלום א-לוהי שהוא חלם, ומגלה כי כוחות אלו עצמם מתחילים לחוות את ההתגלות – "מבשרי אחזה א-לוה", ומתוך כך ניתן להתגלות כח שלא היה לה בפני עצמה.
שילוב זה, אשר הנצרות והאיסלאם נכשלו בו – אם בצירוף התבונה ואם בשימור ההתגלות (עיין שיעור מספר 3), עומד בבסיס חיותה של היהדות, גם כאשר אין היא נראית אלא כעצמות יבשות.
סודן של הגאולה והגלות, אם כן, הוא גם סוד פתרון חידת התבונה וההתגלות – בשתיהן התהליך שנראה כרקב הינו למעשה תהליך של צירוף, בירור ותיקון.
"הא-להים יעזרך על כונתך, ויגזור לך הטוב כבקשתך והשתדלותך, ויהיה לך עוזר וסומך, וירבה שכרך על בר לבך ומצפונך, כי הוא בעל הטובה וא-להי החסד והגמול, ואין אלוה מבלעדיו ואין צור זולתו, יעשה עמך כחסדו עם המכוונים כונתך לשמו ברחמיו. אמן אמן סלה" (כוזרי ה, כח).
[1] הזרע לשאלה זו נטמן למעשה על ידי החבר עצמו כבר במאמר השני (אות לד), שם הוא אומר על מעמד עם ישראל בגלות: "אין אנחנו במעלת המת, אך אנחנו במעלת החולה הנשחף שיתיאשו מרפואתו כל הרופאים והוא מקוה רפואה מצד המופת ושנוי המנהג, כמו שאמר הכתוב: 'התחיינה העצמות האלה'".
[2] הרב אורי שרקי, בפירושו על הכוזרי, כותב כי מקור משל הזרע הוא בספרי הברית החדשה – וצ"ע.
[3] כדוגמה מודרנית למפגש כזה – אף שלא הביא לגיור – ניתן להעיר לדבריו של אוטו רודולף, מגדול חוקרי הדת של ראשית המאה העשרים, אשר כתב את ספרו רב ההשפעה 'הקדושה' כתוצאה משמיעת קדושה בבית כנסת יהודי קטן במרוקו, חוויה אשר לפי עדותו במכתב השפיעה עליו יותר מאשר שמיעת הקדושה בהיכלי הכנסיות המפוארות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)